שיחה לפר' משפטים - מבחן הפרטים הקטנים

הרב יחזקאל יעקבסון

שובו לכם לאוהליכם

את פסוק הפתיחה של הפרשה "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" מבאר רש"י: "כל מקום שנאמר 'אלה' פסל את הראשונים, 'ואלה' מוסיף על הראשונים: מה הראשונים מסיני - אף אלו מסיני". מתן תורה היה מעמד אדיר. גילוי שכינה, קולות מן השמים, מופתים גדולים, עם ישראל הגיע לדרגת אדם הראשון קודם החטא וכו'. והנה, לאחר חוויה גדולה כל כך ומעמד כביר כזה, הציפייה שלנו היא שימשיכו לדבר אלינו בעניינים נשגבים, דברים שברומו של עולם. והנה, באה הפרשה שלנו ופותחת ב'זוטות': עבד, שור, בור, אדם המזיק וכו'.

האם זה מה שראוי ללמד כעת? האם לשם פרטים קטנים אלו נדרשנו לקבל תורה? התשובה של חז"ל היא חד משמעית: כן. 'מה הראשונים מסיני – אף אלו מסיני'. אל לנו לחשוב שמדובר בירידה. ההפך הוא הנכון: פרשת משפטים היא ההמשך הישיר לפרשת יתרו. 'ואלה – מוסיף על הראשונים'.

רעיון דומה אנו מוצאים בפרשת ואתחנן, שם משחזר משה בפני בני ישראל את מעמד הר סיני. הוא מזכיר להם את בקשתם אז: "וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ ד' אֱלֹקינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי... "

תשובת הקב"ה: לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם.

רוצה לומר, עכשיו קל לכם לדבר על יראת שמים, אולם 'שובו לכם לאוהליכם', כאשר תשובו לביתכם ולשגרת יומכם – אז תיבחנו באמת, אז ניתן לראות את ההתנהגות בבית, עם השכנים והמשפחה. או אז יוכח לעין כל האם ההתלהבות הגדולה תורגמה לפעולות המעשיות או שמא היתה זו חוויה חולפת.

ריבונו של עולם והשכן שממול

יש שטועים לומר, שניתן להפריד בין הלכות שבין אדם לחברו ובין דיני בין אדם למקום. הם סבורים שקדושה וצדיקות נמדדים בקשר שבין האדם עם בוראו – מצוות שבין אדם למקום. אך צריך להבהיר שזאת טעות חמורה. הקרבה אל ריבונו של עולם עוברת דרך ההתנהגות שלך עם החבר, ועם השכן. כאן טמון עומק של דברי הלל לגר שרצה ללמוד את כל התורה כולה על רגל אחת, ואמר לו הלל: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך- זוהי כל התורה כולה, ואידך זיל גמור". ומה עם כל מערכת המצוות שבין אדם למקום?! אלא שכאשר האדם הוא אגואיסט, אגוצנטרי, ששם את עצמו במרכז העולם והכל סובב סביבו, הרי שלעולם לא יוכל הוא להכיל את קיומו של הקב"ה בחייו. רק אדם המסוגל לתת מקום מרכזי בחייו לזולתו, והוא ער ורגיש לכל הסובב אותו, הוא זה שיוכל למצוא ולתת מקום לריבונו של עולם בחייו. לכן, זאת כל התורה כולה.

אנשים גדולים נבחנים בפרטים הקטנים

הגמרא מספרת על ר' חנינא בן תרדיון שלימד תורה במסירות נפש, כאשר המלכות אסרה זאת: "כשחלה רבי יוסי בן קיסמא, הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו. אמר לו: חנינא אחי, אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה? שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו, והרגה את חסידיו ואבדה את טוביו, ועדיין היא קיימת, ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וספר מונח לך בחיקך! אמר לו: מן השמים ירחמו. אמר לו: אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי מן השמים ירחמו, תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש! אמר לו: רבי, מה אני לחיי העולם הבא? אמר לו: כלום מעשה בא לידך? אמר לו: מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים, אמר לו: אם כן, מחלקך יהי חלקי ומגורלך יהי גורלי..." (עבודה זרה יח).

הסיפור תמוה ביותר. ר' חנינא, שמוסר את חייו על הפצת תורה ברבים שואל את ר' יוסי האם יש לו חלק לעולם הבא? וכי לא די במסירות נפש זו לזכות לחיי העולם הבא?! זאת ועוד, המשך הסיפור תמוה אף יותר. שואל אותו ר' יוסי "כלום מעשה בא לידך?" והלה עונה לו: "מעות של פורים נתחלפו לי...". אלא, שיש ללמוד מכאן יסוד חשוב. האדם לא נמדד במעשים הגדולים, ברגעים ההרואיים שלו. רגע גדול ככל שיהיה עדיין לא מגלה מי אתה באמת. יתירה מזו, מעשים גדולים הנעשים לעין כל ומפורסמים ייתכן שמעורבים בהם גם שיקולים זרים. לכן, דווקא המעשים הפעוטים שנוהג בהם האדם בחדרי חדרים – הם אלו שיכולים להוות עדות נאמנה על טיבו. כיצד הוא מתייחס לרכושו של הזולת, כיצד הוא נוהג במקרה של 'ספק גזל' בממון חברו וכדו'. המעשים הקטנים הם אלו המגלים ומאשררים את המעשים הגדולים של האדם. וכן ההפך: אדם שנוטל מעות לכיסו שלו, שאינו מקפיד קלה-כחמורה על הלכות בין אדם לחברו, ממילא אין להתרגש ממעשיו 'הגדולים'.

סיפורים מר' ישראל סלנטר-אבי תנועת המוסר

אנו מציינים השבוע את היארצייט של ר' ישראל סלנטר, מייסד תנועת המוסר (נפטר בכ"ה שבט תרמ"ג). תלמידיו אמרו כי לא לחינם נפטר ר' ישראל דווקא בשבוע של פרשת משפטים, שכן היה מקפיד מאוד על עניינים שבין אדם לחברו, והיה מעורר על זה תדיר בדרשותיו. אחד מתלמידיו, ר' ישראל מאיר מראדין, בעל ה'משנה ברורה', הוציא בהוראתו של ר' ישראל סלנטר את ספר 'חפץ חיים' על הלכות לשון הרע. כיוון שהלכות אלו אינן מופיעות בשולחן ערוך, ויש צורך לחזק את הציבור בשמירת הלשון.

לזכרו, נזכיר מעט סיפורים כפי שהם מובאים בספר 'מעשה הגדולים' :

פעם אחת בעמדו בתפילה בבית הכנסת, נפרצה פתאום הדלת ואיש אחד נכנס מבוהל ובחופזה 'לחטוף' קדושה. ובהיחפזו, דרך ודרס וטינף את נעלו של אחד המתפללים. אחרי אמירת קדושה, קראו ר' ישראל ז"ל למקום קרן זווית, ודיבר איתו רצינית-ורכות, שילך ויפצה את חברו שנפגע ע"י מרוצתו. ואמר אמת יקרה וגדולה היא, מצוות קדושה, אך נפסלת ונפסדת המצווה אם על ידי קיומה נגרם היזק לחברו....

בהיותו פעם את אחד התלמידים מדקדק מאוד במצוות נטילת ידיים, והוא מרבה ליצוק ולנסוך מים ביד נדיבה ובשפע רב... קרא אותו אליו, ובקשהו שלא להתנהג כן להבא. כי אין תפקידו של שואב המים לכתת רגליו בכל פעם לשאוב מים מהבאר ולקפץ על הרים וגבעות וללכת כפוף תחת משא הדליים רק כדי שמישהו יוכל להדר במצוות נטילת ידיים...

היה רגיל לומר על אלו שאינם חסים מלעורר לפני לכתם לסליחות בלילה, את המשרתת המסכנה שתחמם להם מים לשתות תה להנאתם, בכדי שיוכלו אח"כ לומר סליחות בהשתפכות הנפש. אלה עוברים על לאו מפורש 'כל אלמנה ויתום לא תענון...' כי כידוע, על פי רוב היו היתומים והאלמנות נשכרים עבור כיכר לחם, וחיי שיפחות לבתי בעלי בתים. והר' ישראל, כדרכו בקודש, היה תמיד תובע את עלבון העלובים.

עוד מסופר, על תלמידו שהתפלל בהתלהבות תפילת נעילה בכניסה לבית הכנסת, וחסם בכך את זרימת האוויר ליתר המתפללים בבית המדרש. ר' ישראל סלנטר ניגש אליו וציווהו שיזוז מיד ממקומו (בעודו בתפילה!), על מנת שלא יפגע ביתר המתפללים הזקוקים לאויר צח....

שולחן השבת של ר' ישראל

אחד מתלמידיו האמידים של ר' ישראל, הזמינו פעם לארוחת השבת, על תשובתו של ר' ישראל שאינו מסכים להתארח בשום מקום טרם ירא את תהלוכות הבית והשולחן, סיפור לו הלז שביתו מתנהל לפי כל הידורי ההלכה: בשר הוא קונה דוקא אצל קצב פלוני, שהוא מפורסם לירא וחרד. הבשר הוא 'חלק' בלי כל שאלות וסרכות, המבשלת במטבחו היא אשה כשרה וצנועה, אלמנת תלמיד חכם ובת טובים. וגם אשתו נכנסת ויוצאת ועינה פקוחה על כל דבר. בלילי שבתות הוא עורך סעודתו בתפארת רבה: בין מנה למנה עוסקים בדברי תורה שלא יהא 'כאילו אכלו מזבחי מתים'. לומדים שיעור קבוע ב'שולחן ערוך', מזמרים זמירות שבת ומאריכים מאוד בשולחן עד לשעה מאוחרת. אחרי שר' ישראל סלנטר שמע את כל פרטי הליכותיו, הסכים לקבל את ההזמנה רק בתנאי שיקצרו בסעודת ליל שבת בשעתיים. באין ברירה, קיבל תלמידו את התנאי הזה, והפעם מיהר מאוד בשולחנו. אכלו מנה אחר מנה, ולא הספיקה לעבור שכה וכבר הגישו 'מים אחרונים' לברכת המזון. לפני ברכת המזון, פנה בעל הבית אל ר' ישראל ואמר: 'ילמדנו רבי, איזה פגם מצא בהנהגת שולחני?' ר' ישראל לא ענה דבר, ורק ביקש להזמין את האלמנה המבשלת ואמר לה: 'אנא, סלחי גברת, על אשר עייפתי אותך הערב, ובגללי נאצלת למהר ולהגיש בלי שהות, מנה אחר מנה שלא כדרכך'. 'כל הברכות תחולנה על ראשך, הרב' השיבה המבשלת, 'הלוואי שכבודו יתארח בביתנו בכל לילי השבתות. בעל הבית שלי רגיל להאריך בסעודה עד שעה מאוחרת בלילה, ואני עייפה מעבודתי במשך כל היום, עד שרגלי כושלות ממש מרוב ליאות, והנה, הודות לרב, הזדרזו הערב ואני כבר חופשייה ללכת לבית לנוח'. אז פנה ר' ישראל לתלמידו ואמר: בתשובתה של אלמנה מסכנה זו, תמצא גם אתה תשובה לשאלתך. אמנם הנהגתך נאה מאוד, אבל במה דברים אמורים – אם איננה פוגעת באחרים...'

כבני תורה חלילה לנו מלהזניח ולזלזל באיזו נקודה שבמצוות שבין אדם לחברו. לא ייתכן לדקדק בהידורים ובחומרות מחד, ומאידך לא להתייחס כראוי עם חברינו. יש להיזהר בכבוד החבר, בממונו וביחס אליו. נחשוב על מעשינו והנהגתנו – לא רק בבית המדרש, אלא גם ברחוב, עם השכנים ועם כל אדם אותו אנו פוגשים. מן הראוי שבכך ניבחן. אם נדקדק בדברים הללו- אזי גם הדברים ה'גדולים', של בין אדם למקום – יקבלו את המשמעות הגדולה והאמיתית שלהם.