"לעסוק בדברי תורה"- שיחת פתיחה ל"זמן קיץ"

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

ברוכים הבאים  לכלל הישיבה  ל"זמן קיץ": רבנים, אברכים ובחורים יקרים. אשרינו שזוכים אנו בסיעתא דשמייא לחזור לבית המדרש: להידבק בבורא, להגות בתורה, לבנות את האישיות שלנו. אני מקווה שעל כולם עבר חג מרומם ונעלה. חג שקנינו כולנו  את היסוד הזה ש"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה", ויסוד זה ילווה אותנו אי"ה בכל השנה כולה.

לפני תחילת השיחה אני מבקש להתייחס לאירועים הקשים שהיו בדרום הארץ.

ליבנו ותנחומינו למשפחות האבלים, ואיחולי החלמה לפצועים. אני מרגיש שהקב"ה רוצה להזכיר לנו לפני יום העצמאות, כמה חשיבות גדולה יש שהעם היהודי יהיה בארץ ישראל, וה' רוצה לתת לנו תזכורת כמה האויב רוצה למגר ולהשמיד אותנו, ואנו צריכים להודות לה' שהוא משגיח עלינו יום יום-שעה שעה. זו זכות גדולה ועל כך תודתנו לגור בארץ, בריבונות יהודית, עם צבא שמצליח למגר את האויב  ולעשות דברים כבירים.

אנחנו מתחילים בעז"ה את "זמן קיץ" תשע"ט, זמן יחסית קצר,  אבל דווקא בגלל שהוא קצר חשוב לדבר על המיקוד - מה היעד, לאן אנו רוצים להגיע, ואיך ניתן להגיע לזה. אם אנו ממוקדים, אנו יכולים להספיק ולקנות המון, וזו המעלה של "זמן קיץ". כל אחד שלומד פה בבית המדרש צריך להציב לעצמו יעד "ראש ההר" שאליו הוא רוצה להגיע ואח"כ יתכנן איך יגיע ליעד הזה. אני מבקש היום בשיחה לדבר על היעד, וכיצד ניתן להגיע ליעד זה.

היעד:

על המשנה "שמאי אומר: עשה תורתך קבע" (אבות א', ט"ו), הביא רש"י שני פירושים:

"שלא תהא קובע לה עתים, אלא כל יום תעשנה עליך קבע. נוסחא אחרת: תקבע לך עתים ללמוד בכל יום ד' פרקים או ה' "

האם שני הפירושים האלה חולקים, משלימים? מדוע רש"י מביא שני פירושים?

החלק הראשון ברש"י מדבר על השאיפה, והחלק השני מדבר על הביצוע. יש דברים רבים שאנו קובעים להם זמנים, אבל זה לא נמצא בראשינו כל היום. כגון אדם שיש לו פגישה מסוימת, על פי רוב הוא אינו קשור ומוטרד כל היום מפגישה זו. לגבי התורה אומר רש"י בפירוש הראשון לא לקבוע זמנים לתורה ביום,  כי את התורה צריך לחיות כל הזמן, לימוד התורה יהיה תמיד בראשנו. לפי פירוש זה ברש"י, התורה צריכה להיות הגדרת אישיותנו, שהיא זו שתזין את הנשמה, והיא זו שתגרום לשמחה ותתן את האנרגיה, כך שהאדם והתורה ייהפכו להיות אחד. הביטוי המעשי של הרגשת הקשר הנפשי לתורה שעליו מדבר רש"י בפירוש הראשון הוא, שאם מתפנה לאדם זמן לפני שקבע עיתים לתורה גם בזמן הזה אדם ישב וילמד, בניגוד לדברים אחרים שקובעים להם זמן, שאם מתפנה זמן לפני כן, לא עוסקים במה שנקבע למאוחר יותר.

רש"י מביא את הפירוש השני, כי רש"י רוצה להדגיש שלא מספיק רק הקשר הנפשי, אלא צריך שזה יבוא לידי ביטוי מעשי, ולכן חשוב שהביטוי המעשי יהיה קביעת עיתים לתורה. לכן הפירוש הראשון ברש"י הוא היחס הנפשי-שהתורה תהיה חלק מהאדם ואישיותו, ולא כמו דברים רבים צדדיים שקובעים להם זמן אך הם לא מזינים את נשמת האדם. לימוד תורה אינו זמן מסוים שהאדם לומד אלא חלק מהאדם עצמו, כמו שם האדם שהאדם זוכר שמו תמיד בכל שעה ובכל עת, והפירוש השני ברש"י הוא הביטוי המעשי-קביעת עיתים לתורה.

כותב "עקידת יצחק":

והנה יש בכאן שאלה חזקה, והיא, כי למה לא פירשה התורה כי היום הזה, שהוא חג השבועות, נזכר ונעשה לזכר מתן התורה האלהית וקבלתה ... על הדרך שפירשה בחג המצות ובחג הסוכות ... לפי שזכרון התורה וקבלתה אינו לזמן מיוחד כשאר ענייני המועדים הנזכרים, רק מצותה בכל יום ובכל עת ובכל שעה, דכתיב (יהושע א') לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, ובכל יום ויום אנו מצווין שיהיו חדשים וחביבין בעינינו כיום שנתנו בו, דכתיב (דברים כ"ו) היום הזה ה' אלקיך מצוך וגו'. (ספר עקידת יצחק - שער סז)

מדוע התורה קוראת לחג מתן תורה "חג השבועות" או "חג הביכורים", מדוע התורה לא מדברת על קבלת התורה, הרי זה העיקר? מדוע התורה לא קוראת לזה חג מתן תורה?

יום חמישי שעבר ציינו את "יום השואה". מי שהיה במחנות ההשמדה לא צריך תזכורת של "יום השואה", הוא חי את השואה כל רגע. לפי ספר "עקידת יצחק" כל יום צריך להרגיש את קבלת התורה, להרגיש כל הזמן התחדשות, להיות מקושר נפשית לתורה. תלמוד תורה אינו זמן ביום, זה מהות ועצם החיים.

 אנחנו בישיבה כאן לא רק כדי לקנות ידע, אנחנו פה כדי שאנחנו והתורה ניהפך להיות אחד. צריך שכל דבר  יהיה בעינינו כחדש. מה הכוונה חדש? שאנו מתלהבים ומתקשרים לתורה. מטרת היותנו בישיבה הוא להגיע ליעד זה. "לעסוק בדברי תורה"- שדברי התורה יהיו עיקר עיסוקו של האדם: בקשרו הנפשי וביחסו לתורה ומצוותיה. כמו כאשר אדם יש לו עסק הוא חושב עליו כל הזמן, כך צריך להיות יחסינו הנפשי לתורה ולמצוות. זה היעד ולשם צריך להגיע.

איך מגיעים ליעד זה? נציע מספר דרכים, שרק עשיית כולם תביא אותנו אל היעד.

הדרך הראשונה

יום הזיכרון של הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל חל השבוע, ואני רוצה להביא מדבריו:

כותב הרב ליכטנשטיין:

"רמת מחויבות של אדם לתורה היא במידה רבה פועל יוצא ממחויבותו לקב"ה, ועל כן היא מתקשרת למקומן של עבודת השם ויראת שמים בחייו בכלל... אם יראת השמיים אינה עמוקה דיה, אין זה סביר שמכל הדברים שאליהם ייחשף האדם, דווקא "שור שנגח את הפרה" הוא שייקח אל ליבו. ישנו יחס מעגלי בין יראת שמים לבין הדבקות בתורה: ככל שמתעצמת האחת, כך גם השנייה" (הרב ליכטנשטיין זצ"ל מתוך החוברת "באור פניך יהלכון")

יראת שמים-דביקות בבורא. לכן אני מבקש להדגיש את התפילה בישיבה, יש בה חשיבות גדולה. סדר לימוד מוסר ומחשבה, חשובים גם כן לעניין זה. ככל שאדם יתחבר לבורא, ממילא גם התורה תהיה חשובה בעיניו והוא יהיה מקושר לתורה.

הדרך שניה:עמל בתורה.  ככל שאדם יהיה עמל יותר ויציב לעצמו יעדים ברורים, הוא יגיע למטרה לה הוא שואף. חשוב שכל תלמיד בישיבה ללא יוצא מן הכלל יסיים מסכת סוכה ב"זמן קיץ" עם חזרות. חשוב להציב יעדים ברורים בלימוד הלכה ומחשבה.

הדרך שלישית: אהבת הלימוד. איך מגיעים לאהבת התורה? סיכומים וחזרות של הנלמד יביאו לידיעת הלימוד והזדהות ואהבה. סיכום גורם להבנה הגורמת להרגשת סיפוק, והדבר יוצר שמחה ואהבה. אברכים שנבחנו לאחרונה במבחני הרבנות, דיברו איתי הרבה על מעלת החזרות לפני הבחינה. הם הרגישו שכל חזרה מבררת להם את החומר יותר ויותר, וכך הם מתקשרים ללימוד התורה.

כדאי שכל תלמיד יזום נתינת דברי תורה בשיעורים בחברותות. דבר זה גורם לאהבת תורה וסיפוק רב לנותן.

הדרך רביעית: בירור האדם עם עצמו. אדם צריך לברר למה הוא בישיבה. אדם שנמצא בישיבה לא מהסיבות הנכונות, לא יהיה לו את הכח האמיתי ללמוד.בירור נוסף צריך להיות מה מטרת חייו. וכן חשוב לברר, איך חיים את החיים בפועל.הבירורים האלה הם מאוד חשובים. אמנם אין להם זמן במערכת אבל הם מאוד חשובים, כדי שהתהליך הנפשי הזה של קשר עם תורה יתבצע.

הבירור הראשון- בירור  שלימוד התורה הוא "לשמה"

רב נחוניא בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש.

"בכניסתו מהו אומ' יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שלא אקפיד כנגד חבירי ולא חבירי יקפידו כנגדי שלא נטמ' את הטהור ולא נטהר את הטמ' שלא נאסור את המותר ולא נתיר את האסור ונמצאתי מתבייש לעולם הזה ולעולם הבא" (ירושלמי ברכות)

מסבירים המפרשים שמה שר' נחוניא בן הקנה התפלל לפי הירושלמי, זה שילמד "לשמה- להתקרבות לבורא ומכח מצוות לימוד התורה ולא בגלל הגאווה-להיות הטוב ביותר, ואז כשיטעה יקפידו בו חבריו ויגידו לו הנה אינך מצליח. אם אדם לומד מסיבות לא נכונות אז אין לו את הסיעתא דשמייא להורות נכון ואז יטעה. הקב"ה עושה סייעתא שהוא יגיע לאמת למי שלומד לשמה. מי שלומד מכל מיני סיבות אחרות - אין לו את הסייעתא דשמיא הזאת וממילא הוא יטעה. וזו תפילתו של ר' נחוניא בן הקנה לפי הירושלמישילמד אדם  לשמה כדי להתקרב לה' כי הוא מבין שזה תפקידו, זה ייעדו, זו משימת חייו.

הבירור הזה הוא בירור שכל תלמיד חייב לעבור אותו.
אנחנו לא נמצאים פה לקבל קרדיט, ולא בשביל "להסתדר" עם הצבא, ולא בשביל תואר וכבוד. אנחנו פה כי זה מה שהקב"ה רוצה ואנו אוהבים את ה', ואנו מבינים שזו מטרת חיינו, זה מה שהופך אותנו לאדם מרומם, לאדם הקשור לקב"ה.

 "ובי היה המעשה, אבויה אבא מגדולי ירושלים היה ביום שבא למוהלני קרא לכל גדולי ירושלם והושיבן בבית אחד, ולר' אליעזר ולר' יהושע בבית אחד. כאשר אלו אכלו ושתו, שרו ורקדו, א"ר אליעזר לר' יהושע עד שהם עסוקים בשלהם נעסוק אנו שלנו, וישבו ונתעסקו בדברי תורה מן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים וירדה אש מן השמים והקיפה אותם. אמר להן אבויה רבותיי מה באתם לשרוף את ביתי עלי אמרו לו חס ושלום אלא יושבין היינו וחוזרין בדברי תורה מן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני והיתה האש מלחכת אותן כלחיכתן מסיני ועיקר נתינתן מסיני לא ניתנו אלא באש וההר בוער באש עד לב השמים. אמר להן אבויה אבא, רבותיי אם כך היא כוחה של תורה, אם נתקיים לי בן הזה, לתורה אני מפרישו. ולפי שלא היתה כוונתו לשם שמים לפיכך לא נתקיימו באותו האיש" (ירושלמי חגיגה)

אלישע בר אבויה מסביר מה גרם לו להיות כופר, כי אביו רצה שיהיה תלמיד חכם בשביל כבוד, כדי שגם עבורו תצא אש ותכבד אותו, ולא בשביל הסיבות האמיתיות.

הבירור השני: מטרות החיים.

על הפסוק בפרשתנו "ונקדשתי בתוך בני ישראל" כותב ה"נועם אלימלך":

"בכל עת ורגע שהוא פנוי מן התורה ובפרט שהוא יושב בטל לבדו בחדר או שוכב על מטתו ואינו יכול לישן יהיה מהרהר במצות עשה זו של ונקדשתי בתוך בני ישראל (ויקרא כב, לב) וידמה בנפשו ויצייר במחשבתו כאלו אש גדול ונורא בוער לפניו עד לב השמים והוא בשביל קדושת הש"י שובר את טבעו ומפיל א"ע להאש על קידוש הש"י ומחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה ונמצא שאינו שוכב ויושב בטל רק מקיים מצות עשה דאורייתא" (נועם אלימלך צעטיל קטן)

ה"נועם אלימלך" מבין, שמצות קידוש ה' אינה רק במקרה שבפועל אדם צריך למות על קידוש ה' (בג' עברות), אלא זו מצוה שבאה להדגיש שה' נמצא בראש הפרמידה ולא האדם. לכן גם כאשר האדם עושה דמיון מודרך ורואה עצמו מת על קידוש ה', הוא מקיים מצוה זו. אדם שחי כך, רואה את כל החיים בפרספקטיבה אחרת, ומבין במה הוא צריך להתמקד ובמה לא.

הבירור השני שכל  בחור צריך לעשות בזמן הזה, הוא לחשוב מה חשוב לו בחיים ומה לו. למה הוא רוצה להתמסר בחייו? כיצד רוצה הוא לקדש שם שמים כל חייו? מהי שליחותו בחיים?

הבירור השלישי

כותב "בית יעקב:

"ולא תחללו את שם קודשי. היינו שלא תייאשו את עצמכם לומר שח"ו אבד סברי ותקוותי. זה נקרא חילול ה' כי לא קצרה ידי מהושיע. ולזה נקרא "חילול", שעושה מצדו חלל בהנהגת השי"ת, כלומר שכפי השגתו אין אור השי"ת והשגחתו ממלאים כל חלל הבריאה ויש חלל ומקום שאין מגיע שם השגחתו ובאמת השי"ת מלא כל הארץ כבודו" (בית יעקב על תורה פרשת אמור אות לח)

מהו חילול ה'? שיש דלתות שאדם לא פותח, לא נותן לקב"ה להיכנס, זה חלל. אנו צריכים להרגיש שכל החיים שלנו מחוברים לריבונו של עולם. לקדש את החומר, הכל קדוש. חלל זה בדיוק הפוך. חובה על כל אחד ואחד לחשוב, האם וכיצד הוא מצליח לקחת את בית המדרש לחיים שלו, לפנימיה, לשבתות חופשיות?

זה יסוד הסוכה. אחרי שאדם מגיע לכל הפסגות הגבוהות ביותר בר"ה וביום הכיפורים הוא מצווה ללכת לסוכה. הסוכה מלמדת אותנו שאפשר לאכול ולישון בצל קדושה, וכל החיים יכולים להיות קדושים, וממילא זה מתחבר לבירור איך אנו חיים.

זה גם נותן פרספקטיבה לחיים. יש אפשרות לשמוח במקום ארעי.  לא הגשמיות יוצרת אושר, אלא ההיפך הרוחניות, ולכן דוקא כאשר אדם חי "בצל דהמנותא" שם יש "ושמחת בחגך". זה נותן פרספקטיבה אחרת למותרות החיים וככל שאדם יותר שאוב לגשמיות אז הוא לא יכול להגיע ליעדים שדיברנו עליהם.


הדרך החמישית: דיבוק חברים . ראשית בחברותות. כל אדם יבדוק שאכן כל החברותות טובות לו. שנית: שיהיה שיח של לימוד ועבודת ה' בכל חברי השיעור יחד. שלישית: גם שיחות החולין תהיינה קשורות לעבודת ה'.

הבבלי מביא גרסא שונה לתפילת רבי נחוניא בן הקנה:

"תנו רבנן בכניסתו מהו אומר יהי רצון מלפניך ה' אלהי שלא יארע דבר תקלה על ידי ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי ולא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם" (מסכת ברכות כ"ח:)

כותב המהרש"א:

"ויותר נראה לפרש שמתפלל כן שבאמת ישמחו חברי על שלא נכשלתי וכן אשמח בהם על שלא נכשלו שזו אחד ממ"ח דברים שבו נקנית התורה משמח את הבריות" (מהרש"א ברכות)

לפי המהרש"א רבי נחוניא בן הקנה לא מדבר רק על כך שייטעה בהבנה, אלא שחבריו ישמחו כאשר לא יטעה, כי הוא מבין ש"דיבוק חברים" הוא תנאי בלימוד התורה.

יהי רצון שבאמת "זמן קיץ" יביא אותנו למעלות גבוהות, שנזכה להתלהב מכל דבר תורה שנשמע, "שיהיו בעינינו כחדשים", ונזכה לבירור אמיתי ולדיבוק חברים, וכך נזכה בעז"ה כולנו יחד לעשות נחת לריבונו של עולם.