שאלת השבוע: הקרבת קרבנות בזמן הזה
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
לפני כשבועיים התכנסנו- כמה מרבני הישיבה ושקלנו כיצד אנחנו מצליחים להפגיש את תלמידי הישיבה ביום ירושלים עם קדושתה של ירושלים ועם הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו- לראות בניסי ה' הגדולים, ולהגיע ללכותל- ממנו לא זזה שכינה. הוחלט להצטרף לתפילה החגיגית של ישיבות ההסדר בכותל בבוקרו של יום ירושלים.
אם הייתי מזמין לשיחה את הג"ר צבי הירש קלישר זצ"ל הוא היה מציע לנו לקחת אוטובוסים, להגיע להר הבית, לבנות מזבח ולהקריב קרבנות. מנגד, ישנם שהיו מתנגדים לצעד זה נחרצות[1].
ספרים שלמים התחברו על סוגיא זו, ננסה לגעת היום בנקודות העיקריות של הדיון- מהם הצדדים להקריב/להימנע מהקרבת קורבנות בזמן הזה.
תשובה:
א. יכולת ההקרבה- הגמ' במגילה (י, א) מביאה שנחלקו תנאים ואמוראים האם 'קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא' או 'לא קידשה לעתיד לבוא' ופקעה עם החורבן:
"אמר רבי יצחק שמעתי שמקריבין בבית חוניו בזמן הזה קסבר בית חוניו לאו בית עבודה זרה היא וקא סבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא...אמר רבי אליעזר שמעתי כשהיו בונין בהיכל עושין קלעים להיכל וקלעים לעזרה אלא שבהיכל בונין מבחוץ ובעזרה בונין מבפנים ואמר רבי יהושע שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית אוכלין קדשי קדשים אף על פי שאין קלעים קדשים קלים ומעשר שני אף על פי שאין חומה מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא מכלל דרבי אליעזר סבר לא קידשה לעתיד לבוא".
על פי רב יצחק הסובר שקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא- ניתן להקריב בכל מקום- הואיל וסר האיסור (שהחל עם הקמת בית המקדש) להקריב בבמות.
בהכרעת ההלכה נחלקו הרמב"ם והראב"ד (הלכות בית הבחירה ו, יד- טו), דעת הרמב"ם דקידשה לעתיד לבוא:
"ובמה נתקדשה בקדושה ראשונה שקדשה שלמה שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתן וקידשן לעתיד לבא. לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אף על פי שאין שם בית בנוי, ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אף על פי שהיא חריבה".
אולם הראב"ד על אתר חולק:
"קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא לא חלק בין מקדש לירושלים לשאר ארץ ישראל, ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו לרבי יוסי דאמר קדושה שנייה קדשה לעתיד לבא לא אמר אלא לשאר א"י אבל לירושלים ולמקדש לא אמר לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד ה' לעולם, כך נגלה לי מסוד ה' ליראיו לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת".
אמר הרב קלישר- הן על פי הרמב"ם הן על פי הראב"ד ניתן להקריב קרבנות בזמן הזה- לרמב"ם- הואיל והקדושה בעינה עומדת- ניתן להקריב- ככל הקרבת על המזבח שבבית המקדש[2]. ואילו לראב"ד הסובר שהקדושה בטלה- ניתן להקריב במקום ככל הקרבה בבמה, המותרת מאחר שחרב הבית ובטלה הקדושה.
אכן, הנחת היסוד של הרב קלישר, שאם נניח כראב"ד- שקדושה לשעתה לא קידשה לעתיד לבוא הותרו הבמות לאחר חורבן המקדש, אינה מוסכמת על כל הראשונים[3], תוס' במסכת מגילה מביא את שיטת הרב חיים כהן, הסובר שגם לסוברים שלא קידשה לעתיד לבוא- לא הותרו הבמות לאחר החורבן, וכל מחלוקתם היא האם ניתן להקריב במקום המזבח בזמן שהבית חרב (למ"ד שקידשה לעתיד לבוא- ניתן, ואילו לחולקים- גם שם לא ניתן):
"לכך נראה להר"ר חיים דכ"ע מודו דמשבאו לירושלים נאסרו הבמות ושוב לא היה להן היתר והני תנאי בהא פליגי דמאן דאמר לא קדשה סבר דאף במקומו של מזבח אין יכולין להקריב עכשיו ומאן דאמר קדשה סבר דבמקום מזבח מותר להקריב אבל לא בבמה".
ב. טמאי מתים- בעיה נוספת עליה יש להתגבר היא טומאת המת בה כולנו מוחזקים כיום- בלי יכולת להיטהר ממנה- הואיל ואין לנו כעת פרה אדומה וגם אין לנו את היכולת לעשות את כל התהליך בטהרה. אולם גם על זאת ניתן להתגבר- שהרי "טומאה הותרה[4] בציבור" (יומא ו, ב).
וגם עבור הקמת המזבח- על אף שאינה 'עבודת ציבור' שהותרה בה הטומאה, ניתן להכניס טמאי מתים, כפי שכותב הרמב"ם (בית הבחירה ז, כג):
"בשעה שנכנסין הבנאים לבנות ולתקן בהיכל או להוציא משם את הטומאה, מצוה שיהיו הנכנסין כהנים תמימים... מצוה בטהורים, לא מצאו טהורים יכנסו טמאים".
אכן, אם מתבססים אנו על היתר של טומאה הותרה בציבור- לא ניתן יהיה להקריב קרבנות יחיד, אלא רק קרבנות ציבור[5].
ג. בגדי כהונה- קושי נוסף שצריך להתמודד עמו- הוא הצורך בבגדי כהונה, כדי שהעבודה תהיה כשרה יש צורך לעבוד עם בגדי כהונה העשויים כהלכתם. אחד מהבגדים זהו האבנט- המורכב מתכלת- שזהוייה אינו ודאי.
ד. כהנים מיוחסים- שאלה נוספת בה הרחיבו גדולי הפוסקים היא האם רק כהנים בעלי ייחוס יכולים לעבוד ולהקריב או שמא ניתן להסתמך על כהני 'חזקה'- שאין להם כתב ייחוס מבורר[6].
ה. מקום המזבח- כדי להקריב צריך להקריב במקום המזבח דווקא- דבר שאינו פשוט לזיהוי לאור השיטות הרבות שישנן במדידת הר הבית ומיקום מקום המקדש והמזבח. הרב קלישר סבר שניתן לכוון את מקום המזבח על פי ממצאים שישנם במקום[7].
הרב עמיטל סיפר לי, שפרופ' זאב לב[8] אמר לו פעם שישנם אמצעיים טכנולוגיים מיוחדים שעל ידם ניתן לזהות היכן יש חלל מתחת לאדמה והיכן לא, ועל ידי זה ניתן לזהות את מקום המזבח, מפני שכתוב שתחת מקום המזבח היתה קרקע אטומה ללא מנהרות ומחילות.
ו. 'ריח ניחוח'- בעל הבנין ציון (סי' א) כותב שקרבנות צריכים להיות 'לריח ניחוח', וכדי שיהיה כך ניתן להקריב רק על פי הוראת נביא. האחרונים דנים האם הלכה זו של 'ריח ניחוח' נאמרה גם בפסח או לא (אם נניח שלא- ניתן יהיה להקריב לכל הפחות את קרבן פסח גם שלא על פי נביא.
ז. המהר"ץ חיות (קונטרס 'עבודת המקדש') הוכיח שהתקיימה הקרבת קרבנות (לכל הפחות קרבן פסח) גם לאחר חורבן הבית. ראייתו מתבססת על מעשה המובא בתחילת מסכת פסחים (ג, ב):
"ההוא ארמאה דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלים אמר כתיב כל בן נכר לא יאכל בו כל ערל לא יאכל בו ואנא הא קאכילנא משופרי שופרי אמר ליה רבי יהודה בן בתירא מי קא ספו לך מאליה אמר ליה לא כי סלקת להתם אימא להו ספו לי מאליה כי סליק אמר להו מאליה ספו לי אמרו ליה אליה לגבוה סלקא אמרו ליה מאן אמר לך הכי אמר להו רבי יהודה בן בתירא אמרו מאי האי דקמן בדקו בתריה ואשכחוהו דארמאה הוא וקטלוהו ליה לרבי יהודה בן בתירא שלם לך רבי יהודה בן בתירא דאת בנציבין ומצודתך פרוסה בירושלים".
תוס' במקום (ד"ה מאליה) שואלים מדוע רבי יהודה בן בתירא עצמו לא עלה לרגל? עוד שואל המהר"ץ חיות- מדוע הרגו את אותו ארמאי- הרי לא עשו מעשה המחייבו מיתה?
ומיישב המהר"ץ חיות:
"אבל האמת יורה דרכו כי כבר נחרב הבית או ולא היה חובה לעשות פסח אז ורק איזהו שרידים היו נוהגים כך, וכל שהיה להם רק מניעה קלה חדלו מלעשות הפסח כיון דאין כאן חוב. והנה השרידים אשר הקריבו הפסח עשו זאת בפחד בתחילה כי המלכות היתה מקפדת על זה למען לא יתאספו במקום אחד לחשוב מחשבות למרוד ולהחזיר עטרת ממשלת ישראל ליושנה כאשר היה באמת כן במלחמת ביתר ע"י בן כוזיבא. והנה ארמאה זה התחפש לאמר כי ישראל הוא למען יתנו לו מבשר הפסח ויוכל להלשין אחר כך למלך כי היהודים חושבים מחשבות להרים יד במלך, וכאשר נודע לישראל זאת הרגו לארמאה ההיא לאו משום אזהרת 'בן נכר לא יאכל בו' דעל זה אין להנכרי חיוב מיתה רק הרגו אותו מטעם מוסר ורודף כי רדף לעם ישראל בכלל להלשין עליהם וזה אמת על כל פנים נודע לנו כי עשו הרבה בני ישראל הפסח בסתר בתחילת השנים בין חורבן ירושלים לחורבן ביתר".
ומכאן מוכיח המהר"ץ חיות שגם לאחר החורבן התקיימה הקרבת קרבן פסח בהר הבית.
נציין שהאדמו"ר הקודם מבעלז- הג"ר אהרן רוקח זצ"ל חשש לשיטות הסוברות שניתן להקריב קרבן פסח בזמן הזה, ועל כן השתדל שלא להיות בסמיכות לירושלים בערב פסח כדי שלא תחול עליו חובת הבאת קרבן פסח[9] [10].
[1] נציין להתכתבות אחת בין גדולי ישראל- הג"ר שמעון סופר אב"ד ערלוי, פנה לג"ר יוסף חיים זוננפלד, רבה של ירושלים בשאלה האם יכול לפעול לקידום הקרבת קרבנות בזמן הזה:
"באתי לעוררו,הנה בחסד עליון אשר נתן קצת חירות ויט עלינו חסד בעיני המלכים ונתן כבוד לישראל וממשלה בארצנו הקדושה להתנהג הכל עפ"י התורה והמצוה, אולי הגיע עת דודים באתערותא דלמטה לתן לנו חן להרשות לנו לבנות מזבח להקריב עליו קרבנות כאשר היה בתחילת בית שני...".
ובתשובה כותב לו הרב זוננפלד (הבאנו רק את ראשית דבריהם):
"לצערנו הגדול לא נכונה הידיעה שהגיעה לאזני כת"ר, כי ניתן כבוד לישראל מהממשלה קצת להתנהג הכל ע"פ התורה והמצוה, ידוה הלב על המצב שאיננו כן לגמרי דאדרבא וכו'. די להבין המצב מעובדא אחת קטנה, כי לפני שנים אחדות בבוא הנה הנציב היהודי שלחתי אליו מכתב בקשה שהממשלה תתן לנו רשות לתלות שלט ברחוב הסמוך למקום המקדש שיבב"א, להודיע את האיסור של הכניסה להר הבית בזה"ז אשר בעוה"ר יהודים רבים נכשלים בזה מבני חו"ל הבאים לבקר את אה"ק ועוברים איסור כרת רח"ל בשגגה, והודעתי את גודל האיסור להנציב ולדאבון לבי קבלתי תשובה בשלילה מפני כי מודעה כזאת תהיה למורת רוח להחפשים מבני פריצי עמינו. ולבד זה הנה מקום מקדשינו שועלים הלכו בו ונמצא כולו בידי הערבים מקדמת דנא דקיימי עלן ככסלא לאוגיא ושמועות בדויות על דבר רצון של היהודים לקחת מידם את הר הבית כבר גרם שנאה רבה ומשטמה מצד הערבים עלינו".
[2] ואכן, הכסף משנה במשא ומתן בדברי הראב"ד, כותב: "שמא בזמן החורבן יותן לנו רשות להקריב".
[3] כן השיג על דבריו הג"ר צבי פסח פראנק בקונטרס שלו הנלווה לחלק מהמהדורות של הספר דרישת ציון.
[4] יתכן ולהלכה 'טומאה דחויה בציבור', אולם משמעות מאן דאמר זה שבמצב שאין אפשרות אחרת- מתירים בטומאה.
[5] וכאן נכנסים אנו שוב לבעייתיות שהועלתה לדעתו של הראב"ד- שלא הותרו במות ציבור- ואם כן נמצא שלא ניתן להקריב בכל מקרה.
[6] לעיון בזה- ראה לדוג' בשו"ת חת"ם סופר (יורה דעה ח"ב סי' רלו).
[7] הרב פראנק בקוטנרסו הנ"ל ערער גם בזאת.
[8] מייסד מכון לב.
[9] הנמצא ב'דרך רחוקה' אינו מתחייב בהבאת הפסח, ואינו עובר בכרת על המנעותו מההקרבה.
[10] ישנן תשובות רבות בספרות הפוסקים בזה- נציין שגם הראי"ה קוק זצ"ל דן בזה בשו"ת משפט כהן סי' צב (שם צידד כסוברים שאין להקריב בזמן הזה).
