השאלה השבועית - כפיה על הצדקה

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

הגמרא (ח, ב) מביאה את דין כפיה על הצדקה:

"מאי שררותא? דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לפי שממשכנין על הצדקה ואפילו בערב שבת. איני? והא כתיב: ופקדתי על כל לוחציו, ואמר ר' יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב: ואפילו על גבאי צדקה! לא קשיא: הא דאמיד, הא דלא אמיד. כי הא דרבא אכפיה לרב נתן בר אמי, ושקיל מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה".

נעסוק היום בשתי שאלות המשתלשלות מדין זה:

א) חברת 'טבע' מתעתדת לפטר אלף ושבע מאות עובדים מקרב עובדי החברה בארץ, כדי לצמצם את הוצאותיה- על ידי מציאת כח עבודה זול יותר. אחד מעובדי החברה למד במסגרת הדף היומי את סוגיית הגמ' שלנו, ובראשו נצנץ רעיון- הרי אם יפוטר מעבודתו לא יהיה לו מהיכן לפרנס את משפחתו ויגיע עד פת לחם. ואם כן, מדין צדקה על החברה להעסיקו! ועל כן רוצה הוא עתה לפנות לבית דין שיכפו על מנכ"ל החברה להמשיך איתו את חוזה ההעסקה.

האם הצדק עימו? האם בכוחם של בית הדין לכפות את חברת טבע והעומד בראשו להעסיק את אותו עובד?

צריך לשים לב, שחברת טבע אינה 'אדם', אלא 'חברה בע"מ' ואינה אדם, וצריך לברר האם לעובדה זו יש נפקא מינה לדיון שלנו או לא [נציין, שהרב שלמה אישון העומד בראש מוסד 'כתר' העוסק בכלכלה על פי התורה מצדד במאמר נרחב ומפורט בצדקת טענתו של העובד, אנו נרחיב בזה בתשובה].

ב) ארגון 'יד לאחים' (ארגון חשוב מאוד העוזר לבנות ישראל שנמצאות במצוקה בכפרים ערביים לצאת משם) נקלע לפני מספר שנים למשבר כלכלי גדול ועד על סף סגירה- לא יכלו לשלם משכורות ולא לצאת לכל פעילות שהיא. נציגי הארגון באו אל הרב שטיינמן זצ"ל עם רשימה של תורמים עשירים ומכובדים מכל רחבי העולם והציעו שיחד עם הרב יקבעו כמה כל אחד יכול וצריך לתת, הרב יתקשר לאותם עשירים ויבקש מהם לתת את אותו סכום, ולאחר שיחות הטלפון יפרסם הארגון כמה כל עשיר התבקש לתרום- כדי להפעיל לחץ על אותם עשירים שיתביישו לתרום פחות.

האם מותר לנהוג כך? האם על הרב שטיינמן זצ"ל היה להיענות לבקשתם או לא?

שאלות המפתח עליהם צריכים אנו להשיב טרם בואנו לעסוק בנידונים אלו, הן: א) מדוע כופין על הצדקה הרי זו מצווה שמתן שכרה בצידה והגמ' במסכת חולין (קי, ב) אומרת שאין בית דין כופין על מצות עשה שמתן שכרה בצדה? [כן הקשו תוס' ח, ב].

ב) היום לא כופין על המצוות (מפני שאין לנו בי"ד סמוכים[1]), האם למרות זאת יכפו על הצדקה או לא?

תשובה:

נאמר בתורה (דברים טו, ז- י):

"כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן: כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ... נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ".

הקב"ה מבטיח שכר למי שנותן צדקה.

מכח זה באים תוספות (ב"ב ח, ב ד"ה אכפיה) ומקשים:

"ואם תאמר- והא בפרק כל הבשר (חולין דף קי: ושם ד"ה כל) אמר כל מצוות עשה שמתן שכרה כתובה בצדה אין בית דין של מטה מוזהרים עליה וגבי צדקה כתיב "כי פתוח תפתח את ידך לו" וכתיב "כי בגלל הדבר הזה יברכך"?"

תוספות מביאים מספר תשובות:

1) הראשונה שבהן- דעת רבינו תם:

"ואומר רבינו תם דהאי כפיה בדברים כמו 'כפייה ועל' בפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף נג.)".

עלינו לברר מה נכלל בכלל 'כפיה בדברים', אותה יכולים בית הדין להפעיל גם במצוות עשה שמתן שכרה בצידה- האם כולל הדבר שכנוע בלבד או גם מעין 'שיימינג' ברמה זו או אחרת.

הר"ן בכתובות (מט, ב) מקשה על דברי רבינו תם מהגמרא בכתובות (שם) העוסקת באב שאינו רוצה לזון את בניו, ואומרת הגמ' שאומרים לו דברים קשים, לדוגמא:

"כי הוה אתו לקמיה דרב חסדא, אמר להו: כפו ליה אסיתא בצבורא, וליקום ולימא: עורבא בעי בניה, וההוא גברא לא בעי בניה!.. כי הוה אתי לקמיה דרבא, אמר ליה: ניחא לך דמיתזני בניך מצדקה?"

ומסייגת הגמרא את דין זה:

"ולא אמרן אלא דלא אמיד, אבל אמיד כפינן ליה על כרחיה, כי הא דרבא כפייה לרב נתן בר אמי, ואפיק מיניה ד' מאה זוזי לצדקה".

הרי שהאמירות הנזכרות הנאמרות לאדם שאינו אמיד אינם מוגדרות ככפיה, ומבואר שכפיה הינה דרגה גבוהה יותר. דבר זה אינו מסתדר עם תירוצו של רבינו תם שהסביר שכפיה על צדקה יכולה להיות בדברים בלבד.

ראש ישיבת מרכז הרב והרב הראשי לישראל 'רב אברום' שפירא זצ"ל (בספר מעמק אברהם) יישב את שיטת רבינו תם שישנם שני סוגי כפיה בדברים- דיבור והשפלה- כפיה של דיבור היא כלפי אדם שאינו אמיד, ואילו הכפיה כלפי אדם אמיד יכולה גם לכלול 'השפלה' מסוימת כלפיו.

הרב שפירא מבסס את דבריו (שישנן מדרגות בכפיה בדיבור) על דברי הרמב"ם בהלכות דעות (ו, ח) בעוסקו במצות תוכחה, שכותב כך:

"המוכיח את חברו תחלה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו שנאמר "ולא תשא עליו חטא", כך אמרו חכמים יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות ת"ל ולא תשא עליו חטא, מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל וכל שכן ברבים... במה דברים אמורים בדברים שבין אדם לחבירו, אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים ומפרסמים חטאו ומחרפים אותו בפניו ומבזין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב כמו שעשו כל הנביאים בישראל".

2) רבנו תם מציע תירוץ נוסף ביישוב הקושיא:

"ועוד תירץ דהכא קבלו עליהם שיכופו אותן הגבאי".

לתירוץ זה אם כן, מדובר במקרה מיוחד שהקהילה קבלה עליהם שיכופו אותם הגבאי, אולם בעלמא באמת לא נתין לכפות על הצדקה הואיל והיא מצוה שמתן שכרה בצידה.

3) ובשם ר"י מיישבים תוספות:

"ולר"י נראה דבצדקה כופין משום דאית בה לאו דכתיב בה לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ וגו'".

לדברי ר"י ניתן לכפות גם כפיה פיזית מדין כפיה על המצוות, ואף שאין כופין על מצוות עשה שמתן שכרה בצידה- כאשר ישנו לאו בנוסף לעשה- כופין.

כיצד רבינו תם ישיב על דברי ר"י- מדוע באמת לא ניתן לכפות בעקבות הלאו"? הרב שפירא (שם) מבאר, שהואיל והלאו הוא "לא תאמץ את לבבך"- גם אם נכפה עליו לתת צדקה לא יתוקן הלאו- שהרי עדיין אימץ את לבבו והיה צורך להוציא ממנו את הצדקה בכח.

מקור לדבר ניתן למצוא בדברי הסמ"ק (מצוה כא) האומר, שהנותן צדקה בלא כל פיה אך אומר לעצמו בלב- מדוע אני צריך לתת לאותו פלוני, למה הוא לא הולך לעבוד- לא נתן בלב שלם, עדיין עובר על הלאו "לא תאמץ את ידך".

הרב אהרן ליכטנשטיין (שיעור בענין כפיה על הצדקה, ביהמ"ד הוירטואלי) רצה לומר ששורש מחלוקתם של רבינו תם ור"י נעוץ בשאלת הגדרת הלאו- האם הוא בא לחזק את העשה או עומד בפני עצמו.

הגמרא אומרת (ב"ק נו, ב) שהעוסק במצוה פטור מלתת צדקה. ולכא' צ"ע, הרי על אף שפטור הוא מקיום העשה, עליו לתת לעני צדקה איסור הלאו המוטל עליו? על כרחך שהלאו אינו עומד לעצמו, אלא נגרר אחר העשה- היכן שיש עשה יש לאו, אין עשה- אין לאו [כן כתב האור שמח].

ר' אלחנן וסרמן בקובץ שיעורים (ב"ב על דף ח) אומר שאמנם הלאו עומד לעצמו ואינו נכפף לגדרי העשה, אולם מפני שעוברים על הלאו בשב ואל תעשה שייך לומר גם ביחס אליו את דין עוסק במצוה פטור מן המצוה.

על פי ר"י שהכפיה שייכת להלכות כפיה על המצוות- אינה קיימת בימנו, שהרי אין לנו לצערנו בית דין סמוכים.

4) תירוץ נוסף לשאלת תוספות מביא האבני מילואים (עא, ס"ק ד) בשם המהרי"ק (שורש קמח):

"ומהרי"ק כתב בשם רבינו אליהו דלא מקרי מתן שכרה בצדה כיון דלא כתי' בי' אריכות ימים".

5) האבני מילואים עצמו (שם) מתרץ:

"ולענ"ד נראה לפמ"ש בעקרים דלמען יברכך לא קאי על הגוף הנתינה רק על הא דלא ירע לבבך בתתך לו שהוא נותן בשמחה ובטוב לבב ולא קאי על נתן תתן ע"ש, וא"כ א"ש דכופין על הצדקה ומשום דכיון דאינו נותן ברצון א"כ אין כאן טוב לבב והכפיי' היא על הנתינה לבדה ובנתינה לחודה ליכא מתן שכרה בצדה

נתינת השכר באה על כך שנותן את הצדקה בלב שלם, אולם כאשר אינו נותן בלב שלם- אין נתינת שכר מיוחדת. הצורך בכפיה מתעורר רק כאשר אינו נותן בלב שלם- שאז מתן שכרה של מצוותו כבר אינה בצידה- וממילא ניתן לכפות עליו.

6) קצות החושן (רצ ס"ק ג) מחדש שכפיה בצדקה אינה נובעת מדיני כפיה על המצוות אלא מחמת שיעבוד נכסים שיש על ממונו של האדם לתת צדקה:

"אבל בצדקה נראה לענ"ד כדברי כסף משנה כיון דכתיבה בתורה מצות צדקה הרי הוא כמו מצות הענקה דיש בו משום שעבוד נכסי וממונו משועבד ליתן לעניים, והא דאין יורדין לנכסיו כשהלך למדינת הים היינו כמ"ש שם בכסף משנה משום דעושה צדקה בכל עת במקום שהוא".

בדומה מופיע ברדב"ז (על הרמב"ם מתנות עניים ז, י):

"ונ"ל דשאני מצות עשה של צדקה שיש בה תקנה לעניים והרי הוא כחוב עליו וכופין אותו לפרוע חובו ויורדין לנכסיו כאשר עושין למי שמסרב לפרוע החוב אשר עליו".

לאור זה מיישב הקצות את קושיית תוס' בפשיטות, הכפיה על הצדקה אינה נובעת מחמת כפיה על המצוות אלא מכח שיעבוד נכסים- ועל כן ניתן לכפות על אף שמתן שכרה של הצדקה בצידה

לאור דברי הקצות אומר הרב שלמה אישון שגם בימינו ניתן יהיה לכפות על הצדקה, מפני שעבור כפיה מכח שיעבוד נכסים אין צורך בבית דין סמוכים דווקא. בנוסף, דעתו של הרב אישון שגם ביחס לחברה בע"מ שייך המושג של 'שיעבוד נכסים' לקיום מצות צדקה, ועל כן לדעתו בכוחו של העובד לפנות לבית הדין שיכפו את המעביד את המשך העסקתו.

הקהילות יעקב (סימן ח') רוצה לומר שגם לדברי הקצות הדין של 'נחתינן לנכסי'- יכולת הכפיה קיימת רק ביחס ל'עניי עירך' שאז ניתן להגדיר את דמי הצדקה כממון שיש לו תובעים (וביחס אליו נוצר שיעבוד נכסים), אולם ביחס לשאר עניי העולם אין יכולת כפיה.

לאור זה יתכן וניתן יהיה לכפות את מנהלי חברת טבע מפני שיש להם זיקה לעובדי החברה- וביחס אליהם ייקראו 'עניי עירך'. אולם בשאלה השניה- אין בכוחו של הרב שטיינמן לכפות את אותם עשירים, זאת משום שאין להם כל זיקה אל ארגון 'יד לאחים'- אינו מוגדר עבורם כ'עניי עירך' ולא נוצר שעבוד נכסים- המאפשר את הכפיה לדברי הקצות. אכן, לדברי ר' אברום שפירא שהוזכרו קודם לכן שהפעלת לחץ בדברים ללא השפלה אינה מוגדרת ככפיה- ניתן יהיה גם במקרה של 'יד לאחים' לפרסם את שמות התורמים וכמה נתבקשו לתרום.

למעשה הורה הרב שטיינמן לפנות לתורמים ולבקש מכל אחד מהם את הסכום שנראה שביכולתו לתת, אולם לא לפרסם את הדבר כדי להגביר עליהם את הלחץ לתרום.

[1] כן מבואר ביראים השלם סי' קסד ועוד. אמנם מהנתיבות (ג, ס"ק א) מבואר שכל אדם מצווה על כפיה על המצוות ואין צורך דווקא בבית דין (סמוכים).