שאלת ראש הישיבה: ברכת 'שעשה ניסים'- ברכת הודאה או ברכת המצוות?
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
אנו מתקרבים לחג החנוכה, בדברינו היום נעסוק בענייני החג הממשמש ובא.
בגמ' במסכת שבת (כג, א) נאמר:
"דאמר רבי חייא בר אשי אמר רב המדליק נר של חנוכה צריך לברך, רבי ירמיה אמר הרואה נר של חנוכה צריך לברך. מאי מברך? אמר רב יהודה: יום ראשון המדליק מברך שלש הרואה מברך שתים, מכאן ואילך מדליק מברך שתים ורואה מברך אחת. ומאי מברך? ברוך אשר קדשנו במצותיו וציוונו להדליק נר (של) חנוכה".
מי שאין באפשרותו להדליק נר חנוכה- כדוגמת חייל השוכב בשוחה ורואה ממנה נר חנוכה, וכן הטס במטוס כל הלילה ורואה בדרכו לטיסה נרות דולקים, עליו לברך את 'ברכות הרואה'- בלילה הראשון אלו ב' ברכות- שהחיינו ושעשה ניסים, ובשאר הימים רק את ברכת 'שעשה ניסים'.
שאלה א'- 'ברכת הרואה' בשאר מצוות- תוס' (סוכה מו, א ד"ה הרואה) שואלים, מדוע דווקא בהדלקת נרות חנוכה תקנו ברכות עבור רואה שאינו יכול להדליק, ואילו בשאר המצוות- כלולב, סוכה ומזוזה לא תקנו 'ברכת הרואה'?
שאלה ב'- הרואה צריך/חייב- הרי"ף גורס בלשון הגמ' אחרת, וכך מנוסחים דברי רבי חייא בר אשי:
"המדליק נר חנוכה צריך לברך, הרואה נר חנוכה חייב לברך". בשונה מהגרסא שלפנינו שהשתמשה בלשון 'צריך' גם ביחס לרואה, הרי"ף כותב ביחס אליו 'חייב'. מה בא הרי"ף להדגיש בשינוי גרסא זה.
שאלה ג'- ברכת הרואה בהדליקו עליו בביתו- דעת המרדכי, המאירי (שבת שם) וראשונים נוספים, שגם מי שהדליקו עליו בתוך ביתו מברך ברכת הרואה. מנגד השולחן ערוך (תרעו, ג) פוסק שמי שמדליקים עליו בתוך ביתו אינו מברך את 'ברכת הרואה'.
הרשב"א מקשה על המרדכי וסיעתו, מה הטעם שמי שהדליקו עליו בביתו ישוב ויברך? הרי כבר יצא ידי חובתו בהדלקה הנעשית בביתו? כיצד ישיבו אותם ראשונים על קושיית הרשב"א?
שאלה ד'- מדליקים עליו בביתו אך נמצא במקום שאין בו נרות- כאמור, השו"ע פסק כדברי הרשב"א הנ"ל, שמי שמדליקים עליו בביתו אינו מברך על ראיית נר חנוכה. אולם, במקום אחר פוסק השו"ע (תרעז, ג), שמי שמדליקים עליו בביתו אך נמצא במקום שאין בו חנוכיות, ידליק ויברך. הדבר צריך ביאור, הרי כבר יצא ידי חובה בהדלקה שהדליקו עליו בביתו?
שאלה ה'- הפסד שיעור עבור השתתפות בהדלקה- שאלני סטודנט- בזמן הדלקת נרות החנוכה בבית הוריו, מתקיים שיעור במקום לימודיו. האם עליו להפסיד את השיעור בשביל להגיע להדלקה של אביו, או שמא בגלל שיוצא בהדלקת אביו גם אם לא נוכח בה, אין צורך שיפסיד שיעור עבור זה?
שאלה ו'- ההידור בהדלקת בני הבית- ידועה ומפורסמת מחלוקת הראשונים והפוסקים בגדרי ה'מהדרין מן המהדרין' בנר חנוכה, לא נכנס כעת למחלוקת זו, רק נזכיר, ששיטת הרמ"א היא שגדר ה'מהדרין מן המהדרין' הוא שכל אחד מבני הבית מדליק בעצמו ומוסיף והולך. בשאר המצוות- כדוגמת מצות מזוזה, אם ירצה הבית להוסיף על מעשה האב ולקבוע מזוזה נוספת מהודרת יותר באותו פתח- ודאי שיאסרו עליו, ואם כן, מדוע במצות נר חנוכה אין פני הדברים כך? מדוע שם מצוה על הבן להדליק בפני עצמו?
תשובה:
טרם יישוב השאלות, נפתח ב'עצם הלוז' של דברינו- ברכות 'שעשה ניסים', ו'שהחיינו', אינן ברכות המצוות על ההדלקה, אלא הינן ברכות שבח והודיה לה' על הנצחון במלחמה, אלא שהסמיכום חכמים להדלקת הנרות. אולם ברכת ההדלקה- היא חלק ממצוות ההדלקה- הנעשית זכר לנס פך השמן.
הודאה אינה יכולה להיעשות על ידי שליח, הודאה צריכה להיעשות בצורה אישית, לצאת מהלב, ועל כן לא יתכן שמישהו אחר יודה עבור האדם ועליו לעשות זאת בעצמו.
תקנת ברכות הרואה- במצות הדלקת נר חנוכה תקנו 'ברכת הרואה'- גם למי שרק רואה נר חנוכה, אף שאינו מדליק בעצמו, מפני שברכת שעשה ניסים מצד מהותה אינה ברכת המצוות, ואינה שייכת להדלקה, אלא שהסמיכוה אליה. ועל כן, במידה ולא מתאפשר לאדם להדליק, יברך את ברכות ההודאה- על הראיה.
וזוהי כוונת תוס' (בסוכה שם) בהסבר ההבדל משאר מצוות- כדוגמת מצות מזוזה, בהן לא תקנו 'ברכת הרואה'- "בשאר מצות כגון אלולב וסוכה לא תקינו לברך לרואה אלא גבי נר חנוכה משום חביבות הנס".
כאמור, המרדכי והמאירי פוסקים, שגם מי שהדליקו עליו בבית והוציאוהו ידי חובה מברך ברכת הרואה. מדברי הרמב"ם (חנוכה ג, ד) נראה שגם הוא לומד כדבריהם, שכתב:
"וכל הרואה אותה ולא בירך מברך שתים, שעשה נסים לאבותינו, ושהחיינו".
ודייק המגיד משנה מכך שכתב 'ולא בירך', שמשמע שכבר יצא ידי חיובו- שהדליקו עליו בביתו, אלא שלא בירך, ובכל זאת מברך ברכת הרואה.
אולם, השו"ע פוסק שלא כדבריהם, ולפיו רק מי שאין שלא הדליקו עליו בביתו מברך כשרואה נר חנוכה, וכך כתב (תרעו, ג):
"מי שלא הדליק ואינו עתיד להדליק באותו הלילה, וגם אין מדליקין עליו בתוך ביתו, כשרואה נר חנוכה מברך: שעשה נסים, ובליל ראשון מברך גם: שהחיינו".
נמצא, שלמנהג בני עדות המזרח, שבחורי ישיבה אינם מדלקים בישיבה הואיל ויוצאים בהדלקת אביו בבית, מכל מקום לשיטת הרמב"ם המרדכי והמאירי יצטרכו לברך 'ברכות הרואה'.
ניתן להסביר את שיטת הרמב"ם המרדכי והמאירי על הדרך שביארנו- בהדלקה שהדליקו על האדם בביתו יצא ידי חובת הדלקה, אולם לא יצא ידי חובת ההודאה- את זה עליו לעשות בצורה אישית!
ברכות ללא ראיה- על פי הבנה זו, שברכות שעשה ניסים ושהחיינו הינן ברכות הודאה העומדות לעצמן לכאורה היה צריך לברכן גם בלא ראיה! ואכן, המשנה ברורה בשער הציון (תרעו ס"ק ג) מעלה אפשרות שאדם ששכח לברך את ברכת שהחיינו כל החג, ונזכר לאחר הדלקת היום השמיני, יברך גם ללא ראית נר חנוכה. וכך כתב שם:
"אפשר דהוא הדין בזה דקאי על עצם הזמן דחנוכה[1] שנעשו בו נסים ונפלאות, אלא דלכתחלה סמכו זה על זמן דהדלקה, וכעין סברתי נמצא במאירי".
ובדעת השו"ע שחלק, נראה בפשטות לומר שברכת שעשה ניסים היא מעין 'ברכת המצוות' נוספת על ההדלקה.
אולם יתכן, וגם דעת השו"ע היא שברכת שעשה ניסים היא ברכה על מצות ההדלקה. וזאת, שכאמור התקשנו בדברי השו"ע, שמחד פסק דלא כמרדכי וסיעתו הסוברים שמי שאין ביכולתו להדליק נר חנוכה והדליקו עליו בביתו- יברך ברכת הרואה. ומאידך פסק, שמי שנמצא במקום בו אינו רואה שום חנוכיה, ידליק ויברך בעצמו על אף שהדליקו עליו בביתו, ולכאורה הדברים סותרים!
כקושיא זו הקשה המשנה ברורה (תרעז ס"ק יד), ובשער הציון (שם ס"ק כא) הביאו בשם המאמר מרדכי ליישב:
"והמאמר מרדכי מיישב בדוחק, דדעת המחבר דשאני התם שהוא במקום ישראל ורואה הנרות, דכיון שפטור מעיקר המצוה על ידי שמדליקין עליו בביתו ואין צריך להדליק, וגם רואה נרות חברו ולא בעי לאדלוקי כדי לראותם, אין לו לברך על הראיה כיון שפטור מעיקר המצוה דהיינו, ההדלקה, ברם הכא שהוא במקום שאין שם ישראל ואינו רואה הנרות, אף על פי שמדליקין עליו בתוך ביתו מכל מקום חייב הוא לראות הנרות, ומאחר שצריך להדליק כדי לראות הנרות מדליקן בברכות כיון שהכרח ונצטוה להדליק".
לאור דברי המאמר מרדכי ניתן לומר, שגם השו"ע מודה שישנו חיוב הודאה המוטל על כל אחד ואחד. אלא שבשונה מהבנת המרדכי ודעימיה, למד השו"ע שההודאה נעשית בעצם ראיית נר החנוכה.
ועל כן, גם אם הדליקו עליו בביתו, כל עוד לא ראה את הנר בעצמו, לא יצא ידי חובת הודאתו, ועל כן עליו להדליק בברכה, ובכך לקיים את חובת ההודאה.
הפסדת שיעור עבור ההדלקה- לאור דברים אלו ניתן להבין שיש ערך בנוכחות בהדלקה עצמה, גם אם יכול לצאת ידי חובתו בלא נוכחות בבית, מפני שבכך מקיים את מצוות ההודאה- בעצם הראיה.
הג"ר צבי פסח פרנק כותב שהנפקא מינה בין ההסברים תהיה, האם יש להתחיל להדליק את הנרות מיד לאחר ברכת להדליק, או שמא יש להדליקם רק לאחר ברכת שעשה ניסים? אם גדרה של ברכת שעשה ניסים היא כעין ברכת המצוות- עליו להמתין על לתום הברכה, ככל ברכות המצוות שיש לברכן עובר לעשייתן (בסמיכות לפני מעשה המצוה), אולם אינה ברכת המצוות אלא ברכת הודאה, יכול להתחיל להדליק מיד לאחר שסיים את הברכה הראשונה.
בנוסף, רצה הרב פרנק להסביר לאור זה את ההבדל בלשון הרי"ף בין ברכת להדליק- שם השתמש בלשון 'צריך'- הואיל וזהו צורך כדי לצאת ידי חובה, לבין ברכת שעשה ניסים שם השתמש בלשון 'חייב', הואיל ואינה ברכת המצוות, אולם עדיין נצרך הדבר כדי לבטא את אהבתו עליו לברך את ברכה זו.
מעין דיון זה, נידון גם ביחס לברכת הגומל- בישיבה נהגו שבמידה ויש רבים הצריכים לברך- אחד מוציא את כולם, אולם המאירי כותב שדין שומע כעונה לא נאמר ביחס לברכת הגומל. דברים אלו מובנים היטב לשיטתו- שבברכות הודאה לא ניתן להוציא ידי חובה הואיל והודאה צריכה להיעשות על ידי האדם עצמו.
הג"ר דוד יוסף שליט"א כותב שלכתחילה עדיף שכל אחד יברך הגומל בפני עצמו, והסכים עמו אביו הג"ר עובדיה יוסף. אמנם יתכן וגם אם נאמר שאין זו ברכת הודאה (אלא מעין 'הצהרה') עדיין לא נאמר דין שומע כעונה ביחס לברכה זו, מפני שעשרת האנשים שההודאה נעשית בפניהם אינם מודעים לכך שאותו אדם מעוניין להודות ומתכוון לצאת.
מדברים אלו לומדים אנו מוסר גדול, כל אחד צריך ללמוד לומר תודה, בעצמו. ואי אפשר לומר על ידי שליח.
[1] בדומה מדייקים גם מדברי השאלתות שכתב (וישלח שאילתא כו): "וכד מטי יומא דאתרחיש להו ניסא לישראל כגון חנוכה ופורים מחייב לברוכי"- הרי שתלה את הברכה ביום.
