שיחה לפר' שמות - הכרת הטוב
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור פרשת שמות מעלה בפנינו את אחד הערכים החשובים והמאתגרים – ערך הכרת הטוב. למה מאתגרים? כי להכרת הטוב מתלווית בהכרח תחושה לא כל כך נעימה - תחושת "בעל חוב". אף אחד מאיתנו אינו אוהב להיות בעל חוב. אך אנשים רבים, במקום לנסות לפרוע את אותו חוב דרך גמול כלשהוא או הכרת הטוב, מעדיפים את הדרך הקלה יותר- להתכחש לאותה טובה, או לפחות למחוק את הנושא מתודעתם.
כשנתבונן בפרשה בכלל, או כשנעמיק ביחסי ישראל-מצרים בפרט, נגלה כמה דברים מפתיעים, ואולי ניתן לומר שהם בחינת מראה הפוכה, זה לעומת זה עשה אלוקים- מכירי טובה מול כפויי טובה.
העם המצרי כפוי טובה הוא. "ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף", ואמרו חז"ל: "עשה עצמו כאינו מכיר". פרעה שכח והשכיח מעמו את חסדי יוסף עימם. ואותו פרעה ש"לא ידע את יוסף" אומר בהמשך "לא ידעתי את ה'". ומכאן טבעו חז"ל את המטבע: "כל הכופר בטובתו של חברו סופו שיכפור בטובתו של הקב"ה". כי כשם שאין גבול להכרת הטוב, כך במקביל אין גם גבולות לכפיות הטובה.
בכלל, זוהי "מידה מצרית" לשכוח טובות. "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו". כי להכרת הטוב זקוקים להצטייד בזכרון ארוך ובהתבוננות. מן הסתם, ממרום מעמדו של שר המשקים, קל לשכוח את יוסף שבבית האסורים, ובנוסף יכול הוא לחשוב בליבו "טוב, מה הוא כבר עשה בשבילי".
מול המצריים כפויי הטובה, ניצב עם ישראל בכלל ומשה בפרט. התורה מזהירה "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו". גר היית בארצו! האם היה זה מלון חמישה כוכבים? הרי "ויענו, ויעבידו" – עבודת פרך, ילדים נזרקים ליאור, ואעפ"כ התורה כמשימה חינוכית לא קלה, מחייבת אותנו להתעלם לרגע מכל זה ולנסות להתבונן בנקודה אחת, יחידה וטובה- גר היית בארצו!
עוד מלמדים אותנו חז"ל, כי במכות מצרים משה רבנו נמנע מלהכות את היאור ואת העפר, כי היאור הצילו בילדותו, והעפר כיסה על המצרי שהרגו משה. משה נמנע להכותם כביטוי להכרת הטוב. האם ניתן לדבר על הכרת הטוב למים ולעפר, הרי הם אינם חשים דבר ואינם ברי דעת כלל וכלל? אלא באמצעות מעשה זה, האדם מתחנך ומפנים בנפשו את ערך הכרת הטוב, ובנוסף גם מפתח את המסוגלות להתבונן תמיד בנקודות האור ולהפנות את המבט אל הטוב המקיף אותנו, ולא להתמקד בנקודות השליליות.
השטמ"ק בב"ק (צב:) מביא מעשה שסיפר הר"י מיגאש על רבו הרי"ף, מעשה המגלה אף הוא על הכרת הטוב לדומם-למרחץ.
וספר רבנו ז"ל על רבו הריא"ף ז"ל .. שהוא ז"ל חלה ונכנס אצל אדם אחר במרחץ שהיה לו בביתו ונתהנה מהמרחץ הנזכר אחר כך זימן אותו שישב אצלו עד שיבריא וכיבד אותו הרבה ועשה עמו טובה והבריא. ובהמשך הזמן על האיש ההוא מטה ידו וירד מנכסיו ונשבר בערבונות וזולתם ונתחייב לתת ממון לבעלי חובות וירד עד שהוצרך למכור המרחץ הנזכר ולשום אותו לבעלי חובותיו. ואמר רבנו יצחק ז"ל לא אדון ולא אורה במרחץ הזה לא במכר ולא בשומא ולא בשום דבר המתייחד בו לפי שנתהניתי ממנו. ואם היה זה בדומם שאין לו הרגשה כל שכן וק"ו בני אדם המרגישים בהיזק ובתועלת שיהיה זה
והנה הקב"ה מצווה את משה ללכת למצרים להושיע את ישראל. אך ע"פ המדרש משה מביע התנגדות אך ורק בגלל הכרת הטוב ליתרו חותנו! ובאמת הקב"ה מסכים עקרונית איתו, ולפיכך מורה לו לבקש את רשותו, וזה לשון המדרש:
ובשעה שא"ל הקב"ה למשה: ועתה לכה ואשלחך אל פרעה. אמר ליה משה: רבון העולם איני יכול, מפני שקבלני יתרו ופתח לי את פתח ביתו ואני עמו כבן, ומי שהוא פותח פתחו לחבירו נפשו הוא חייב לו...ולא עוד, אלא כל הפותח פתח לחברו חייב בכבודו יותר מאביו ומאמו... וכך אמר משה לפני הקב"ה: רבון העולם קבלני יתרו ונהג בי כבוד אלך שלא ברשותו? לכך כתיב וילך משה וישב אל יתר חותנו, ויאמר ה' אל משה במדין מאחר שדבר עמו בסנה חזר ודבר עמו במדין הענין צריך היה משלפניו. (מדרש תנחומא פרשת שמות סימן טז)
המכיר טובה קונה לעצמו מעלת עין טובה. הוא מתרגל להתבונן בנקודות האור ולא מתמקד בשלילה. כך יראה את הטוב שסובב אותו בעולם, את הטוב שבאנשים סביבו,ולא פחות חשוב מכך את האור הטוב שבו עצמו. המידה ההפוכה "עין רעה" היא אותה עין המתמקדת אך ורק בשלילה וברע, וזוהי מידתו של בלעם הרשע וחברי מרעיו. הם רואים ומתמקדים רק בשלילה, ברע ובמה שאין, כולל ובעיקר מה שאין להם!
וכך אומר המדרש:
"ובטן רשעים תחסר"- אלו העכו"ם. מעשה בעכו"ם אחד שעשה סעודה לכל בני עירו, אמר רבי דוסתאי אותי זימן לאותו סעודה עם כל בני עירו, ולא היה שולחנו חסר מכל מטעמים שבעולם אלא אגוזי פרך בלבד, מה עשה? נטל את הטבלה מלפנינו שהיתה יפה יותר מששה ככרי כסף ושברה, אמרתי לו מפני מה עשית כך, אמר לי אתם אומרים שהעה"ז שלנו והעה"ב שלכם אם אין אנו אוכלין עכשיו אימתי אנו אוכלין, קראתי עליו ובטן רשעים תחסר (מדרש תנחומא פרשת פינחס סימן יג)
לכפויי טובה, כשחסר דבר אחד הרי זה כאילו אין לו כלום!! יסוד הכרת הטוב עומד במצוות כיבוד אב ואם. לא לחינם השווה הכתוב כבודם לכבוד המקום, כי כאמור המכיר טובתו של חברו יכיר טובתו של הקב"ה ולהיפך.
אך באמת מידה חשובה זו של הכרת הטוב, מעבר לכך שמוסרית וערכית היא מתבקשת ונחוצה, לאמיתו של דבר, ובסופו של הענין מטיבה עם האדם עצמו. אומלל הוא בעל העין הרע ומאושר הוא המוצא את הטוב הגדול והמרובה הסובב אותו, הטוב שבו, הטוב שברעיו ובמשפחתו, הטוב הגדול והעצום של ריבונו של עולם.
