שאלה שבועית-ספירת העומר דאורייתא או דרבנן
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
ספירת העומר בזמן הזה דאורייתא או דרבנן
עומדים אנו בסופה של ספירת העומר ועל כן נייחד את הלימוד שלנו היום לספירת העומר.
הגמ' במנחות (סו, א) אומרת:
"אמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי אמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש הוא".
א. ב' ברכות נפרדות- שואל רבנו ירוחם (נתיב ה ח"ד):
"למה אין מברכין שתי ברכות אחת לימים ואחת לשבועות- שהרי ב' מצות הן והן כתפילין של ראש ושל יד דאמר ב' ברכות אפילו לא שח [אפילו אם לא דיבר בין הנחת תפילין של יד לשל ראש]"?
ב. ב' ספירות נפרדות- עוד שואל רבנו ירוחם שם- מדוע מחברים אנו את הספירות זו לזו, ולא מונים את מערכת השבועות והימים בנפרד:
"ועוד איך אנו סומכין היום י"ד יום שהם ב' שבועות והיום כ"א יום שהם שלשה שבועות והיה לנו לומר היום י"ד יום והיום ב' שבועו' אבל מה לנו לומר שהן ב' שבועות וכי אין אנו יודעין שי"ד יום הן ב' שבועות"?
ג. 'שהחיינו' על ספירת העומר- עוד יש לשאול, מדוע לא מברכים ברכת 'שהחיינו' על ספירת העומר בתחילת הספירה, ככל מצוה הבאה מזמן לזמן?
ד. ביאור דברי אמימר- בגמ' הנ"ל נאמר: "אמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש"- מדוע הבנתו שהספירה היא זכר למקדש הביאתו לכך שלא מנה שבועות? מדוע מנה דוקא ימים ולא שבועות.
ה. תוקפה של ספירת העומר בזמן הזה- בזמן הזה שלצערנו אין לנו בית מקדש חובת ספירת העומר עדיין הינה מהתורה, או שמא מדרבנן בלבד? נחלקו בדבר הראשונים: דעת הרמב"ם שגם בזמן הזה מצות ספירת העומר היא מהתורה, וכך כתב (הל' תמידין ומוספין ז, כב-כד):
"מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת העומר, שנאמר וספרתם לכם ממחרת השבת...מצוה זו על כל איש מישראל בכל מקום ובכל זמן".
אולם תוס' חולקים על דבריו וסוברים שחובתה בזמן הזה מדרבנן בלבד, שכתבו (על הגמ' שם):
"נראה דבספק חשיכה יכול לברך ואין צריך להמתין עד שיהא ודאי לילה כיון שהוא ספיקא דרבנן".
ברצוננו לברר במה נחלקו הרמב"ם ותוס'?
-חישבו- "רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי"- האם הנהגתם זו נבעה מכך שלמדו שספירת העומר גם בזמן הזה דאו' או שגם הם מודים שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן, אך בכל זאת סוברים שמצוה למנות את הימים והשבועות?
תשובה:
כאמור נחלקו אמוראים בגמ' במנחות (סו, א) באופן בו נכון לספור את ספירת העומר:
"גופא אמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי אמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש הוא".
בפשטות רבנן דבי רב אשי מנו באופן בו מונים אנו היום, ואילו אמימר מנה רק ימים בלא למנות את השבועות, וכן למדו הרמב"ם ותוס' בהבנת הגמ' (בהמשך נביא את דברי רבנו ירוחם המסביר באופן אחר את דעות האמוראים).
גדר תקנות דרבנן- הגרי"ז (בחידושיו על הש"ס, מנחות שם) כותב, שישנן ב' סוגי תקנות דרבנן: א) ישנן תקנות בהן 'הרחיבו' חכמים את דין התורה למצבים נוספים, בהן אין חיוב מהתורה- תקנות אלו הינן 'תעתיק' של דין התורה אולם תוקף חיובן הוא מדרבנן בלבד. ב) אולם ישנן תקנות שהינן תקנות עצמאיות, העומדות לעצמן, ועל אף שישנן מצוות שתוקפן מהתורה הדומות בחיובן לתקנות אלו, דיניהן שונים.
לאור זה מבאר הגרי"ז את מחלוקת האמוראים- ומסביר שנחלקו בגדרה של התקנה:
רבנן דבי רב אשי למדו שגדרה של התקנה הוא כעין דאו'- הרחבת קיום ספירת העומר גם למצבים בהם לא ניתן להקריב את קרבן העומר (מדרבנן כמובן). ועל כן גדרי התקנה יהיו כעין המצווה הדאורייתאית- מניית ימים ושבועות.
לעומתם אמימר למד, שעניינה של מצות הספירה בזמן הזה היא 'זכר למקדש', ועל כן מוכרח הדבר שמאפייני התקנה יהיו חובה עצמאית שלא בדפוסי דין התורה- כדי להדגיש את החסר- את העובדה שלצערנו כיום איננו יכולים לקיים את המצוה בשלימות[1]. ועל כן סבר אמימר שמונים ימים בלבד ולא שבועות.
ברכת שהחיינו על ספירת העומר- לאור זה, לדברי אמימר, מובן היטב מדוע לא מברכים 'שהחיינו' על ספירת העומר, הואיל ובזמן הזה עניינה הוא זכר לחסר הקיים לנו בעקבות החורבן, ולא שייך לברך עליה את ברכת שהחיינו המבטאת שמחה.
עתה לאור הנאמר, נבאר את מחלוקת האמוראים על פי שיטות הראשונים בתוקפה של ספירת העומר:
הבנה א' בגמ'- לשיטת תוס' הסוברים שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן: לדברי תוס' הן רבנן דבי רב אשי והן אמימר למדו שממצות ספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן בלבד מפני שהיא תלויה בקרבן העומר, שלצערנו איננו יכולים להקריבו עתה, ומחלוקת האמוראים היא בגדר החובה שחידשו חכמים- האם תקנו חובת ספירת העומר כעין החובה הדאורייתאית, או שמא תיקנו חובת ספירה זכר למקדש- שלה מאפיינים ייחודיים משלה.
מדוע תקנו דווקא ימים ולא שבועות- השפת אמת מבאר, שהסיבה שלאמימר בתקנה 'זכר למקדש' תקנו למנות ימים ולא שבועות- זאת משום שבפסוקי התורה בהקשר של קרבן העומר נזכרת ספירת הימים בלבד, ובלשונו:
"ואפשר לפרש דבאמת בפרשת ראה כתוב סתם "שבעה שבועות תספר לך ועשית חג שבועות כו'", ושם לא נזכר מעומר ושתי הלחם כלל, אם כן, משמע דמצות ספירה זו היא לצורך חג השבועות בעצמו שבאמת נקרא כן שבועות. רק בפרשת אמור גבי עומר והכבש כתוב "מיום הביאכם תספרו חמשים יום". ולכן יש לומר דהני ב' מצות ספירת הימים מצד הקרבת העומר ושתי הלחם. וספירת השבועות לשם החג בעצמו והשתא אמר אמימר... להכי מני יומי זכר למקדש. אבל מצות ספירת שבועות לית בהו [=אין בה] זכר למקדש[2]".
הבנה ב' בגמ'- לדעת הרמב"ם הסובר שספירת העומר בזמן הזה מהתורה- לרמב"ם, ניתן לבאר שהאמוראים עצמם נחלקו בשאלת תוקף חיוב ספירת העומר בזמן הזה- אמימר למד שהחובה בזמן הזה היא מדרבנן- זכר למקדש (כהגדרת הגרי"ז הנ"ל), ואילו רבנן דבי רב אשי למדו שהחובה היא מהתורה על כל גדריה ומרכיביה.
לשיטת תוס' חובת ספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן, מפני שכפי שראינו מלשון הפסוק עולה שישנה תלות בין ספירת העומר לקרבן העומר. כיצד מתמודד הרמב"ם עם טענה זו?
א) ניתן לומר שספירת העומר אינה תלויה בקרבן, אלא כל כולה הכנה למתן התורה שיהיה בחג השבועות- הבא בתום ימי הספירה[3].
ב) הגרי"ז (שם) כותב שאביו (הגר"ח) יישב, שמצות ספירת העומר אכן תלויה בקרבן, אולם לא בהקרבתו בפועל אלא ביכולת להקריבו [שהרי לא יעלה על הדעת שאם שנה אחת לא הקריבו את קרבן העומר לא יספרו את ספירת העומר באותה שנה]. לאור זה יהיה תלוי הדבר בשאלה האם קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לזה (שאז ניתן להקריב את קרבן העומר בזמן הזה), או לא קדשה לעתיד לבוא (שאז לא ניתן להקריבו בזמן הזה)[4].
שורש מחלוקת הרמב"ם ותוס'- ייצא אם כן, שאת מחלוקת הרמב"ם ותוס' ניתן להסביר בשני אופנים- או שנחלקו בשאלה האם הספירה תלויה בקרבן או שמא הינה חובה עצמאית, או בפסק ובהכרעה בשאלת קדושת מקום המקדש- אם קדשה גם לעתיד לבוא או לא?
השלכות אפשריות לשאלת תוקף החיוב:
א) ספירה בבין השמשות- האם ניתן לספור ספירת העומר בבין השמשות (שהוא זמן מספוק- ספק יום ספק לילה)? אם תוקפה של ספירת העומר בזמן הזה הוא מדרבנן- ספיקא דרבנן לקולא, וניתן לספור אז, אולם אם תוקפה של ספירת העומר הוא מדאורייתא- ספיקא דאו' לחומרא ולא ניתן לספור בזמן זה.
ב) שכח לספור יום אחד- מי ששכח לספור יום אחד, האם יכול להמשיך לספור בברכה. בשנים עברו הרחבנו במחלוקת תוס' ובעל הלכות גדולות האם ספירת העומר היא מצוה אחת מתמשכת או מורכבת מארבעים ותשע מצוות נפרדות, אין כאן המקום להרחיב בזה, רק נציין שבעל העיטור (מובא בביאור הלכה סי' תפט) כותב שהואיל וכל חובת הספירה בזמן הזה היא 'זכר למקדש' בלבד, גם מי ששכח לספור יום אחד יכו להמשיך לספור בברכה בימים שלאחר מכן. אכן, כאמור, גם לשיטת תוס' פוסקים אנו כרבנן דבי רב אשי ולא כאמימר.
ג) ספק ספיקא בספירת העומר- הפוסקים האריכו לדון באם קטן שהגדיל (נעשה 'בר מצוה') בימי הספירה יכול להמשיך לספור בברכה או לא. הראשון לציון, הג"ר עובדיה יוסף זצ"ל מסיק (יביע אומר ג, כז-כח) שישנו ספק ספיקא- ספק אם הלכה כבה"ג או כתוס' (בשאלה האם ספירת העומאר היא מצוה אחת או ארבעים ותשע מצוות נפרדות), וספק האם 'תרי דרבנן' (קטן שכל חיובו במצוות הוא מדרבנן במצוה שכל חיובה מדרבנן) מוציא חד דרבנן (גדול שחיובו העקרוני במצוות מהתורה, ובמצוה מסויימת זו- מדרבנן), או לא, ונחלקו בדבר הפוסקים. ובדרבנן אף במקום ספק ספיקא לא מברכים.
אכן, בשאלת קטן שהגדיל אין אם חיוב ספירת העומר בזמן הזה מהתורה- אין מעשי הקטן בקטנותו יכולים להוציא את חיובו מהגדיל, ועל כן בכל מקרה לא יוכל לברך. אולם תהיה נפקא מינה לספק ספקא אחרים שיתעוררו בספירת העומר, שאם נאמר שספירת העומר מדרבנן- לא יברכו מכח ספק ספיקא, אולם אם ספירת העומר מדאו'- יברכו.
הבנה ג'- שיטת רבנו ירוחם: רבנו ירוחם מבין את הגמ' באופן אחר לחלוטין מהאופן שהבנו עד כה. עד עתה הבנו שאמימר נהג בשונה מהאופן בו אנו נוהגים לספור היום. אולם לדברי רבנו ירוחם גדר חובת הספירה מהתורה היא- מנין ימים ושבועות בשני מניינים נפרדים.
ועל כן, אמימר ספר כאופן בו אנו נוהגים היום! ואילו רבנן דבי רב אשי הם אלו שספרו באופן שונה מהמנהג בימנו- וספרו את מנין הימים ואת מנין השבועות כל אחד בפני עצמם. זאת משום, שבזמן שבית המקדש היה קיים
לדבריו, כשאמרה הגמ' שאמימר מני יומי ולא מני שבועי, אין הכוונה שלא הזכיר כלל את מנין השבועות בדבריו, אלא שלא ספרו בפני עצמו כעיקר דין התורה, הואיל וסבר שספירת העומר בזמן הזה אינה מהתורה אלא רק 'זכר למקדש'.
לדברי רבנו ירוחם בזמן שבית המקדש היה קיים היו סופרים את הימים והשבועות בנפרד, וכן היו מברכים שתי ברכות נפרדות- האחת על מנין הימים והאחרת על מנין השבועות.
מיקום אמירת 'לעומר'- רבה של ירושלים הג"ר צבי פסח פראנק (מקראי קודש פסח ב סימן סד) ביאר לאור דברי רבנו ירוחם הללו את מנהג הספרדים לומר 'לעומר' אחרי מנין הימים בלבד. זאת משום שהספרדים חששו לדעת רבנו ירוחם שמנין השבועות בזמן הזה אינו מהתורה, ועל כן אם נזכיר את המילה לעומר רק לאחר מנין השבועות- ישנו חשש ל'הפסק' הואיל וחובת ספירת השבועות אינה מעיקר הדין.
[1] הגרי"ז מדגים זאת מגדר מצות נטילת לולב בחג הסוכות-
"וכמו כן מצינו לענין נטילת לולב במדינה זכר למקדש, דהתם גם כן אין הפירוש דחכמים תקנו דמצוות לולב שהיה נוהג במקדש תהיה נוהגת במדינה כל שבעה זכר למקדש, דהלא חזינן דדברים הפוסלים במקדש כשרים במדינה, ואם נימא דתקנו דאותה המצוה של תורה תהא נוהגת מדבריהם במדינה, היה צריך להיות בה כל הדינים והפסולים של מקדש, אלא ע"כ דהוי מצוה מיוחדת שחכמים תקנו זכר למקדש, ובמצוה זו אין כל הדינים הפוסלים במקדש וכשר גם בדברים אלו".
[2] ומוסיף השפת אמת, שאין להקשות- שאם אכן חובת מנין השבועות לא תלויה בקרבן העומר, מדוע אם כן אינה חלבה בזמן הזה מהתורה?! משום שסוף סוף כתוב בתורה "מהחל חרמש בקמה" תספור שבעה שבועות.
[3] הר"ן (פסחים כח בדפי הרי"ף) כותב בדעת הרמב"ם שהספירה אינה תלויה בקרבן (אולם את הנימוק שהספירה תלויה בחג השבועות כותב בדעת הסוברים שבזמן הזה חובת הספירה היא מדרבנן בלבד.
[4] לאור זה כותב, שאמימר שאמר שספירת העומר 'זכר למקדש', למד שקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא, אולם לדעת הרמב"ם הסובר שקדשה לעתיד לבוא, חובת ספירת העומר בזמן הזה הינה מהתורה- הואיל וישנה יכולת עקרונית להקריב את קרבן העומר.
