שאלה שבועית - בגדרי תשלומין לשבועות ושהחיינו
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
נמצאים אנו בימי ההשלמה של שבועות, ונדון היום במספר הלכות הנוגעות לימים אלו, לגדרי שהחיינו ולגדרי 'תשלומין' בהלכה.
שאלה א'- בתפילה היום לא אמרנו תחנון, ומקור הדברים בפרי חדש (בפוסקים נוספים) שכתב: "אנו נוהגים שלא לומר עד י"ג משום דעצרת נמי יש לו תשלומין כל שבעה". אכן מדברי הרמ"א נראה שנוהגים לומר תחנון בימים אלו[1], שכתב (תצד, ג):
"ואין אומרים תחנון מתחילת ראש חדש סיון עד ח' בו, דהיינו אחר אסרו חג".
מבואר שאחרי אסרו חג אומרים תחנון. ברצוננו לברר מהו שורש מחלוקתם.
שאלה ב'- השנה זכינו לקידוש מורכב מאוד בליל חג השבועות- שהורכב יחד עם הבדלה (יקנה"ז), מפני אורכו של הקידוש ומורכבותו שכח המקדש שבסופו צריך הוא לברך גם על הזמן- שהחיינו. עתה, נזכר בימים שלאחר החג. ונפשו בשאלתו, האם יכול בימים אלו שלאחר החג להשלים גם את ברכת ה'שהחיינו' על החג.
כידוע, לששת הימים שלאחר החג ישנו מעמד מיוחד- ניתן להשלים בהם את קרבנות החג, כפי שאומרת הגמ' בחגיגה (יז, א):
"אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא מניין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה שנאמר בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות מקיש חג השבועות לחג המצות מה חג המצות יש לה תשלומין כל שבעה אף חג השבועות יש לה תשלומין כל שבעה".
ועל כן יש לדון האם ניתן להשלים בהם את ברכת ה'שהחיינו' שהיה עליו לברך בערב חג השבועות.
ביחס לסוכות, אומרת הגמ' במסכת סוכה (מז, ב) שאם לא ברך שהחיינו ביומו הראשון של חג משלים והולך כל החג. המגן אברהם (תעג ס"ק א) כותב בהלכות פסח:
"ואם לא בירך בליל ראשון מברך כל שבעה והוא הדין בכל יום טוב".
ומפשטות לשונו – 'בכל יום טוב' נראה שלמד שגם בשבועות ניתן להשלים את ברכת ה'שהחיינו' כל שבעה, וכן דעת החק יעקב שכתב:
"ונראה דהוא הדין בעצרת אע"ג דהוא רק ב' ימים (בחו"ל) מכל מקום יש לה תשלומין כל שבעה".
אולם האליה רבה (סי' תצד) הקשה על דברי החק יעקב וחלק עליו. מה שורש מחלוקתם?
[נציין, שהפרי מגדים (אשל אברהם תעג ס"ק א) כותב- "ובעצרת י"ל ספק ברכה להקל", ולכן לא יברך למעשה. אכן הב"ח אומר שספק ברכות להקל נאמר רק ביחס לברכת המצוות, אולם ביחס לברכת שהחיינו לא ואמרים ספק ברכות להקל הואיל והיא תלויה בשמחת הלב (סברת הדבר היא שכאשר ישנו ספק האם יצריך לברך ברכת המצוות או לא- לא ניתן לברכה ולומר 'וציוונו', מפני שיתכן שלא ציוונו במצב זה. אולם בברכת שהחיינו המדד הוא שמחת הלב- ואם יש לאותו אדם את שמחת הלב ניתן לברך שהחיינו), אולם המשנה ברורה בשער הציון מצדד כדברי האליה רבה ואומר שאן לברך זמן בשבועות].
שאלה ג'- [עוררני לשאלה זו הרב עמיטל]: ישנה מצוה לשמח את אשתו ברגל. במידה ואדם שכח לשמחה ברגל עצמו, האם יכול להשלים את חובה זו גם לאחר הרגל בימים ההשלמה או לא?
שאלה ד'- שאלה שקרתה לידיד הישיבה הרב צבי רייזמן שליט"א, (מרביץ תורה ברבים- מידי שבוע מעביר הוא שיעור בביתו בעומק העיון וההלכה). בשנת ה'תשמ"ח עלה הרב רייזמן לטיסה מלונדון לניו יורק לפנות ערב, והתפלל במטוס תפילת ערבית. מפני שהיה טרוד כל היום ולא עלה בידו להתפלל מנחה בזמנה, התפלל ערבית פעמיים- תפילה אחת לתשלומין. בגלל פערי השעות בין לונדון לניו יורק, כאשר נחת בשדה התעופה בניו יורק הבחין בקבוצה העומדת בתפילת מנחה. ובלבו התעוררה השאלה- האם עליו לשוב להתפלל איתם מנחה? אמנם התפלל הוא תפילה לתשלומי מנחה, אבל את מנחה עצמה לא התפלל- ועתה נקרתה לפניו הזדמנות להשלימה.
שאלה ה'- ישנם אנשים העוברים בימים - טובים בין המחלקות השונות בבתי החולים ומקדשים לחולים שאין בכוחם לקדש לעצמם. על אף שכבר יצאו ידי חובת קידוש בכוחם להוציא אחרים ידי חובתם מכח דין 'ערבות'. אולם האם יכולים הם לשוב ולברך 'שהחיינו' פעם נוספת כדי שגם אותם חולים ישמעו את הברכה, או שמא על ברכה זו אינם יכולים לחזור?
תשובה:
ברצוננו ללכת בשלוש דרכים בהסבר מחלוקתם של החק יעקב והאליה רבה- האם ניתן להשלים את ברכת ה'שהחיינו' של חג השבועות בימי התשלומין לאחר החג או לא.
א) שהחיינו- ברכת הנהנין או ההודאה? הרב אברהם בנדיקט (בספרו באר המועדים) מבאר, ששורש מחלוקתם נעוץ בגדרהשל ברכת שהחיינו- האם היא מעין ברכת הנהנין שתקנו חז"ל- שכאשר שמח מברך על השמחה שבאה לו, או שמא גדרה הוא כברכת הודאה- רק שתוקנה בזמן בו האדם שמח.
ההבדל האפשרי בין הברכות הוא האם ניתן לברך את הברכה רק בזמן השמחה עצמה, או גם לאחר זמן? אם הברכה היא כברכת הנהנין, מסתבר שניתן יהיה לברכה רק בזמן בו מורגשת השמחה. אולם אם היא ברכת ההודאה יתכן וניתן לברכה גם לאחר זמן (כדוגמת מה שמצינו ביחס לברכת הגומל- שניתן לברכה גם בעבור זמן מהמאורע- ראה באו"ח סי' ריט שדנו הפוסקים כמה זמן לאחר המאורע ניתן לברכה).
ניתן לומר, שבשאלה זו נחלקו החק יעקב והאליה רבה- החק יעקב למד שגדרה של ברכת שהחיינו הוא כברכת ההודאה ועל כן ניתן להבין שחז"ל תקנו שניתן לברכה גם לאחר הזמן עצמו, אולם האליה רבה למד שגדרה כעין ברכת הנהנין ועל כן לאחר שעבר החג עצמו- עבר זמן השמחה, לא ניתן לברך את ברכת ה'שהחיינו' בימי התשלומין שלאחר החג.
הסבר בדעת הרמב"ם לאור זה- לשונו של הרמב"ם בהל' ברכות (יא, י) היא:
"אחד העושה מצוה לעצמו ואחד העושה אותה לאחרים מברך קודם עשייתה אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות, אבל אינו מברך שהחיינו אלא על מצוה שעושה אותה לעצמו".
ומביא על זה הבית יוסף (או"ח תקפה) בשם המהר"י וייל:
"נראה מכאן שמי שיצא כבר ידי תקיעה ואחר כך תוקע להוציא אחרים שלא יברך שהחיינו וכן מי שיצא כבר ידי מקרא מגילה וכן מי שאומר קידוש להוציא אחרים והוא אינו רוצה לצאת ידי אותו קידוש".
וסברת הרמב"ם צריכה ביאור- מדוע בברכת המצוות אף על פי שיצא- מוציא, ובברכת שהחיינו לא? ובאמת השולחן ערוך (תקפה, ב וברמ"א שם) פסק שלא כדברי הרמב"ם בזה.
בספר צרור החיים (לרבי חיים יעקב, תלמידו של רבי חיים אבולעפיה) כתב לבאר את סברתו של הרמב"ם בזה על פי הצד שהוזכר בגדר ברכת שהחיינו- שהינה מעין ברכת הנהנין על השמחה:
"יש לומר, דשאני ברכת המצות דמדין ערבות נגעו בה כדאמר בגמ' בר"ה כל הברכות כולן אף על פי שיצא מוציא וכו' משא"כ בברכת שהחיינו שהיא באה על שמחת לב של אדם שהגיע לזמן הזה א"כ אין שייכות כלל שאחר יתן שבח והודאה בשביל שמחתו של חבירו ואפי' שאינו יודע לברך[2]".
ב) שהחיינו בחול המועד- מעיקר הזמן או כתשלומין? כאמור בפסח וסוכות מוסכם הדבר לכל הפוסקים שאם לא ברך שהחיינו ביום הראשון הולך ומברך כל שבעת ימי החג. ויש לדון בגדר הברכה בשאר הימים- האם התחדש בהלכה זו- שזמנה של ברכת שהחיינו הוא כל החג, או שמא זמנה של ברכת שהחיינו הוא ביום הראשון של החג בלבד, אלא שישנו דין 'תשלומין'- מכחו ניתן להשלים את הברכה כל החג.
הנפקא – מינה בין ההסברים היא לכאורה שאלתנו- בדבר התשלומין בימים שלאחר חג השבועות. אם נאמר שברכת שהחיינו בחולו של מועד היא מדין תשלומין- יתכן וגם בשבועות תהיה יכולת השלמה זו. אולם אם היכולת לברך שהחיינו בחול המועד נובעת מכך שגם חול המועד הוא זמנה- זאת ניתן לומר בחול המועד- שיש בו מקדושת המועד, אולם בימים שלאחר שבועות שהינם ימי חול גמורים לא ניתן לומר שישנו מחייב בברכת שהחיינו. ואפשר, שבזה נחלקו החק יעקב והאליה רבה.
נציין, שישנה נפקא השלכה נוספת לשאלה זו- לעניין גר שהתגייר באמצע פסח- האם עליו לברך ברכת שהחיינו עתה- בחולו של מועד או לא? אם יכולת הברכה בחול המועד הינה כי זהו עיקר הזמן- יתכן ויוכל לברך, אולם אם יכולת הברכה בחול המועד היא רק כתשלומין לראשון- הגר שלא היה מחויב בברכה ביום הראשון של החג אינו צריך לברכה בשאר הימים.
ג) מעמדם של הימים שלאחר חג השבועות- יש לדון בגדרם של ימי התשלומין של שבועות- האם הינם מוגדרים כהמשך החג עצמו או לא (נציין לדוגמא, שהמהרי"ל דיסקין אומר שמי שלא הקביל את פני רבו בחג השבועות עצמו יכול להקביל את פניו גם בימים שלאחר החג!)
אפשר, שבשאלה זו נחלקו החק יעקב והאליה רבה- החק יעקב למד שימים אלו הם מעין 'סרך החג'- המשכה מסוימת של החג, ולכן חידש שניתן לברך בהם את ברכת שהחיינו אם לא ברכה בחג עצמו. אולם האליה רבה למד שאמנם ניתן להשלים בימים אלה את קרבנות החג, אולם עודים הם בפני עצמם, ועל כן ודאי שלא ניתן לברך בהם את ברכת שהחיינו של החג עצמו.
גדר 'תפילת תשלומין'- גם בתפילה מצינו יכולת תשלומין- כאשר שכח האדם (שלא בפשיעה) תפילה, לימדונו חז"ל שיכול להשלימה בתפילה הבאה. יש לדון מה גדרה של השלמה זו- האם משלימה היא את התפילה אותה החסיר (ונחשב הדבר שהתפלל את אותה תפילה בזמנה- לאחר חידוש חז"ל שניתן להשלים את התפילה גם התפילה הבאה נחשב 'סרך' של זמן התפילה הקודמת), או שמא חז"ל תקנו שעל המדלג על תפילה להתפלל ב' תפילות, אולם אין בכוח תפילתו זו להשלים את אותה תפילה שהחזיר [לדוגמא מי שנטרד ושכח להתפלל מנחה- ומתפלל עתה ערבית שתיים- האם תפילת התשלומין עולה לו כאילו התפלל את תפילת המנחה- או שמא התפלל פעמיים ערבית אולם את תפילת המנחה עצמה אין בכוחו להשלים].
שאלתו של הרב רייזמן- האם עליו לשוב ולהתפלל מנחה כאשר נחת בניו יורק- שם עדיין לא שקעה החמה, נעוצה בספק זה בגדר תפילת תשלומין- אם גדרה של תפילת תשלומין היא כאילו התפלל את התפילה עצמה- אם כן כבר התפלל את תפילת המנחה של היום הזה- ואינו צריך להתפלל פעם נוספת, אולם אם חובת התשלומין אמנם מוטלת על האדם אך אינו משלים על ידה את תפילת המנחה, אם כן, כאן, שנוצרה לרב ריזמן הזדמנות ייחודית להתפלל את תפילת מנחה עצמה- יתכן ועליו לשוב ולהתפלל.
הרב רייזמן רצה לומר ששאלתו בגדר תשלומין בתפילה ושאלת ברכת שהחיינו בתשלומי חג השבועות תלויות זו בזו- האם יכולת התשלומין מעידה על המשכת הזמן הקודם, אותנו מנסים אנו להשלים, או שמא הינה יכולת העומדת לעצמה.
[1] נציין, שהמנהג הרווח כיום בארץ ישראל הוא כפרי חדש שלא לומר תחנון כל ימי ההשלמה לאחר החג (ר' פירוט המנהגים בזה הל' חג בחג, שבועות, עמ' קז, ושם בהערה 11).
[2] ומביא מעין ראיה לזה: "ודבר זה דומה להרואה מלכי ישראל שחייב לברך וכי יעלה על הדעת שמי שכבר בירך על ראייתו ובא זה שאינו יודע לברך ורואה ג"כ את מלכי ישראל יצטרך זה שכבר בירך לברך שנית בשבילו ודאי זה אינו כלל".
