שיחה לפר' משפטים - בין אדם לחברו
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור מה נשמע בבית?
את פסוק הפתיחה של הפרשה "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" מבאר רש"י: "כל מקום שנאמר 'אלה' פסל את הראשונים, 'ואלה' מוסיף על הראשונים: מה הראשונים מסיני - אף אלו מסיני". מתן תורה היה מעמד היסטורי אדיר. גילוי שכינה, קולות מן השמים, מופתים גדולים, עם ישראל הגיע לדרגת אדם הראשון קודם החטא וכו'. לאחר מעמד כביר כזה, הציפייה היא לדבר עם העם בעניינים נשגבים, דברים שברומו של עולם. והנה, באה הפרשה שלנו ופותחת ב'זוטות': עבד, שור, בור, אדם המזיק וכו'.
האם זה מה שראוי ללמד כעת? האם לשם פרטים קטנים אלו נדרשנו לקבל תורה? התשובה היא - כן. 'מה הראשונים מסיני – אף אלו מסיני'. אל לנו לחשוב שמדובר בירידה. ההפך הוא הנכון: פרשת משפטים היא ההמשך הישיר לפרשת יתרו. 'ואלה – מוסיף על הראשונים'.
הפרשה הקודמת מצווה אותנו: 'ואנשי קודש תהיון לי'. דהיינו, לפני כל התורה הגדולה – יש לנהוג בדרך ארץ, כבני אדם מוסריים. דברים דומים אנו מוצאים בפרשת ואתחנן, שם משחזר משה בפני בני ישראל את המעמד הנשגב של מתן תורה בהר סיני. אך מסיים בציווי ה' לעם: לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם" – לומר לך, כרגע מיד לאחר שעם ישראל חווה את מעמד הר סיני, קל אז לדבר על יראת ה'. אולם 'שובו לכם לאוהליכם', כאשר תשובו לביתכם ולשגרת יומכם – אז ניתן לראות את ההתנהגות בבית, עם השכנים והמשפחה. או אז ניווכח האם ההתלהבות הגדולה תורגמה לפעולות המעשיות או שמא היתה זו חוויה חולפת.
מיהו חסיד?
יש שטועים לומר, שניתן להפריד בין הלכות שבין אדם לחברו ובין דיני בין אדם למקום. אך צריך להבהיר, שהקרבה אל ריבונו של עולם עוברת דרך החבר. זה העומק של דברי הלל לגר: "מה ששנוי עליך אל תעשה לחברך". כאשר האדם הוא אגואיסט, אגוצנטרי, ששם את עצמו במרכז העולם והכל סובב סביבו, הרי שלעולם לא יוכל הוא להכיל את קיומו של הקב"ה בחייו. רק אדם המסוגל הנותן מקום מרכזי בחייו לזולתו, הוא זה שיכול לחוות את ריבונו של עולם בחייו. זאת כל התורה כולה.
בישיבה אנו לומדים מסכת בבא קמא. לעיתים אנו דנים בפרטי הדינים, ושוכחים מעט את המסר העיקרי של המסכת הזו, שכל כולה הוא עניין הזהירות בממון השני. 'אדם מועד לעולם'.
סיפור מצחיק (או אולי עצוב) על בחור ישיבה שהיתה לו בחדרו פינת קפה וחלב. הנ"ל לא היה מעוניין לשתף את חבריו בקפה ובחלב, לכן הוא תלה שלט "פרטי, גזל". אך זה לא עזר. חבריו השתמשו ולקחו לו מהחלב בלא רשותו, פעם אחר פעם. מה עשה? הוא החליף את השלט שעל החלב וכתב "חלב נוכרי". מאותו יום ואילך לא נגעו לו בחלב... כמה עקום! מזלזלים באיסור גזל ומחמירים בחומרא ובהידור של חלב נוכרי...
הגמרא (ב"ק ל.) אומרת:
אמר רב יהודה: האי מאן דבעי למהוי חסידא- לקיים מילי דנזיקין. רבא אמר: מילי דאבות, ואמרי לה: מילי דברכות.
מבאר המהרש"א (בחידושי אגדות שם) שחסיד צריך להתאמץ ולהיות מושלם בשלשה תחומים: בין אדם לחברו, בין אדם לעצמו, ובין אדם למקום. מילי דנזיקין- זהו התחום שבין אדם לחברו. מילי דאבות – מתייחס להשלמת המידות ולתיקון האדם עצמו. ומיל דברכות-הכוונה לקשר של האדם עם ריבונו של עולם-בין אדם למקום. ונשים לב: הראשון ברשימה של החסיד – מילי דנזיקין-בין אדם לחברו!
צדיקים ו"צדיקים"
ניתן לראות את יישום הרעיון, בדירוג שבין הערכים השונים, גם מהתנהלותם של גדולי ישראל רבים לאורך הדורות, וביניהם גם רבי ישראל סלנטר, אבי תנועת המוסר, שיום פטירתו ה-132 יחול השבוע (כ"ה בשבט-שבת פר' משפטים).
תלמידיו אמרו כי לא לחינם נפטר ר' ישראל דווקא בשבוע של פרשת משפטים, שכן היה מקפיד מאוד על עניינים שבין אדם לחברו, והיה מעורר על זה תדיר בדרשותיו. אחד מתלמידיו, ר' ישראל מאיר מראדין, בעל ה'משנה ברורה', הוציא בהוראתו של ר' ישראל סלנטר ספר על הלכות לשון הרע, המפורסם בשם 'חפץ חיים'. כיוון שהלכות אלו אינן מופיעות בשולחן ערוך, ויש צורך לחזק את הציבור בשמירת הלשון.
רבי ישראל סלנטר גער באותם המשכימים לסליחות באשמורת הבוקר, ומפריעים לשכנים או מעירים את המשרתת המסכנה להכין להם תה חם, על מנת שיאמרו סליחות בהשתפכות הנפש. קודם התפילה נהג להרטיב את ידיו בטיפות מים מועטות והוכיח את המהדרין ליטול ידיים בשפע ומים מרובים על חשבונו של שואב המים המסכן שנאלץ לשוב ולמלא את הכיור מן הבאר. הוא הסכים לסעוד סעודת שבת אצל תלמידו רק בתנאי שיקצר את הסעודה בכמה שעות ולא יאריך בעל הבית כדרכו בזמירות ודברי תורה כל זאת על מנת שתוכל המשרתת האלמנה והעייפה לשוב לביתה מהר ככל האפשר ולנוח מעמל השבוע.
עוד מסופר, על תלמידו שהתפלל בהתלהבות תפילת נעילה בכניסה לבית הכנסת, וחסם בכך את זרימת האוויר ליתר המתפללים בבית המדרש. ר' ישראל סלנטר ניגש אליו וציווהו שיזוז מיד ממקומו (בעודו בתפילה!), על מנת שלא יפגע ביתר המתפללים הזקוקים לאויר צח. יתירה מזאת, הוא אף חלק על פסקו של ה"חפץ חיים" שכתב בספרו, שלצורך חזרה בתשובה על חטא לשון הרע יש לגלות ולספר לאדם שעליו נאמר הלשון הרע את שנאמר עליו. ר' ישראל סבר שאין לאדם "להרויח" את תשובתו וכפרתו על חשבון צערו של חברו המצטער עתה כשנודע לו שדיברו עליו לשון הרע!
(כל הסיפורים הנ"ל ועוד רבים כדוגמתם ניתן למצוא בספר "תנועת המוסר" לר' דב כץ)
כפי שעולה מהתנהלות זו של ר' ישראל, גם בהתנהלותו ובמעשי היום יום שלו, היחס ההוגן כלפי החברה, עומד לפני יתר המצוות, ובבסיסן.
חשוב שנדע גם אנחנו, כי לא ניתן להיות עובד ה' אמיתי, מבלי לשים לב באופן תמידי למעשינו. לא ייתכן שאדם יהיה צדיק, כאשר הוא מפריד בין מצוות שבין אדם למקום לבין אלו שבין האדם לחברו.
