כשרות העדות בשטר הלוואה ובגט

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

א) גירושין בעל כרחה לאחר חדר"ג- מדין תורה אדם יכול לגרש את אשתו על כרחה. אולם בימנו, אסור לאדם לגרש את אשתו בעל כרחה מתקנת 'חרם דרבנו גרשום'. במידה ובכל זאת יגרש אדם את אשתו על כרחה, נראה היה בפשטות שיחולו הגירושין, אלא שיעבור על 'חרם דרבנו גרשום'. אולם ישנם פוסקים- כדוגמת החת"ם סופר (אה"ע סי' מה) שאומרים שהמגרש את אשתו בעל כרחה לאחר חרם דרבנו גרשום- אינה מגורשת מהתורה. ברצוננו לברר את טעמו.

ב) 'עדות שבכתב' בשטרי הלואה- עסקנו בעבר בהרחבה[1] בשיטת הרמב"ם הסובר שתוקפם של שטרי הלואה הינו מדרבנן בלבד בגלל החסרון של 'מפיהם ולא מפי כתבם'. עתה, ברצוננו לעסוק בדעתם של שאר הראשונים הסוברים שתוקפם של שטרי הלואה הינו מהתורה.

שאלתנו היא, כיצד יתמודדו אותם ראשונים עם טענתו של הרמב"ם? מדוע לפיהם אין חיסרון של עדות מפי הכתב בעדות שבשטר?

ג) שטרי מחאה ומודעא- שטר מחאה הוא שטר שנכתב במקרה בו מחזיק אדם בקרקע של חברו, והמרא קמא מעוניין שלא תיווצר למחזיק חזקת ג' שנים. ועל כן מוחה בפני שני עדים על החזקתו של המחזיק בקרקע, והעדים כותבים זאת בשטר וחותמים.

שטר מודעא- הוא שטר שנכתב במקרה בו מכריחים אדם לבצע קנין על כרחו, וכדי להצליח לערער בעתיד על תוקפו של הקנין מוסר בפני שני עדים 'מודעא' שהוא אינו מעוניין בקנין ועושהו בעל כרחו, והעדים כותבים זאת בשטר וחותמים.

ברצוננו לברר מהו תוקפם של שטרות אלו, ומדוע בעדות בשטרות אלו אין בעיה של 'מפיהם ולא מפי כתבם'?

ד) עדות מפי הכתב בגט- גם לשיטת הרמב"ם הסובר שבשטרי הלואה ישנו חסרון של עדות מפי הכתב, ותוקפם אינו מהתורה, תוקפו של גט- על אף שמבוסס על עדות בכתב, הינו מהתורה. שהרי בתורה נאמר במפורש שהגירושין נעשים על ידי שטר- "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה" (דברים כד, א).

שאלתנו היא, האם תיתכן מציאות שבה גם בגט יהיה חסרון של 'מפיהם ולא מפי כתבם'?

תשובה:

פתחנו בשאלה- כיצד יתמדדו הראשונים הסוברים שתוקפו של שטר הלואה הוא מהתורה, עם החסרון שישנו בעדות מפי הכתב?

בדברינו נציג שלוש גישות העולות מדברי הראשונים ביישוב השאלה, ודרכן נשיב על השאלות השונות שהעלינו.

א) 'דעת המתחייב'- שיטת תוס' (כתובות כ, ב ד"ה ר' יוחנן) שעל אף שבכל עדות כתובה ישנו חיסרון של 'מפיהם ולא מפי כתבם', בעדות שבשטר חידשה התורה שאין את חיסרון זה.

עתה עלינו לברר מה נכלל בכלל 'שטר', אותו החריגה התורה מדין "מפיהם ולא מפי כתבם".

תוס' מעלים בדבריהם שתי מאפיינים הנדרשים כדי להגדיר עדות כתובה כ'שטר':

"יש לומר דלא חשיב שטר אלא כשעשוי מדעת שניהם מדעת הלוה שהוא חייב אז חשיב שטר... ועוד אומר ר"י דלא בעינן דעת שניהם והכא היה יכול להביא שטרו אם היה כתוב כתיקון שטרות אבל הכא מיירי שאינו כתוב כסדר השטר אלא זכרון דברים בעלמא".

ראשית- על השטר להיות כתוב כשטר ולא כסיפור דברים בעלמא, שנית- על השטר להיכתב מ'דעת המתחייב'- מדעתו של הגורם המתחייב על ידי השטר. לדוגמא- בשטרי הלואה על השטר להיכתב מדעתו של הלווה עליו מושתים חיובים בעקבות השטר. כל עוד לא נכתב השטר בהסכמת הלווה ומדעתו- אינו שטר.

לדברי תוס', אין צורך בחידוש מיוחד של התורה כדי להסביר את כשרותו של הגט, ודי בכך שיכתב מדעת המתחייב- כגדרי שאר שטרות שבתורה.

'דעת המתחייב' בגט- עתה עלינו לברר מי מוגדר המתחייב בגט- האיש או האשה? בפשטות נראה, שבגט שני הצדדים 'מתחייבים' (מפסידים) בעקבות הגירושין- הבעל מפסיד את האשה שהיתה 'קנינו', ואילו האשה מפסידה את הזכויות שנתנו לה בעקבות נישואיה- 'שאר כסות ועונה'.

אולם לאור זה מקשה החתם סופר (שם) מדוע גט יכול להיכתב ולהינתן בעל כרחה של האשה- הרי גם היא 'מתחייבת', וכאמור, כדי שעדות שבשטר תועיל, צריך שהשטר ייכתב מדעת המתחייב ובהסכמתו?

החתם סופר משיב על שאלתו, ואומר כך:

"וניחא לי, דנהי דבשעת הגירושין לא היתה דעתה מסכמת מכל מקום בשעת קידושין מעיקרא על דעת כן נתקדשה שיהיה ברשות הבעל לגרשה בעל כרחה בכל עת שירצה, והרשות ביד העדים שיזמין לו הבעל לחתום שיחתמו וכשר בזה".

מיישב החתם סופר, שגם כאשר נכתב הגט בעל כרחה של האשה נחשב הדבר שנכתב 'מדעת המתחייב' שלה, משום שהסכימה על כך בשעת הקידושין- שהתקשה כדת משה וישראל.

לאור זה מחדש החתם סופר, שעתה לאחר שתוקן חרם דרבנו גרשום האוסר על בעל לגרש את אשתו בעל כרחה, לא ניתן לומר שאשה מתקדשת על דעת שבעלה יוכל לגרשה גם שלא לרצונה.

ועל כן, גט שייכתב בימינו שלא מדעת האשה יהיה פסול מדין תורה- שהרי כאשר הגט לא נכתב מדעת המתחייב (במקרה שלנו כולל הדבר גם את דעתה של האשה) אין לו 'שם שטר', וממילא שב ומתעורר בו החיסרון של עדות מתוך הכתב.

הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג שליט"א (במאמר בענין 'עדות שבשטר') חולק על הנחת היסוד שעמדה בבסיס מהלכו של החתם סופר- בעוד שהחתם סופר הגדיר ש'המתחייבים' בגט הם שני הצדדים הנוגעים בדבר- האיש והאשה, מחדש הגרז"נ, שרק הבעל מוגדר כ'מתחייב' על ידי הגט.

זאת משום, שהפסדו של הבעל- פקיעת ה'קנין' שיש לו באשה, נובע ישירות מפעולת הגט, ועל כן מוגדר הוא כ'מתחייב' על ידי הגט. אולם הפסדה של האשה את ה'שאר כסות ועונה' אינו נובע מעצם פעולת הגט, אלא לאחר שהגט פועל את פעולתו והאשה יוצאת מתחת בעלה- ממילא אינו חייב עוד בחיובים שהיו לו כלפיה.

ועל כן האשה אינה מוגדרת כ'מתחייבת' על ידי הגט, וממילא מובן גם שעקרונית ניתן לגרשה בעל כרחה ואין צורך בדעתה.

לדבריו, גם עתה, לאחר חרם דרבנו גרשום אדם שיגרש את אשתו בעל כרחה נוהג אמנם שלא כשורה, אך מעשה הגירושין יפעל לכל הפחות מדין תורה.

'דעת המתחייב' בשטרי מחאה ומודעא- בשטרי מחאה ומודעה- מוסר המחאה והמודעא- שבהסכמתו בלבד נכתב השטר אינו 'מתחייב' על ידו, ולהיפך, המתחייב הוא מי שהשטר נכתב אודותיו ושלא בהסכמתו וידיעתו! ואכן, כהמשך למהלכם מחדשים תוס' (שם), שתוקפם של שטרות אלו אינו מהתורה, מסיבה זו.

ב) חתימת בעל השטר- שיטת בעל המאור (יבמות ט, א בדפי הרי"ף) שכאשר נכתבת עדות על ידי העדים שלא מדעת בעל השטר, אכן ישנו חיסרון של "מפיהם ולא מפי כתבם", ואיננו מקבלים את עדותם. אולם במידה והשטר נכתב מדעתו של בעל השטר- אין חתימתם נחשבת כעדות- "מפיהם", אלא "מפיו" של בעל השטר, והנה כשרה גם מתוך הכתב, וכלשונו:

"ולי נראה דפירוק הנכון כך מפי כתבם הוא שפסולה עדותן אבל מפי כתבו לא וכל שטרי הלואה ומקח וממכר הלוה והמוכר הוא שמצוה את העדים ואמר כתבו וחתמו וכן בגיטי נשים ואין זה מפי כתבם אלא מפי כתבו ואם אי אתה אומר כן עקרת מה שכתוב בקבלה וכתוב בספר וחתום והעד עדים ומקרא מלא כתוב בתורה וכתב לה ספר כריתות אלמא כל כהאי גוונא כתבו שלו הוא ולא כתבם של עדים".

לדברי בעל המאור, גם תוקפם של שטרי מחאה ומודעא הינו מהתורה, שהרי אין צורך בדעתו של המתחייב כדי להכשיר את השטר, אלא די בכך שהשטר יכתב בצווי של בעל השטר- והן שטר מחאה והן שטר מודעא נכתבים בידיעתו ובציוויו של בעל השטר ועל כן כשרים מהתורה.

המשמעות המעשית שעולה בין שיטת תוס' לשיטת בעל המאור- תהיה בנוסח כתיבתם של העדים בתוך השטר- בעוד שלתוס' ניתן יהיה להסתפק בתיאור מחאתו של המרא קמא, לבעל המאור יהיה על העדים להעיד שהשטר נכתב בצווי הבעלים, ואכן, כן מבואר ברמ"א שכתב (חו"מ קמו, ה): "מחאה בפני שנים, כותבין אף על פי שלא אמר להם: כתובו. הגה: ויכתבו בלשון שליחות: פלוני העדנו על עצמו לכתוב לו שמיחה, אבל לא יכתבו: שמענו שמיחה, דהוי עדות מפי כתבם".

ג) 'כמי שנחקרה'- הזכרנו בשיעורים הקודמים את שיטת ר"ת הסובר שכל החיסרון של 'מפי כתבם' הוא נאמר רק ביחס למי שאין באפשרותו להעיד, כדוגמת אילם, אולם מי שביכלתו להעיד יכול לגם לכתוב את עדותו ולהביאה בכתב בפני בית הדין. אולם יכולת זו היא רק כאשר בשעת הגעת העדות הכתובה לבית הדין יש ביכולתו עדיין להעיד, אולם בלא זה- עדין שריר וקיים החיסרון של "מפי כתבם".

אכן, חיסרון זו אינו קיים בשטר- מאחר שביחס לשטר מוגדרת עדותם של העדים 'כמי שנחקרה[2] בבית דין', ועל כן אין השטר זקוק לבית הדין ואין בעיה של עדות מפי הכתב.

[1] שאלת רה"י לפרשת וישב בנושא 'עדות מפי הכתב- בגיטין ושטרות'.

[2] הרחבנו בנושא ובהגדרתו בשאלת רה"י לפרשת תולדות- 'ערעור הבעל מול כשרות השטר".