שיחת פתיחה זמן אלול תשע"ז - מיקוד השאיפות

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

בסייעתא דשמייא אני שמח לפתוח את זמן אלול תשע"ז ושנת הלימודים תשע"ח, בברכת ברוכים הבאים בשם ה' ל39 תלמידים ישראלים חדשים בשיעור א', ל65 התלמידים החדשים בני חו"ל, ולשאר תלמידי הישיבה. זוכים אנו בסייעתא דשמיא ובית מדרשנו מכיל למעלה מ200 תלמידים השוקדים בתורה וביראה.

"כי הרבית טובות אליי כי הגדלת חסדך עליי, מה אשיב לך והכל שלך לך שמים אף ארץ לך ואנחנו עמך וצאנך החפצים לעשות רצונך". כך צריך להרגיש כל תלמיד מ205 התלמידים בבית המדרש שלנו, על הזכות לשבת בית המדרש- "שבתי בבית ה'.. ולבקר בהיכלו'" כמה יהודים רבים לא זוכים למתנה הזאת, לעצב את עולמם הרוחני. כמה יהודים רבים לא זוכים לטעום משמחת התורה, לדביקות עם הבורא- שה' והאדם נהיים אחד וכל ההסתכלות על החיים מקבלת פרספקטיבה אחרת, וכאן כל הנוכח יזכה לכך בסייעתא דשמיא.

לפני שנכנס לעומקם של דברים, אני חושב שצריך לומר את התפילה שנאמרת לאחר הלימוד: "מודים אנו לפניך, ששמת חלקנו מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקנו מיושבי קרנות, שאנו משכימים והם משכימים, אנו משכים לדברי תורה והם משכימים לדברים בטלים".

כדי שאכן נזכה שכל השנה כולה נהיה בין העמלים והרצים נהיה בין אלה שמקבלים שכר, בין אלה שמתרוממים וגדלים, אני מבקש להקדיש את השיחה הזאת למקד את השאיפות, לאן אדם צריך לשאוף, אדם צריך לדעת זאת מהיום הראשון, מהם היעדים, וכן מהם התנאים והדרישות הנדרשות כדי להגיע ליעדים אלו. אני מבקש לדבר על ארבעה יעדים: מצוות תלמוד תורה, עבודת ה', עבודת הבירורים, ודיבוק חברים.

היעד הראשון הוא כמובן מצוות תלמוד תורה. הפס' אומר: "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים ו' ז') – ודורשים חז"ל: "שיהי דברי תורה משוננים בפיך, שאם ישאלך אדם לא תגמגם". הרמב"ם הגדיר את המצווה:

"כל איש מישראל, חייב בתלמוד תורה: בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל ייסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו, אפילו עני המחזר על הפתחים, ואפילו בעל אישה ובנים" (רמב"ם הלכות תלמוד תורה א' י"א).

מצות תלמוד תורה היא תמידית, כל החיים. השאיפה הראשונה היא קודם כל לזכות לקיים את המצווה הזאת תלמוד תורה, ולקבל פה את היסודות איך ממשיכים את המצווה הזאת לכל החיים כולם. לא משנה היכן אדם יהיה ומה יעשה, הוא מחויב במצווה זו כל חייו. וכאן הוא צריך לקבל את היסודות שיוכל כל חייו לקיים מצווה זו.

בואו נעמיק יותר. למה באמת מצוות ת"ת היא כנגד כולם? מדוע באמת ת"ת כנגד מצווה אחרת, אלא אם אין המצווה יכולה להיעשות ע"י אחרים? ולפי שו"ע הרב, בשלבים הראשונים של ההתפתחות הרוחנית של האדם, תמיד מצוות תלמוד תורה קודמת.

רבי יהודה הלוי משווה את ת"ת לתרופה עוצמתית בניגוד לשאר המצוות המשולות לתרופה חלשות יותר. למה דימוי זה? הוא מסביר- כמו שתרופה משנה את דמו של אדם והופכת אותו לבריא, כך בעת לימוד תורה לאדם להשתנות ולהיות בריא ושלם יותר. החלק אלו-ה ממעל שבו גדל, הוא מרגיש רוחני. האיזון של גוף ונפש משתנה, והנפש נהיית עוצמתית יותר, וכן הוא מרגיש יותר קשר לבורא. ולכן תלמוד תורה הוא לא רק ידע. הלימוד יוצר אצל האדם תהליך של רוממות, דבקות בבורא. הוא מרגיש שחלקים חבויים בו נעשים דומיננטיים. האדם מרגיש שהאיזון בין גשמיות ורוחניות משתנה. הגשמיות נעשית מסגרת לרוחניות, והרוחניות נהפכת להיות התמונה. ולכן מטרת הישיבה כפולה- בהווה והכנה לעתיד. בהווה- התנתקות מכל דבר, הקדשת חלק מחייו לקיום מצווה זו של תלמוד תורה. וכן יש לישיבה מגמה לעתיד- קבלת כלים איך להמשיך עם דבר זה כל חייו.

כדי שימשיך לעתיד, הבחור חייב לקבל שלשה דברים: א)ידע, מיומנויות איך לומדים נכון, מה שואלים, איך מגיעים לשורש המחלוקת, הדרכים בסוגיה ב) אהבת הלימוד. וזאת מקבלים ע"י שהוא מחדש ויוצר ומוסר תורה בעצמו. ג) ההבנה למה תלמוד תורה כה חשוב. אם אחד משלושת היסודות לא יהיה- אהבה ידע והבנה למה זה חשוב-התלמוד תורה לא ימשיך כל חייו בעוצמה ובקביעות הנכונה, והאדם לא ימשיך לגדול והוא יצלול מטה.

יש מספר תנאים שבלעדיהם, התהליך שעליו מדבר ריה"ל שלימוד התורה יעצים את האדם, לא יתרחש.

תנאי ראשון - ללון באוהלה של תורה, להיות שקוע בלימוד. להתנתק, להיות מרוכז, עם עומק ויגיעה. אדם שנמצא בביהמ"ד בחצי רגל לא יגיע לדברים האלה. לכן אני דורש ומבקש- אין פלאפונים בביהמ"ד.

תנאי שני- יצירתיות וחידוש. חלק מכך זה שהתורה תיהפך "תורה דיליה"- ליצור, לחדש. זו הסיבה שמדגישים אנו את הלימוד בעיון. אנחנו מאמינים שכאשר אדם לומד בעיון בעומק, יוצר, מחדש, הוא נהיה פעיל, ואז התורה נהפכת להיות "תורה דידיה". מעבר ליצירה וחידוש, חשוב שכל תלמיד יהיה "מוסר תורה". כאשר אדם מוסר תורה לאחרים זה גורם לו להפנים ולהשריש את התורה בתוכו. חשוב מאד שכל תלמיד ביום חמישי יכין מהלך על הפרשה וישלח זאת במייל למספר אנשים. וכן כמובן בכל סעודת שבת, חשוב שכל תלמיד ותלמיד יתן דברי תורה שאכן יעניינו את האנשים.

תנאי שלישי- ללמוד מתוך שמחה והתלהבות. וכך כותב האגלי טל בהקדמה לספרו:

"שמעתי קצת בני אדם טועין מדרך השכל בענין לימוד תורתנו הקדושה, ואמרו כי הלומד ומחדש חידושים ושמח ומתענג בלימודו, אין זה לימוד התורה כל כך לשמה כמו אם היה לומד בפשיטות, שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצוה. אבל הלומד ומתענג בלימודו הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו. ובאמת זה טעות מפורסם. ואדרבא, כי זה היא עיקר מצות לימוד התורה - להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעין בדמו. ומאחר שנהנה מדברי תורה הוא נעשה דבוק לתורה, וזהו עיקר המצוה. הלומד לשם מצוה ומתענג בלימודו הרי זה לימוד לשמה וכולו קדוש, כי גם התענוג מצוה" (אגלי טל בהקדמתו)

שמחת התורה יוצרת את ההפנמה.

בספר דברים כתוב על חלק מהמצוות: "לא תוכל להתעלם" (לגבי ראיית מציאה). שואלים המפרשים: מה ז"א, הרי הוא יכול להתעלם רק שאסור לו? אלא כוונת הדברים שספר דברים הוא ספר ההפנמה, הפנמת הדברים לפני הכניסה לארץ, ולכן יש חזרות רבות על מצוות שכבר נאמרו קודם לכן. החזרה יוצרת הפנמה (ולכן חשוב שבחורים יחזרו על לימודם גם בעיון וגם בבקיאות, כדי ליצור הפנמת הלימוד). וכאשר אדם מפנים את מצוות השבת אבידה, הוא לא מסוגל נפשית להתעלם, זה לא מתאים לאישיותו. אם יתעלם הוא יכעס על עצמו ימים רבים, ולכן כתוב "לא תוכל להתעלם". אדם שהוא רוחני לא יכול להתעלם, זה מנוגד לאישיותו. גם אנו שברצוננו להפנים את הלימוד, חובה עלינו הן לחזור הרבה והן ללמוד בשמחה והתלהבות, כי הם יוצרים את הדבק-החיבור בין הלימוד והאדם.

תנאי נוסף מביא ה"עלי שור"- הזדהות. כדי שהתהליך הזה יקרה, צריך הזדהות. וכך כותב הרב וולבה בספרו "עלי שור":

"מה נוראה היא הטעות לחשוב שע"י קיום המצוות ממילא יהיה האדם שלם ובאופן מיכני יזכה לחיי העולם הבא. כלל גדול הוא בעבודת ה' "אין ממילא". מדרגה שאין אדם משים ליבו עליה לא תבוא לו שלמות האדם. שאינו שוקד עליה-לא תהיה לו"

תנאי נוסף הוא למעט בהנאות הגשמיות- לא להתנזר לגמרי, הפוך, בא"י שייחודה הוא קידוש החומר אין עניין להתנזר, אבל הדברים חייבים להיות בפרופורציה הנכונה. אם הדברים לא נמצאים בפרופורציה הנכונה של גשמיות מול רוחניות, האדם לא יגיע לדברים האלה.

קראנו בפרשה הקודמת: "רק חזק לבלתי אכול הדם", ועל כך אמר הרבי מחב"ד:

"וזהו גם מה שאומר בהמשך הפסוקים "רק חזק לבלתי אכול הדם", כלומר שאף שעבודת הבירורים כוללת אכילת בשר תאוה, הרי היא רק לפי המוכרח על פי הטבע, אבל אסור להיות להוט בכך. להיטותו של יהודי צריכה להיות רק בקדושה, שזהו ענין זריקת הדם על המזבח. אבל כשההתלהבות אינה בקדושה (גם אם היא בדברים המותרים, ואפילו שמשתמש בדברים אלו לשם שמים עד- בכל דרכך דעהו, אבל מאחר שהתלהבות אינה בדעתו רק בדבר היתר) אומרת התורה כלפי דם זה: על הארץ תשפכנו כמים, אסור שתהיה לו שום שייכות ליהודי" (הרב מנחם מנדל שניאורסון מחב"ד)

איסור אכילת דם נובע מכך שהרצון לאכול דם נובע מתאווה. התורה לא אוסרת על אכילת בשר כי צריך לקדש את החומר. אך יש חשש של נהייה אחרי החומר, וצריך פרופורציה, גישה נכונה. ולכן התורה אומרת שאסור לאכול את הדם, כי הלהט חייב להיות רק לדברים שבקדושה. "על הארץ תשפכנו כמים", כשם שמים הם בסיסים אך אין להט לשתיים המים, כך יש להתייחס לאכילת הבשר.

ולכן דווקא כאן כתוב "רק חזק". מכיוון שיש עניין כן להתעסק עם החומר ולא להתנזר, ולחומר יש את הכוח והעוצמה שלו- יש חשש גדול שהעיסוק בו יגרום לתאווה וללהט גשמי, ולכן כאן התורה מדגישה- קח הכל בפרופורציה נכונה – תתחזק ותדע מחד כן לעסוק בחומר ומאידך להתייחס אליו בצורה הנכונה.

הכלי יקר מסביר את אותו רעיון ביחס להשוואת האכילה של הבשר לצבי ואייל:

"אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו"- הנני מתיר לך הדבר וזבחת מבקרך וגו' כאשר צויתיך. לא בכל עת כי אם לפרקים בעת התגברות התאוה וז"ש אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו. וכמו שנאמר (שם יח יג) כי יצוד ציד חיה או עוף. ואמרו רז"ל (חולין פד.) למדך תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר כי אם בהזמנה הזאת. ביאור הדבר הוא, שאם ירגיל האדם את עצמו לאכול מן הבהמות המצויין אתו בבית שור או כשב או עז אז כל היום יתאוה תאוה וירגיל עצמו באכילתו דבר יום ביומו, אבל אם לא יאכל עד אשר יצוד ביערות ובמדברות ציד חיה או עוף שיש לו סכנה וטורח גדול לצודם אז תשקוט תאותו כי אין האכילה שוה בגודל הצער והטורח... לכך נאמר אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו. ר"ל אך בתנאי זה שלא יהיה מורגל בו ויאכלו כאשר יאכל את הצבי ואת האיל שמסתמא אינו מורגל בהם כי חיות הנה והם מחוסרי צידה ומחמת הטורח הוא ממעט באכילתם כך יאכל אפילו סתם בשר"

הפרופורציה הנכונה היא אכילה של בע"ח שאינם מצויים כל הזמן, כדי שהאדם ירסן את עצמו ולא יתרגל לתאוות. ובהקשר זה אני חוזר לסוגיית הפלאפונים. אני חושב שאדם עם מכשיר לא מסונן מכניס עצמו למתח ולניסיון מיותרים, ואם ח"ו יפול- אז יזיק מאד לעבודת ה' שלו. ולכן אני מבקש וממליץ שכל תלמיד יעשה סינון לפלאפון.

ואם דיברנו על עבודת ה', אני חושב שזו צריכה להיות השאיפה השנייה:

"אנא עבדא דקודשא בריך הוא"- בכל צומת ושאלה, אדם צריך לחשוב- אם היה לי כעת אפשרות להרים טלפון לבורא, מה היה אומר. וזה מגיע על ידי לימוד אמונה, מוסר, והעצמת יראת השמים. לכן אני מבקש שכל הציבור הקדוש- 205 התלמידים- יהיו כאן ב7 וחצי בבוקר בזמן לתפילת שחרית. למרות שיש מניינים אחרים, אני חושב שיש ערך גדול שכל הציבור יהיה בתפילה במקום בו הוא לומד.

השאיפה השלישית: עבודת הברורים. חשוב שכל תלמיד על ידי הידוק קשר עם רבותיו, עם אברכים, וכן בבתים חמים וועדים, ישאל את עצמו מה זה אומר לי, מה הקשר האמתי שלי עם בורא עולם עם תורה ומצוות. מה הייעוד והשליחות שלי בחיים? וכאן בישיבה זה המקום לברר בעומק שאלות אלו.הזוהר אומר שכל אדם נברא למטרה מסוימת, והעולם לא יהיה מתוקן אם לא ימלא שליחות זו. וחובה על האדם למצוא את ייעודו ושליחותו לתקן ולהעלות את העולם לתיקונו.

דיברנו על לימוד, עבודת ה' והברורים, ואני חושב שהשאיפה הרביעית היא, דיבוק החברים. אצלנו בישיבה יש ב"ה ישראלים ובני חו"ל, אברכים ובחורים, וחשוב מאד שכולם יעבדו את ה' יחדיו. אנחנו צריכים להתחנך בישיבה איך אנחנו מקימים חברה אידיאלית.

הרב וולבה כותב בעלי שור: "ישיבה איננה מקום לקנות ידיעות בלבד כי אם מקום של שלימות החיים בתורה. בישיבה לומדים לחיות כמו שלומדים בה ללמוד. עשרה יחידים שעוסקים בתורה ואין ביניהם אהבה ואחוה, סימן הוא כי תורתם בלתי שלמה, ולא עליהם נאמר: שכינה שרויה ביניהם.. אי לזאת מהי ישיבה? הוי אומר שהיא מקום הגידול לחברה האידיאלית ביותר, חברה לשם שמים, הוי יודע זאת כשאתה נכנס לישיבה, כי עליך להיות מבוני ציבור שאין כמותו בעולם, בשלימות המידות, באחדות השאיפה, ובשיתוף הפעולה לעבודת ה'".

בישיבה לומדים איך לחיות, לא רק איך ללמוד. לכן, אנחנו שמים דגש גדול על נושא הוועדות, מתוך דיבוק חברים, מתוך הרגשה שהישיבה היא בית.

אלו הם ארבעת היעדים המרכזיים: לימוד תורה, עבודת ה', עבודת הברורים ודיבוק חברים.

בזמן שהיינו ב"בין הזמנים", אנשי ההנהלה עבדו יומם ולילה, המנכ"ל צבי סמואל והסמנכ"ל יהודה פרוידיגר, כדי לדאוג לשיפוץ הפנימיה החדשה של התלמידים הישראלים ולהחיש את מעבר הדירות. אני מבקש להודות בשם התלמידים וכל הציבור להנהלת הישיבה.

כולנו מרגישים ב"ה את הסייעתא דשמיא שהישיבה זוכה לה, הן בכמות והן באיכות. נתפלל שכשם שזכינו לסייעתא דשמיא גדולה, הקב"ה ימשיך ללוות אותנו "ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה כלינו, ומעשה ידינו כוננהו".