פרשת בחוקותי - פרשת הולילנד ופרשת השבוע
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור לפני העיסוק בפרשת השבוע שתיקרא בבית הכנסת, יש לדון ולשאול אודות "פרשת השבוע" החדשותית.
השבוע התבשרנו כי על ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, נגזר מאסר בן שש שנים. עונש חמור זה, מדגיש היטב את השאלה הקשה העולה מעצם הרשעתו, כיצד מנהיג אשר מוסר מזמנו וממרצו עבור העם, יכול למעול באמון הציבור וליטול שוחד? כיצד הפך עם אשר אמור להוות אור לגויים ללעג וקלס בין העמים?
התחושה המלווה את ההרשעה מעוררת את הרגש שאותו מנסה להעביר הנביא ישעיהו בדברי התוכחה:
שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם (ישעיה, א', כ"ג)
לאור זאת, על כל אחד לשאול את עצמו כיצד, במקום להיות מופת וסמל להתנהגות עבור עמים אחרים, אנו עומדים נבוכים פעם אחר פעם נוכח הרשעה של אדם בכיר כזה או אחר הנושא במשרה ציבורית רמה.
השאלה אף מתעצמת לנוכח העובדה כי לא ניתן גם לתרץ ולומר שהפער בין המנהיג הרצוי לזה המצוי נעוץ בשמירת המצוות ובכפיפות לחוקי התורה, שהרי מנהיגים רבים, שרים ואישי ציבור (בעיקר ממפלגה מסויימת מאד), נשפטו והורשעו על התנהלות שאינה ראויה, וזאת על אף ששמרו תורה ומצוות.
אלא, יש לומר שהעניין תלוי בנקודת המוצא של המנהיג. בשאלה כיצד הוא תופס את תפקידו. האם המנהיג רואה את עצמו כמשרתו של הציבור או שהוא חש שהציבור נועד למענו ולקדם את מטרותיו. האם המנהיג הוא "עבד לעם קדוש" (כחתימתו הקבועה של הרב קוק זצ"ל) או שמא, עבורו העם נועד לשמש סולם עליו הוא מטפס לגובה.
התורה הרואה במשה את המנהיג המיטבי של עם ישראל, מספרת לנו שמשה עמד מול "הצעה מפתה" מפי הקב"ה עצמו:
וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא. וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל. (שמות ל"ב)
אך משה עומד ומתחנן על ההיפך הגמור:
וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ.(שם)
מסתבר, שנקודת המוצא מי משרת את מי, מותנית בראשית הדרך, בצמיחת הדרך, ובדרך שעשה עד שהגיע לכס המנהיגות. כי משה רבינו לא זו בלבד שלא ניהל קמפיין לבחירתו ולא רץ לכס המנהיגות, אלא עשה ככל שביכולתו לברוח מעמדת הכח הזאת, ובקשתו המפורשת היתה "שלח נא ביד תשלח". לכן, יכול הוא לעמוד ולהכריז על נקיון כפים:
לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם(במדבר ט"ז, ט"ו)
לעומת זאת, הרוצה בכל מאודו להיבחר ורץ ב"פריימריז", והצלחתו תלויה במסע פרסום ענקי, ביחצנים ובתקשורת אוהדת, זקוק לשם כך למשאבים עצומים, הוא זה שעלול ליפול במהרה למהמורות הון-שלטון. מכאן הדרך קצרה עד שיכנס לחבורה הלא מכובדת של "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים". במקביל גם יעלים עיניו מן החלשים וחסרי הישע "יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם", שהרי המסכנים הללו אינם יכולים להשפיע דבר על קמפיין הבחירות שלו.
יתירה מזו, ניתן להסיק כלל רחב יותר, המסביר את התופעה המוזרה של אותם ראשי ממשלה (וביניהם גם הנאשם הנוכחי), אשר שינו את עמדותיהם האידאולוגיות מקצה לקצה לתדהמתם ולמגינת ליבם של רבים. אך ההסבר פשוט מאד, כי אדם הרואה את טובת עצמו לנגד עיניו, יוכל בשם אתה הדאגה לעצמו, לשנות את עמדותיו האישיות, ולהסתובב 180 מעלות לאחור, על מנת לזכות להיות "אתרוג" או מקובל יותר. הרי אין טובת העם עומדת לנגד עיניו אלא טובתו האישית.
יהי רצון שיקים לנו ה' מנהיגים ראויים.
ומכאן לפרשת השבוע הפותחת את דבריה בהבטחה:
"אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ וְאֶת-מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם . וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ . וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר, וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם . וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה, מִן-הָאָרֶץ, וְחֶרֶב, לֹא-תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם . וּרְדַפְתֶּם, אֶת-אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם, לֶחָרֶב..." (ויקרא כ"ו, ג'-ז')
רש"י, בהסברו לתנאי "אם בחקותי תלכו", שבו תלויות ההבטחות הרבות, אומר:
"'אם בחקותי תלכו', יכול זה קיום המצות? כשהוא אומר: 'ואת מצותי תשמרו', הרי קיום המצות אמור, הא מה אני מקיים 'אם בחקתי תלכו'?, שתהיו עמלים בתורה" (רש"י, ויקרא כ"ו, ג')
לפי דברי רש"י, ההבטחות הרבות המנויות בפסוקים, מותנות בעמל לימוד התורה. עמל תורה הוא אחד הקשיים הגדולים של דורנו. בתקופתנו, משאבים רבים משקיעה האנושות על מנת להקל על האדם, ולחסוך ממנו מאמץ. מלאכות שבעבר דרשו עבודה רבה ועמל רב, מבוצעות כיום בלחיצת כפתור, כלאחר יד. לאור כל זאת, הופך את לימוד התורה לניסיון קשה ביותר. אדם שגדל בדור שבו לא צופה ממנו להתאמץ עבור דבר, והוא רגיל לקבל את כל מבוקשו מיד ובקלות, מאותגר ביותר בהתמודדותו עם הממושכות והאתגר המחשבתי שמציב עבורו העיסוק בתורה.
השאלה הטבעית העולה מתיאור עובדות זה היא מדוע לא ניתן ללמוד תורה ללא עמל. מדוע גם תחום זה לא יכול להתקדם, כפי שעושה הטכנולוגייה בימינו, ולחסוך מאתנו את הקשיים המותנים בעיסוק בו. עלינו להבין מה פשר העניין, ומה ניתן ללמוד מכך.
המדרש תנחומא על פרשת נוח מציע לשאלה זו תשובה:
"לפי שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל, אלא על התורה שבע"פ, שנאמר: 'כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית'. ואמרו חז"ל: לא כתב הקדוש ברוך הוא בתורה למען הדברים האלה, ולא בעבור הדברים האלה, ולא בגלל הדברים, אלא ע"פ הדברים, וזו היא תורה שבע"פ, שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול שהוא משולה לחושך, שנאמר: 'העם ההולכים בחושך ראו אור גדול', אלו בעלי התלמוד שראו אור גדול, שהקב"ה מאיר עיניהם באיסור והתר, בטמא ובטהור, ולעתיד לבא 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'. ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקדוש ברוך הוא את ההר כגיגית, שנאמר: 'ויתייצבו בתחתית ההר'. ואמר רב דימי בר חמא: א"ל הקב"ה לישראל: אם מקבלים אתם את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם. ואם תאמר על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר, והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה ענו כולם ואמרו: נעשה ונשמע, מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט, אלא אמר להן על התורה שבע"פ, שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות, והיא עזה כמוות קשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו. שנאמר: 'ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך'" (תנחומא, פרשת נח, ג')
לפי דברי המדרש, יסוד מרכזי שניתן ללמוד מהעמל הנלווה לתלמוד התורה, הוא שהקושי הינו אמצעי חינוכי, שנועד לאפשר לנו לגלות אהבה כלפי התורה. כפי שאדם הרוצה לשמח את חברו, יוערך יותר ככל שישקיע מאמץ רב יותר, כך לנו ניתנת ההזמנות לגלות ולחזק את אהבתינו כלפי התורה והקב"ה, באמצעות השקעת המאמץ הרבה המלווה את לימוד התורה. בעצם השקעת המאמץ אנו מגלים את אהבתינו לתורה, ומבססים אותה.
יסוד נוסף, המסביר את חשיבות העמל שבלימוד התורה, ניתן למצוא בדברי הפסוק בתהילים:
"לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹקַי חָפָצְתִּי וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי" (תהילים, מ', ט')
מדברי הפסוק עולה כי קיים ערך ביצירת פעפוע בין התורה לבין הלומד אותה. כפי שמרמז הכינוי השגור לאדם הלומד תורה, "בן תורה", האדם אינו רק לומד את התורה כעניין חיצוני המוסיף לו ידע, התורה הופכת לחלק מגופו ומחייו. על מנת להצליח ולחוות את התורה כחלק פנימי מהגוף, "בתוך המעי", יש צורך בהשקעת עמל וביגיעה. כפי שאדם שרואה את תכניות הספורט אינו נהפך לספורטאי, אלא רק במידה וישקיע מאמץ רב, יתאמן ויתאמץ, יוכל להפוך לספורטאי מקצועי. כך גם התורה, העמל שגלום בלימודה, הוא אמצעי להפיכתה לחלק מגופו של האדם הלומד אותה, וללא העמל, התורה הופכת לידע נוסף, חיצוני.
הבנה נוספת לצורך בעמל, ניתן למצוא בדברי המהר"ל בנתיב התורה. לדבריו, התורה היא, למעשה, גילום כתוב של שכל והבנה אלוקיים. הקושי שבהבנת דברי התורה, נעוץ בחומריות האנושית, המונעת מהאדם להתקרב במידותיו לקב"ה, ולהבין את דבריו ומחשבתו. הצורך המובנה בהשקעת מאמץ ובעמל הלימוד הוא, למעשה, אמצעי המסייע לאדם בהבנת דברי התורה, שכן בהתנגדותו לטבעו, ולרצון הבסיסי של האדם במנוחה ובחופש, לומד התורה, נאבק ביצריו האנושיים, מידמה לקב"ה, ובכך נעשה מוכן יותר לקבלת ולהבנת השכל האלוקי שבתורה לעומקו.
מתוך שלושת העקרונות הללו, האהבה המתבטאת והנבנית מתוך העמל, הפיכת התורה לחלק פנימי מגוף הלומד, והחינוך שעמל התורה מעניק ללומד אותה בעבודת המידות ובהתנגדות לרצונו הבסיסי, ניתן להבין את פשר התנאי שבפרשה. בכל אחד מהמקרים שהוסברו, העמל יוצר שינוי בטבע האדם עצמו, הלימוד הופך אותו לאוהב יותר, לאדם המכיל בגופו תורה, ולאדם המתגבר על תאוותיו האנושיות, בכולם האדם משפר ומשנה את עצמו, וחורג מטבעו וממצבו הקודם והבסיסי. ההבטחות התלויות בתנאי של "אם בחקותי תלכו", הן הבטחות לשפע ביבול, לשלום, להצלחה ולסגסוג. גם הבטחות אלו מהוות חריגה מהמצב הטבעי של העולם ושינויו לטובת עם ישראל. למעשה, תגובתו של הקב"ה לנכונותנו לשנות את טבענו הפרטי, על מנת להפוך קרובים יותר אליו, מתבטאת בשינוי בטבע בריאתו, כתגובה לשינוי הפרטי של העמל בתורה.
יהי רצון, שנזכה להצליח ולעמול, למרות אתגרי הדור הרבים, לפתח אהבת תורה מתוך עמל תורה, שאנחנו והתורה נהיה גוף אחד, שנתקן את מידותינו, ומתוך כל אלה, גם הקב"ה ישנה את חוקי הטבע כמובטח בפרשה ונחיה לבטח בארצנו, בשפע ובשלום.
