שאלה שבועית: מה בין ברכת התורה לישיבת סוכה
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
שבוע שעבר עסקנו בהשוואה בין אכילת מצה לישיבת סוכה כל שבעה. היום אני מבקש לעסוק בהשוואה בין ברכת התורה לישיבת סוכה
שאלה א'- ההבדל בין ישיבת סוכה לברכת התורה: כפי שהזכרנו בשבוע שעבר, על ישיבת הסוכה יש לברך בכל סעודה וסעודה שאוכל בסוכה. שונה הדבר ביחס ללימוד התורה- עליו מברכים אנו את ברכות התורה פעם אחת בתחילת היום ולא בראשיתו של כל לימוד ולימוד. מהיכן נובע הבדל זה?
תוס' במסכת ברכות (יא, ב ד"ה שכבר) מתקשים בשאלה זו:
"ואם תאמר, מאי שנא מסוכה שצריך לברך על כל סעודה וסעודה לישב בסוכה"?
ומשיבים:
"ויש לומר, דשאני תורה שאינו מייאש דעתו דכל שעה אדם מחויב ללמוד דכתיב "והגית בו יומם ולילה" והוי כמו יושב כל היום בלא הפסק. אבל אכילה בסוכה יש שעה קבועה".
בתשובתם של תוס' מופיעים שני מרכיבים הדורשים ביאור והרחבה: האחד- "שאינו מייאש דעתו" מלימוד התורה. האם נכון הדבר? האם כשהאדם נוהג ברכבו (לדוג') אינו אינו מייאש דעתו מהלימוד?
עוד כתבו תוס' "שכל שעה מחויב ללמוד"- וגם כאן הדברים זוקקים ביאור והגדרה- שהרי סדר יומו של האדם מורכב מפעולות נוספות- מוכרחות- כאכילה וכדו'?
ההבדל בין תלמוד תורה להנחת תפילין- עוד ברצוננו להבין- מהו ההבדל בין לימוד תורה- עליו כאמור מברכים פעם אחת בראשיתו של כל יום, להנחת תפילין- עליהם יש לברך בכל פעם ופעם שמניחם?
שאלה ב'- יום ולילה בברכת התורה: תלמידי רבנו יונה (על הרי"ף בברכות ו, א) מעוררים להבדל משמעותי נוסף בין ברכות התורה לשאר דיני התורה- בכל דיני התורה יודעים אנו שהיום מתחיל מהלילה. שונה הדבר ביחס לברכות התורה- אותן מברכים אנו בראשיתו של היום! ולא בראשיתו של הלילה- אם כן, הלילה נמשך אחר היום שלפניו, מהיכן נובע ההבדל?
שאלה ג'- ברכת התורה אחרי שנת יום- השולחן ערוך בהל' ברכת התורה (או"ח מז, יא) מביא שנחלקו הפוסקים האם יש לברך ברכות התורה לאחר שנת יום:
"שינת קבע ביום, על מטתו, הוי הפסק. ויש אומרים דלא הוי הפסק, וכן נהגו".
ברצוננו להבין מה שורש מחלוקתם
תשובה:
פתחנו כאמור בשאלת תוס' במסכת ברכות- מדוע על ישיבת הסוכה מברכים מידי סעודה וסעודה, ואילו על לימוד התורה מברכים רק פעם אחת בתחילת כל יום. כאמור השיבו תוס':
"ויש לומר, דשאני תורה שאינו מייאש דעתו דכל שעה אדם מחוייב ללמוד דכתיב והגית בו יומם ולילה והוי כמו יושב כל היום בלא הפסק. אבל אכילה בסוכה יש שעה קבועה".
לפנינו חמשה כוונים שונים בהם ניתן לבאר את דברי תוס', שמבין- ביתריהן עולות השלכות משמעותיות להלכה.
השולחן ערוך בדיני ברכת התורה (שם סעי' י) פוסק:
"אם הפסיק ללמוד ונתעסק בעסקיו, כיון שדעתו לחזור וללמוד, לא הוי הפסק".
נראה, שיסוד דברי השולחן ערוך הוא בתירוצם של תוס'. אולם השולחן ערוך מוסיף מספר מילים שאינן כתובות בתוס'- "כיון שדעתו לחזור וללמוד".
א) 'דעת' וחיוב מתמשך- המגן אברהם (ס"ק ט) על אתר, מדייק מדבריו, שמי שאין דרכו לשוב וללמוד ונמלך בדעתו ושב ללמוד- עליו לשוב ולברך פעם נוספת את ברכות התורה:
"משמע דמי שאין דרכו ללמוד ונמלך ללמוד צריך לברך וכ"כ הרא"ש בתשובה".
לדברי המגן אברהם נראה, שאיש עסקים שיומנו עמוס בפגישות מבוקר עד ערב והבטלה לו אחת הפגישות ובמקומה החליט לשבת וללמוד תורה, יצטרך לשוב ולברך את ברכות התורה!
אולם עדיין עלינו לברר לאור דבריו מהו שורש ההבדל בין ברכות התורה לסוכה? הרי גם במצות סוכה- כשיושב האדם ואוכל ארוחת בוקר בסוכה, בדרך כלל יודע הוא שיאכל בערב גם את ארוחת הערב בסוכה, ואם כן, מדוע יצטרך לברך על ישיבת הסוכה גם על ארוחת הערב?
צריך לומר שההבדל מורכב משני רכיבים- האחד, הוא אכן דעת האדם, ומודעותו ל'קיום' המצוה הנוסף שיגיע בהמשך היום. אולם ישנו מרכיב נוסף, והוא ה'חיוב' במצוה- החיוב במצות לימוד תורה הנמשך לאורך כל היום (לכל הפחות בכל רגע בו פנוי מעיסוק חיוני אחר), וקושר את קיומי המצוה זה עם זה.
שונה הדבר במצות סוכה- שהגם שהאדם מודע לזה שלאורך היום ישוב וישב בסוכה, 'חיוב' מצותי אין לו- שהרי אין חיוב ליישב בסוכה מעבר ללילה הראשון (אם אינו רוצה לאכול/לישון)[1].
ב) חיוב מתמשך לעומת 'קיום'- הט"ז (ס"ק ח) על אתר חולק על דברי המגן אברהם:
"אבל אין האמת כן, דכבר נתבאר לעיל הטעם שאין הפסק מפסיד כלום מטעם שחיוב הלימוד תמיד רובץ עליו אלא שהטירדה פוטרתו, וכל שעה שאינו טרוד חל עליו החיוב. על כן אין צריך לחזור ולברך, ולאו בדעתו תליא מילתא".
לדבריו ההבדל מבוסס רק על רכיב החיוב- בסוכה אם אינו מעוניין לאכול או לישון- אין עליו חיוב לשבת בסוכה, בשונה מלימוד תורה- שם מוטל עליו חיוב תמידי בכל שעות היממה[2].
ג) לימוד תורה דרך 'קיומה'- הבית יוסף (או"ח סימן מז) דן מדוע אין לברך ברכת התורה לאחר יציאה מבית הכסא, ומשיב בשם האגור:
"לפי שאף כשהוא נפנה צריך להיזהר בדינים כמו בגילוי טפח וכיצד יקנח".
מחדש האגור שבית הכסא אינו 'הפסק' לענין ברכת התורה הואיל וגם לו ישנן הלכות ייחודיות, וכשהוא נפנה ומודע לאותן הלכו ונוהג לפיהן, נחשב הדבר מעין קיום של מצות לימוד תורה, לכל הפחות לענין זה שלא ייחשב הדבר ל'הפסק'.
לדבריו, ניתן להשיב על שאלתנו- האופי המיוחד של מצות לימוד התורה, לדברי האגור, מביא לכך שבכל שלב ושלב מהיום ישנו קיום מסוים של המצוה, ואין כלל הפסק לאורך כל היום ולכן אין טעם לברך את ברכת התורה בכל פעם ופעם. מה שלא ניתן לומר ביחס למצות ישיבת הסוכה.
אכן, כאשר האדם ישן- אז אינו עסוק בהלכה כל שהיא (הוא אינו במצב 'מודע' שיוכל לעשות זאת), ועל כן נחלקו הפוסקים בשאלה האם יש לברך ברכת התורה לאחר שינה- אפילו ביום, הואיל וישנו 'הפסק' בלימודו- על פי שיטת האגור.
ואכן, המשנה ברורה מציין על דברי הרמ"א שכתב שנהגו שאין צורך לברך אחרי שנת יום שישנם פוסקים הסוברים שיש לברך, ואלו דבריו:
"ובלחם חמודות כתב ולי נראה שהמברך תע"ב וכן נהג מורי מהר"י לברך וכן הסכים הפר"ח וא"ר בשם הרבה ראשונים ואחרונים וכ"כ הגר"א וכן העתיק החיי אדם להלכה [ואף דבפמ"ג משמע דנוכל לסמוך על המנהג הזה שלא לברך עכ"פ נראה פשוט בהסומך על כל הפוסקים שהזכרנו ומברך לא הפסיד]".
פוסקים רבים דנו כיצד לפתור את ספק הלכתי זה- בענין ברכת התורה אחרי שנת יום, והעלו מספר פתרונות- כדוגמא: א) לברך בהרהור או בלא הזכרת 'שם ומלכות'. ב) לקחת תינוק וללמדו את נוסח הברכה. ג) שישמע מאחר החייב בברכה. ד) שישתמש בלשון ארמי- 'בריך רחמנא'.
ד) 'התפשטות התורה'- הג"ר יצחק הוטנר זצ"ל בספרו פחד יצחק (על חג השבועות מאמר יג) מחדש חידוש גדול, אולם עבורו עלינו להקדים את דברי הגמ' במסכת סוטה נאמר (כא, א) שאם יש לאשה הסוטה זכות- אותה זכות תולה לה ומצילתה מהמים המאררים. ודנה הגמ' איזו זכות ישנה לאשה המגינה עליה מהבדיקה והעונש החמור- ואומרת שאין לומר שזו 'זכות מצוה' הואיל ואינה חשובה כל כך כדי להציל מעונש זה, ומאידך אין לומר שזוהי זכות תורה הואיל והאשה אינה מצווה בלימוד תורה?
ומשיב רבינא:
"לעולם זכות תורה ודקאמרת אינה מצווה ועושה נהי דפקודי לא מפקדא באגרא דמקרין ומתניין בנייהו ונטרן להו לגברייהו עד דאתו מבי מדרשא מי לא פלגאן בהדייהו?".
זכות זו, אינה זכות מצוה שהרי אמרנו שזכות מצוה אינה מגנה מפני עוון כה חמור? על כרחך שזוהי 'זכות תורה'! הכיצד? הרי הנשים אינן לומדות באותו זמן תורה?
מחדש הפחד יצחק:
"דכוחו של תלמוד תורה מתפשט הוא על כל הענינים המאפשרים אותו והמסייעים בידו לעמוד על צביונו ההגון לו...".
והכל נכלל בכלל 'לימוד תורה' עצמו! הדבר ייחודי למצוות לימוד תורה, בשאר המצוות לא מצינו שמי שמסייע למצות כיבוד הורים נחשב כמכבד הורים בעצמו ממש וכדו'. כמקור לחידושו זו, מביא הוא את דברי ריש לקיש בגמ' במנחות (צט, ב):
"פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה (-קיומה)".
ומפרש רש"י על זה:
"שביטולה של תורה - כגון שמבטל תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה זהו יסודה כלומר מקבל שכר כאילו יושב ומייסדה ועוסק בה"!
מסביר זאת הרב הוטנר:
"דמכיון דבלימוד תורה יש תנאי של על מנת לעשות, לא שייך להיפטר מן המצוות על ידי העסק בתורה יעוי"ש...".
לאור חידוש מופלא זה, שב הרב הוטנר ומבאר את דברי התוס' בהם אנו עוסקים- בהשוואה בין מצות לימוד תורה למצו ישיבת הסוכה:
"ומעתה נראה דעד כאן לא כתוב התוס' דמשום דחובת הלימוד הוא כל היום סגי בברכה אחת, אלא בתלמוד תורה דוקא, דמשכחת להו לכמה פעולות אחרות, שמצד עצמן אין להם שום שייכות למעשה הלימוד, ובכל זאת יחשבו לעסק התורה. ולהכי לא דיינינן להו להיסח הדעת מתלמוד תורה".
לאור זה מסביר הרב הוטנר את ההבדל בין מצות תפילין למצות לימוד תורה- בעוד שגם ביטול מצות לימוד התורה הרי הוא כקיומה, ביטול מצות התפילין אינו כקיומה, ועל כן 'הפסקת מצות התפילין'- חליצתן, הרי היא מעשה הפסק והסחת דעת. ועל כן יש לברך על כל הנחה והנחה.
ה) 'מודעות רדומה'- הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל מסביר את תשובת תוס' בדרכו ובלשונו הייחודית[3]:
"כאשר אמא הולכת לעבודה, האם היא שכחה שהילד שלה בגן? האם היא לא מודעת לתינוק שלה? היא אמנם לא חושבת באופן פעיל על הילד, אך היא נותרת מודעת בצורה תת-מחשבתית - האהבה והדאגה נותרים בתודעתה, אפילו נסתרים, אך לעולם לא הרחק מהשטח. כך גם עם התורה, עם המתנה שבאמצעותה בחר ה' את עם ישראל: היא חלק חיוני מזהותנו, והאדם אינו יכול לנתק עצמו מתודעת עצמו. לכן, הברכה של הבוקר ממשיכה לקדש את כל התורה שתילמד במהלך היום".
ההסבר לדברי תוס' לפיו, אינו מצד הגדרים ההלכתים של קיום מצות תלמוד תורה, אלא מצד השיוך והזהות העמוקה של כל אחד ואחד מישראל עם לימוד התורה.
ההבדל בין הברכה על לימוד התורה לברכה על הנחת תפילין- שאלה זו [מדוע על התפילין מברכים בכל פעם ופעם שמניח ועל לימוד התורה מברכים פעם אחת ביום] נשאלה כבר על ידי תלמידי רבנו יונה (שם), והשם השיבו בשם רבם כך:
"ונראה לו לתרץ שאינו דומה זה לזה, מפני שהתפילין כשחולצן או הציצית כשמפשיטן מעליו נגמרה מצותן ולפיכך כשחוזר ומניחן פעם אחרת מצוה אחרת היא וצריך לחזור ולברך. אבל בקריאה כשקרא פעם אחת עדיין לא נגמרה מצותה שהיא כל היום, ולפיכך כשקורא וחוזר למצותו הוא חוזר ואין צריך לחזור ולברך".
משיב רבנו יונה ומבאר- שבתפילין- גם אם מניח בכל רגע ורגע אלו קיומים נפרדים של מצות תפילין, שלה אחד עומד לעצמו, אולם במצות תלמוד תורה, ישנה מצוה אחת והיא- תלמד בכל דקה אפשרית, מלא כל חלל פנוי בסדר יומך בלימוד תורה. ולכן המצוה בשבע בבוקר ובארבע אחרי הצהרים היא אותה מצוה, ומסיבה זו מברכים עליה רק פעם אחת בבוקר.
ומוסיף רבנו יונה ומשיב גם על שאלתנו הנוספת- מדוע לענין ברכת התורה הלילה הולך אחר היום שלפניו-
"ואפילו כשקורא בלילה לא נאמר שהלילה מהיום האחר הוא שיצטרך לחזור ולברך שאף על פי שבשאר הדברים אנו אומרים היום הולך אחר הלילה גבי הקריאה הלילה הולך אחר היום- וכדאמרינן בירושלמי אמר ר' יוחנן אנן אגירי דיממא אנן יזפינן ביממא ופרעינן בליליא כלומר מי שהוא שכיר אין לו להתבטל ממלאכתו כל היום. וכיון שכן ואנחנו מצוה עלינו לקרוא כל היום אם כן אנו כמו פועלים שאין לנו להתבטל מהקריאה ומה שאנחנו מתבטלין ממנה ביום הוא כמו הלואה אצלינו ואנחנו פורעין אותה בלילה [!] הנה שקריאת הלילה היא מהיום ההוא ולפיכך בברכה שבירך בבקר להפטר ממה שלומד ביום באותה ברכה נפטר גם כן במה שלומד בלילה".
הלילה הוא השלמה למצות לימוד התורה האחת של היום- השלמה לזמן שלא הספקנו לנצלו כראוי ללימוד התורה.
[1] נציין, שבאחד משיעורי ראש הישיבה בעבר הוזכרה שיטת השרידי אש הסובר שישנה חובה חיובית ללימוד קצר בתחילת היום- קריאת שמע שחרית וערבית, ואילו הלימוד בשאר היום הוא 'מצוה קיומית' גרידא. לאור זה שבה שאלתנו ועומדת בעינה- מהו ההבדל בין מצות לימוד תורה למצות ישיבת סוכה?
[2] אם רוצים אנו לראות זאת כביאור לדברי התוס' עלינו להסביר את דבריהם בשונה מהאופן בו הסברנו תחילה- אין שני נימוקים בדברי התוס'.
[3] הובא בשמו על ידי הרב עזרא ביק (בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון).
