שיחה לפר' ויקהל פקודי: מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

בפורים זכינו כולנו לראות אצל הבחורים את השמחה הגדולה. שמחתה של תורה, שמחה פנימית שפרצה החוצה. עיקר הדברים שהבחורים דיברו הן: שאיפות בתורה ועבודת ה'.

כותב הרמח"ל:

"בהתרבות השמחה – הנשמה מתלהטת בכל כוחותיה" (רמח"ל פתחי חכמה נב)

כל מי שהיה בישיבה בפורים הרגיש את זה, שהנשמה מתלהטת בכל כוחותיה ברבות השמחה. וזה גרם לי לחשוב, איך אנחנו לוקחים את השמחה הזאת וממשיכים אותה כל השנה.

"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד", חובה על האדם להיות בשמחה כל הזמן. על האדם להיות במצב של שלימות נפשית פנימית שגורמת לנשמתו כל הזמן להתפרץ החוצה- זה הכוונה להיות בשמחה תמיד. והשאלה הגדולה- איך מגיעים לזה? מהם התנאים שיאפשרו לכל אחד להיות בשמחה כל חייו?

את החיוב להיות בשמחה לומדים אנו מהתורה:

"תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל, ועבדת את אויבך" (דברים כח, מז)

מי שלא שמח חסר לו בעבודת ה', עד כדי כך שזו סיבה שבני ישראל גולים מארצם.

"אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות... אלא מתוך שמחה של מצוה" (ברכות לא)

מי שלא נמצא בשמחה חסר לו בדביקות עם הבורא, ומכיוון שמהות התפילה היא דביקות עם הבורא, לכן חייבים להגיע לתפילה מתוך שמחה.

וכך כותב הרמב"ם בנוגע לנבואה:

"כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו אלא מכוונים דעתם ויושבים שמחים וטובי לב שאין הנבואה מתוך עצבות" (רמב"ם יסודי התורה פ"ז)

הנבואה היא הדביקות הגבוהה ביותר בה', והיא יכולה להגיע רק מתוך שמחה.

אני רוצה להקדיש את השיחה הזאת לתנאים שאדם חייב שיהיו לו כדי שכל הזמן יהיה בשמחה. אדם הרוצה להיות שמח,- על מה הוא צריך לעבוד, מה הוא צריך להיות?

התשובה לשאלה הזו נמצאת בדברי דוד המלך:

"אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה" (תהילים צז, יא)

רק ישר לב יכול להיות בשמחה. מהו ישר לב? ומה עלינו לעשות כדי להיות בשמחה תמידית?

אני מבקש לדבר על חמשה תנאים.

התנאי הראשון- להיות רוחני ולא משעובד לגשמיות.

כפי שראינו ברמח"ל-ששמחה זהו להט הנשמה, אדם שמכור לגשמיות לא יכול כלל להיות בשמחה כי נשמתו אינה באה לידי ביטוי.

חייבים אנו להבין, כי שמחה זהו עניין נשמתי-רוחני. ולכן רק אדם רוחני-איש מעלה, יכול להיות בשמחה שלמה. בוודאי יש מקום לגשמיות בחיי האדם, אך לא זה מה שאכן יוצר את שמחת האדם.

התנאי השני: מיצוי הפוטנציאל של האדם-להיות אדם שלם.

כל כוחות האדם צריכים לבוא לידי מיצוי. אדם שיש לו כוח מסוים והוא נמצא בכוח ולא בפועל, חבוי, ולא בא לידי ביטוי, גם אם כל שאר כוחותיו יבואו לידי ביטוי, הוא לא יהיה בשמחה שלמה.

הרב קוק כותב בעין אי"ה:

השמחה מידה גדולה היא. האדם נמצא בשמחה כשהוא בשלמות. כאשר הוא בחסרון הוא בצער. והשמחה באה ע"י השלמות הנפשית.

אדם שאין לו שלימות נפשית- לא יכול להיות שמח. אין אדם שלם, שהרי "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", אלא כוונת הרב קוק היא למי ששואף לשלמות ומשתמש בכל כוחותיו ככל יכולתו- זה אדם שתמיד ירגיש שמח. הרבה פעמים בחורים מגיעים אליי כשהם לא שמחים והם מתייעצים איתי. וכשאני מנתח את הדברים לעומק, אני מרגיש שיש כוח אצלם דומיננטי שלא בא לידי ביטוי. אני חושב שזו כוונת דברי דוד המלך- 'ולישרי לב שמחה'. ישר לב-הוא אדם שמכיר את כוחותיו ויודע לדרוש מעצמו להגיע לשיא הפוטנציאל. יש אנשים שלא באים לידי מיצוי כי לא מכירים את כוחותיהם, וממילא דורשים פחות מעצמם משיא הפוטנציאל האמיתי שלהם. יש אחרים, ששמים את הרף הרבה מעבר למה שהם באמת יכולים. הם מגיעים למיצוי, אך מבחינה סובייקטיבית הם מרגישים חסרים, כי הם שמו רף לא ריאלי ולא מתאים לעצמם. לכן התנאי הראשון- להיות ישרים. להכיר את עצמנו, לדרוש מאיתנו את המאה אחוז שאנו יכולים. אבל לא מעבר לזה ולא פחות מזה. שמחה פירושה שאישיותו של האדם כולה באה לידי ביטוי.

השוואה לאחר היא הרס השמחה. אחד הדברים שגורמים לתסכול והרס השמחה היא קנאה= אי הבנה מה ה' נתן לנו ומה הכוחות שלנו. זה יסוד השמחה- להבין שאבינו נתן לנו את הכלים האלו. ואם הוא לא נתן לנו כלי מסוים, אז זה בוודאי לא טוב לנו. אחד הדברים שצריך לעשות בישיבה זה להכיר את הכוחות שלנו הכי טוב שאפשר.

האב"ע על לא תחמוד אומר יסוד מאוד חשוב.

"אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה. איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו?!ועתה אתן לך משל: דע כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה והוא ראה בת מלך, לא יחמוד אותה בלבו.. כל משכיל צריך שידע כי אשה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו, רק כאשר חלק לו השם..... ובעבור זה המשכיל לא יתאוה ולא יחמוד"

לכאורה לחמוד זה רגש בלתי נשלט, ואם כן לא ברור כיצד התורה יכולה לצוות את האדם לא להרגיש רגש בלתי נשלט? הוא עונה ע"י משל. לכפרי אין הו"א שבת המלך תהיה אשתו, ואין לו רצון כזה כלל.

רצונו של האדם משמעו, משהו אפשרי באחוז קטן מאוד, וע"י החלום והרצון הוא נהפך למאה אחוז. לכפרי אין אפילו אחוז אחד של מחשבה לשאת את בת המלך, ולכן הוא לא חומד אותה. והנמשל- אם נרגיש שמה שיש לשני ואין לנו, בשבילנו זה כמו רעל. אם נתייחס אמונית, שכלית, ונאמר לעצמנו- כל מה שלא שלנו הוא רע לנו,רעל, אז לא נקנא ולא נשווה את עצמנו לאחרים, וממילא נשמח שמחה גדולה מאוד במתנות שקיבלנו מהבורא. ולכן עבודה שלא תהיה לאדם קנאה, היא מעבודת ה'ישרי לב'.

אור החיים הקדוש אומר: "המחשבה שהאושר תלוי במה שהוא חוץ ליכולתו של האדם, ממה שהוא חוץ להוייתו(זה מה שפוגם בשמחה) על כן ישרי לב שמחים תמיד" (אור החיים הקדוש)

'ישרי לב' אף פעם לא מחפש משהו שלא נמצא בתוכו- הוא לא אומר: אם היה לי אז הייתי שמח. אם הייתי רוטשילד זה שטויות- לא טוב לך להיות רוטשילד, כי עובדה שאין זה רצון ה'. זה חוסר הבנה מוחלטת ביחס לתפקידך בעולמך.

לסיכום, התנאי השני, שהאדם יכיר את עצמו וידרוש מעצמו מיצוי הפוטנציאל-להיות שלם.

התנאי השלישי: מציאת משימת חייו של האדם

אחד הדברים שבחור צריך לברר בישיבה זה מה השליחות שלו בחיים. וכאשר יישם משימה זו, וירגיש שהוא ממלא את תפקידו בעולמו, זה יביא לו שמחה אדירה. גם כאן אדם לא יכול לברר מהו שליחותו בעולם אם לא יכיר את עצמו. דרך הכרת האדם והבנת המתנות והכוחות שהקב"ה נתן לו, יכול אדם לברר לעצמו את משימת חייו.

הבית יעקב אומר:

"ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגזו עוד... כי העיקר ממה שאדם אינו בנייחא הוא רק כשאינו על מקומו, כי אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום, וכ"ז שלא בא ע"ז המקום הוא מוטרד מאד.... וכן נמצא בכל נפש בפרט דבר השייך לו.וזה הוא מקומו, וכאשר יבוא האדם על זה יהיה לו נייחא גדול. רק ע"י שאין מבורר להאדם מה ששייך לו, ורוצה ליקח לפעמים מה ששייך לחברו ולא ישיג אותו כי אין אדם נוגע במה שמוכן לחברו, עי"ז הוא מטריד מאד ויבוא לידי כעס מזה, כי נדמה לו שחברו שהשיג לקח את שלו. ואף בד"ת אם נכנס אדם לד"ת שאינם שייכים לו, איתא שהשי"ת מטריד אותו שלא יקח אותם.וזה כוונת הכתוב: ושמתי מקום לעמי ישראל, היינו שיוכר לכל אדם מקום השייך לו, ועי"ז ולא ירגזו עוד, שלא יהיה לו מה לכעוס כי לא ישיג אחר את גבולו" (בית יעקב)

מסביר ה"בית יעקב", שאדם נמצא בשמחה רק כאשר הוא ממלא את תפקידו ומשימת חייו (זה הכוונה נמצא במקומו). אדם שלא מכיר את עצמו, יבקש לקחת מקום של אחר, אך הוא לא יצליח, כי זה שמור מה' לאחר וחוסר ההצלחה תגרום לו תסכול וכעס. ולכן חשוב מאד כתנאי למציאת משימת חייו של אדם, שהאדם יכיר את עצמו ומהותו.

לא מזמן פגשתי בוגר. הוא הלך בכיוון מסוים אחרי הישיבה. היה לו הכל- כסף, מעמד, אבל הוא הרגיש ריקנות עצומה, ושהוא לא במקום שלו, כי מקום זו הרגשה פנימית עמוקה, שלא נמדדת בתנאים חיצונים, והוא עזב, כי הוא "ישר לב", ו"ישר לב" דורש כנות ועוז.

התנאי הרביעי- נתינה לזולת

המהר"ל כותב:

"השמחה היא שמוציאה אל הפועל. אם האדם עוסק בתורה והוא יושב דומם זה מפני שהאדם בכח ולא בפועל, אבל בעת שמחה כל אדם בפועל כי זהו עניין השמחה מוציאה נפש האדם לפועל" (מהר"ל חידושי אגדה ג רלד)

ומוסיף ר' צדוק הכהן מלובלין:

"וזהו עיקר שמחת אמת כאשר יש לו טובת עין להנות מחלקו לאחרים" (רסיסי לילה)

הקב"ה ברא את האדם בצורה שכאשר הוא נותן הוא בשמחה אדירה. כשאדם נותן הוא מרגיש שמחה. והרב קוק מדבר רבות על כך שעל אדם להיות אקטיבי כדי להיות שמח. אדם פסיבי לא יהיה שמח. אחד הדברים שצריך לעשות בישיבה הוא להיות אקטיבי, לחדש, ליצור, לעשות.

התנאי החמישי: הבנה עמוקה וברורה שהקב"ה מנווט את העולם כולו, כולל את האדם

תסכול הנובע ממחשבה שהאדם מנהל את העולם. כעס נובע מכך שאדם שם את עצמו במרכז ולא את הקב"ה. אדם צריך לדעת שעליו לעשות השתדלות ומרגע זה, הוא משחרר ונותן לריבונו של עולם להנהיג. אם האדם מרגיש שהוא מנהל ואחראי על תוצאות חייו, אזי הוא כועס על עצמו, על כך שהוא לא השיג את התוצאה המיוחלת. אך אם האדם חי ומודע לכך שתפקידו להשתדל ככל יכולתו (בצורה נורמלית ו"כמנהג המקום" כפי שכותב החזו"א בספרו "אמונה ובטחון") ועם כל זאת אם אינו מצליח, סימן שה' מבין שתוצאה זו לא טובה לו ולכן לא נתן לו-אזי לא יהיה לאדם תסכול וכעס למרות שלא קיבל את התוצאה שייחל לה.

היה בחור בישיבה שניסה בכל כוחותיו לעלות פרופיל-הלך לרופאים ולוועדות רפואיות וכו', ועדיין לא הגיע ליחידה שייחל להגיע אליה, וזה גרם לו צער רב. הבאתי לו את דברי הרב אזרחי, שאם האדם משתדל ולא מקבל, זה סימן שאין זה רצון ה'.

המדרש על פרשתנו אומר:

'וידבר ה' אל משה ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד', אמר משה: רבש"ע! איני יודע להעמידו! אמר ליה: עסוק בידיך, ואתה מראה להעמידו, והוא עומד מאליו, ואני כותב עליך שאתה הקימותו" (מדרש תנחומא פקודי פרק יא)

משה לא מקים את המשכן- הוא משתדל, אך בפועל הקב"ה הוא זה שמקים את המשכן.

אומר על זה הרב ברוך אזרחי:

"פלא עצום! וכי "עסוק בידיך", נחשב ל"ויקם משה", הלא במפורש נאמר "ואני מקימו". ובשביל מה בכלל ה"עסוק בידיך" הזה. הלא "אני מקימו", אמר הקב"ה. "עסוק בידיך" - למה לי? כאן, בעצם, מתגלה סודו של כל "עולם העשייה". סוד זה שני יסודות כלולים בו. האחד, כי עולם זה, אינו מתקיים אלא על ידי עשייה. כך רצתה חכמתו יתברך, שכל מה שנעשה בעולם הזה, לא בא אלא על ידי עשייתו של אדם. כך בכל התחומים, תחום הרוח ותחום הגשם, אם רק בכלל עולם הזה הוא, לא יצא מכלל עולם העשייה. גם המשכן, כיון שרצתה חכמתו, כי יבנה ויתקיים בזה העולם, לא יתכן כי יעמוד או יתקיים ללא "עשייה". היסוד השני הוא, כי כל תחום העשייה של האדם, מתבטא ב"עסוק בידיך". שכן ההצלחה, אינה באה אלא על ידי "ואני מקימו". עשייתו של אדם, לעולם לא תהא יותר מאשר "עסוק בידיך". ואף על פי כן כך גזר הבורא שה"עסוק בידיך", הוא הוא תחום עשייתו של האדם. זהו יסודו של עולם העשייה, וכך היא מהות "עשייתו" של האדם. כך בכל התחומים, תחום הרוח ותחום הגשם, אם רק בכלל עולם הזה הוא, לא יצא מכלל עולם ה"עשייה". אלא שכאן מתערב מתת ה"בחירה", ומביא את האדם לכלל אחת הטעויות, והאשליות הגרועות ביותר. שהרי מסתובב לו האדם וזוקף לזכות עצמו, דברים, שאליבא דאמת אינם בתחום "סגולותיו". שהרי כל מה שניתן לו לאדם, בכל ענין ובכל שטח, הוא ה"עשייה". הכיצד יסתובב וישלה עצמו, או אחרים, לאמור כי ההצלחה, אף זאת של עצמו היא. ובכל זאת כך הוא האדם "סביב ליה איניש בהאי עלמא וסביר דיליה הוא" (מובא בשם ליקוטי זוהר). החכמה העצומה היא, להבחין בחוט המבדיל בין גזירת הכתוב, שלא תבא ההצלחה אלא על ידי ה"עשייה" ומתוכה, לבין ה"הצלחה" כשלעצמה, שאינה באה אלא מ"ואני מקימו". לכשיבין זאת האדם, ולא יזקוף לזכות עצמו דברים שאינם שלו, יגיע גם לידי הבנה, שבעצם, אם כל תחום עשייתו של האדם הוא ב"עסוק בידיך", הרי על ידי קיום דין, זה בעצם אין גבול לכח העשייה וההצלחה, ואם אך קיימת "הסכמת" שמים הרי בידו להצליח מעל ומעבר לכל מצופה. וכך יחשוב, ירגיש ויחיה" (הרב ברוך מרדכי אזרחי – "ברכת מרדכי" על פרשת פקודי)

העובדה שהאדם יאמין וירגיש שהוא אחראי רק על ההשתדלות והתוצאה תלויה באבינו הקב"ה, היא זאת שתגרום שמחה לאדם.

אחד הדברים שמייחדים את הישיבה שלנו היא שמחתה של תורה. ראינו את זה אתמול בטקס המרגש והעוצמתי של הודיה לריבונו של עולם, על הזכות שתלמידנו הם חלק מהמפעל הציוני הגדול של קיומה של מדינת ישראל, והוקרה לתלמידנו שיעור ב' שכה עמל וצמח ובנה את עצמו כמקרין תורה ואהבת ה' העם והארץ.

יה"ר שנזכה ש"מצווה גדולה לנהיות בשמחה תמיד" יהיה לא רק שיר, אלא עקרון המנחה את חיינו ועבודת ה'