פרשת נשא – ברכת כהנים

הרב יואל עמיטל

להדפסת השיעור

דברים פרק ו':

(כב) וַיְדַבֵּר ד’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

(כג) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם:

(כד) יְבָרֶכְךָ ד’ וְיִשְׁמְרֶךָ:

(כה) יָאֵר ד’ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ:

(כו) יִשָּׂא ד’ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם:

(כז) וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם:

בספר המצוות לרמב"ם "והמצוה הכ"ו היא שנצטוו הכהנים לברך את ישראל בכל יום והוא אמרו יתעלה (נשא ו) כה תברכו את בני ישראל אמור להם. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפרק אחרון ממגילה (כג ב, כד א) ותענית (כו א - כז א) ובשביעי ממסכת סוטה (לב א, לז ב - מ א)"

ובגמרא סוטה דף לח ע"ב נאמר:

ואמר ר' יהושע בן לוי: כל כהן שאינו עולה לדוכן, עובר בשלשה עשה: כה תברכו, אמור להם, ושמו את שמי.

ולשון ערוך השלחן סימן קכח סעיף ד':

וכל כהן שאינו עולה לדוכן אם אין בו א' מהדברים המעכבים שיתבאר לפנינו עובר בג' עשה כה תברכו אמור להם ושמו את שמי [שם] ולאו דוקא הוא כמ"ש הרמב"ם סוף הל' תפלה וז"ל אע"פ שביטל מצות עשה אחת ה"ז כעובר על ג' עשה ע"ש וכ"כ רבינו הב"י בסעיף ב' ע"ש ודע שיש מי שכתב שגם על הישראל יש מצות עשה שיתברך [ש"ת בשם חרדים] ולאו דוקא הוא דהיכן מצינו מ"ע זו אלא כלומר חיוב יש עליו להתברך מכהנים ואם אינו חושש לזה הוה כבועט בברכותיו של הקב"ה וראוי לעונש.

מצווה דאורייתא של ברכת כהנים נוהגת במקדש - בסוף סדר עבודת התמיד, ובמדינה, בתפילה. המשנה בסוטה (דף לז ע"ב) מונה את ההבדלים שיש בין ברכת כהנים במקדש ובמדינה:

מתני' ברכת כהנים כיצד במדינה אומר אותה שלש ברכות ובמקדש ברכה אחת במקדש אומר את השם ככתבו[1] ובמדינה בכינויו במדינה כהנים נושאים את ידיהן כנגד כתפיהן ובמקדש על גבי ראשיהן חוץ מכהן גדול שאינו מגביה את ידיו למעלה מן הציץ ר' יהודה אומר אף כהן גדול מגביה ידיו למעלה מן הציץ שנאמר (ויקרא ט) וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם.[2]

נשיאת כפים במקדש מבוארת ברמב"ם הלכות תמידים ומוספים פרק ו' הלכה ה':

...ואחר שמעלין את האיברים, מתחילין אלו שעל מעלות האולם ומברכין ברכת כהנים ברכה אחת בשם המפורש כמו שביארנו במקומה.

ומשמע שעיקר מצות נשיאת כפים היא לא במקדש. וע' הלכות תפילה פרק יד הלכות ט-י שם באר הרמב"ם את נשיאת כפים במקדש. וע' להלן שהבאנו את הראב"ד בפירושו למסכת תמיד בשם ספר המקצועות שעיקר המצוה היא במקדש.

בפרשת שמיני (ויקרא ט,כב):

(כב) וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת ידו יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים:

וכתוב בירושלמי בתענית (פרק ד' הלכה א'):

מנין לנשיאות כפיים? 'כה תברכו את בני ישראל'; עד כאן בשחרית, במוסף? 'וישא אהרן את ידיו ויברכם', מלמד שבירידתו למזבח היה נושא את כפיו ומברך את העם.

ויש לברר, האם אלו שני ענינים שונים ברכת כהנים במקדש שזוהי עבודה וברכת כהנים בתפילה שהיא אינה בגדר עבודה אלא זו מצוה בפני עצמה, או שגם בתפילה יש לזה גדר של עבודה.

ונפ"מ להרבה ענינים: האם בעל מום פסול לברכת כהנים, אם יכולים לומר בלילה ברכת כהנים (כגון בנעילה ביום הכפורים כשהתפילה מתאחרת), אם דין שתויי יין לגבי ברכת כהנים הוא כמו לגבי עבודה, ועוד.

בגמרא סוטה דף לח ע"א לומדת הגמרא שברכת כהנים היא בעמידה ממה שכתוב "לשרתו ולברך בשמו, מה משרת בעמידה אף מברך בעמידה". הרי שיש היקש בין ברכת כהנים לבין שרות.

וכן בגמרא מנחות דף יח ע"ב, משמע שנשיאות כפים מוגדרת כעבודה:

רבי שמעון אומר: כל כהן שאינו מודה בעבודה - אין לו חלק בכהונה, שנאמר: (ויקרא ז') המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה, מודה בעבודה יש לו חלק בכהונה, שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה; ואין לי אלא זו בלבד, מנין לרבות ט"ו עבודות: היציקות... ונשיאות כפים בין מבפנים בין מבחוץ, מנין? ת"ל: מבני אהרן, עבודה המסורה לבני אהרן כל כהן שאינו מודה בה - אין לו חלק בכהונה.

דין זה של כל כהן שאינו מודה בעבודה נפסק ברמב"ם בפרק א' הלכות בכורים הלכה א', שכל כהן שאינו מודה בעשרים וארבע מתנות כהונה לא נותנים לו חלק במתנות. ויש להעיר, שמה שמשמע כאן שנשיאות כפים היא עבודה, הרי אומרת הגמרא "בין מבפנים בין מבחוץ" ואם כן משמע שגם נשיאת כפים מחוץ למקדש יש בה גדר עבודה.

ובגמרא בתענית דף כו ע"א:

דכולי עלמא מיהת שכור אסור בנשיאת כפים מנהני מילי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא למה נסמכה פרשת כהן מברך לפרשת נזיר לומר מה נזיר אסור ביין אף כהן מברך אסור ביין מתקיף לה אבוה דרבי זירא ואמרי לה אושעיא בר זבדא אי מה נזיר אסור בחרצן אף כהן מברך אסור בחרצן אמר רבי יצחק אמר קרא לשרתו ולברך בשמו מה משרת מותר בחרצן אף כהן מברך מותר בחרצן אי מה משרת בעל מום לא אף כהן מברך בעל מום לא הא איתקש לנזיר ומאי חזית דמקשת לקולא אקיש לחומרא אסמכתא נינהו מדרבנן ולקולא.

וברש"י בתענית דף כו ע"ב, לגבי הא שאין נשיאות כפים במנחה: "וכהן שתוי יין אסור לישא את כפיו, שנאמר יין ושכר אל תשת בבואכם וגו' (ויקרא י) ונשיאת כפים מעין עבודה, כדלקמן". אלא שהגמרא שם אומרת שהלימוד מעבודה הוא רק בגדר של אסמכתא ואדרבא מהאסמכתא לומדים שמותר בחרצן ואיסור שיכור נלמד מסמיכות ברכת כהנים לפרשת נזיר. וע' רמב"ם פרק טו הלכה ד' שכתב שמי ששתה רביעית לא ישא כפיו משום שהוקשה ברכה לעבודה.

ובשלחן ערוך סימן קכח סעיף מג, דעת המחבר שלאחר ז' ימי אבלות נושא את כפיו, ולא בתוך שבעה. ומביא הרמ"א מנהג שכהן אבל לא נושא את כפיו כל יב חודש, כתב המגן אברהם:

וכ"ש אונן שמתו מוטל לפניו דהא אסור בעבודה ונ"כ עבודה הי' וכן בא מעשה לידי והסכימו עמי בעלי הורא' (ש"כ) וכ"פ מהר"מ טיקטין במגיל'.

ובהמשך כתב המג"א אם זה דמי לעבודה צריך להיות דוקא ביום. אבל כתב המ"א שלא לגמרי דמי לעבודה. ודברים אלו כתב המ"א באותו סימן בס"ק נד:

כתב ב"ח ערל שמתו אחיו מחמת מילה פסול לעבודה וצ"ע דלא כתבו הפוסקים שפסול לנשיאת כפים דאיתקש לעבודה עכ"ל, ודבריו צ"ע דבהדיא אמרינן פ' בתרא דתענית דלא איתקש אלא לקולא דמותר בחרצן אבל לחומרא לא דהא בעל מום כשר לנשיאת כפים וגם הרב' פסולים שנמנו פ"ב דזבחים שכשרים לנשיא' כפים.

ואותה שאלה גם לגבי כהן בעל מום, שמעיקר הדין כשר ורק משום שלא יסתכלו בו ולכן אם דש בעירו מותר. וכתב הט"ז בס"ק כ"ז:

ותימה לי אמאי לא יהיה פסול משום דאיתקש לעבוד' כדאי' בפ' א"נ הבאתי בסי"ד דכתיב לשרתו ולברך בשמו דמטע' זה פסול ביושב כמ"ש התוס' פ' א"נ דף ל"ח נראה לר"י כהן שבירך ב"כ בישיבה לא עשה ולא כלום הואיל ואיתקש ברכה לשירות וגבי שירות אמר בפ"ב דזבחים דיושב מחלל עבוד' הלכך אף כאן צריך לחזור ולברך מעומד עכ"ל

וכן אית' בסל"ח בשתוי יין דפסול לדוכן וכ' הרמב"ם דאיתקש לעבודה וא"כ ה"נ בעל מום פסול לעבודה ה"נ יהיה פסול לדוכן ומה מהני דש בעירו.

ונראה לתרץ דמדכתיב בברכת כהנים דבר אל אהרן ואל בניו משמע אף בעלי מומין... ולא בא ההיקש דברכה לשירות אלא בדבר שהוא ביד האדם לתקן כגון יושב שהרי יכול לעמוד ובשתוי יין יש לו להזהר שלא לשתות משא"כ מומין שאין בידו לתקן שבקי' לה אמשמעות דבני אהרן כנ"ל בזה ודבר חידוש הוא אשר לא מצאנו קושי' זו ופירוק' בשום מפרש קדמון ולא בתראי.

דעת הט"ז שהלימוד מעבודה הוא לכל דבר אלא אם כן יש לימוד אחרת אבל צ"ע מגמרא תענית שם משמע שזה רק בגדר של אסמכתא.

אבל ברמב"ם לכאורה מוכח שזה אינו אסמכתא אלא לימוד גמור לחומרא, ע' רמב"ם הלכות תפילה פרק טו הלכה ג':

וכהן שעבד כוכבים בין באונס בין בשגגה אף על פי שעשה תשובה אינו נושא את כפיו לעולם שנאמר אך לא יעלו כהני הבמות וגו', וברכה כעבודה היא שנאמר לשרתו ולברך בשמו, וכן כהן שהמיר לעכו"ם אע"פ שחזר בו אינו נושא את כפיו לעולם, ושאר העבירות אין מונעין.

הרי שאת ההיקש לשירות אומר הרמב"ם שאנו מקישים לחומרא. וכן לעיל לגבי שיכור למד הרמב"ם ממקדש.

בספר שיעורים לזכר אבא מארי, ח"ב, בעניין נשיאת כפיים, דן הגרי"ד סולביצ'יק זצ"ל בנושא זה, וכתב שיש שני יסודות נפרדים. א. נשיאת כפיים כמצווה עצמאית, כמו תקיעת שופר ואכילת מצה כך מצווה על הכוהנים לברך את בני ישראל. ב. חלק מסדר העבודה הכללי במקדש, בעיקר בקרבנות התמיד ומוסף. ולכן ברכת כהנים צמודה לברכת רצה שעיינה עבודה.

ולכאורה פשוט שגם בזמן הזה ברכת כהנים היא מצוה מן התורה, כן משמע ברמב"ם וכן כתב בספר החינוך. ולכאורה זה מוכיח שבגבולין אין זה גדר של עבודה.

אבל הגר"י עמדין, במור וקציעה סי' קכ"ח, כתב שנשיאת כפיים בזמן הזה היא מדרבנן, שעשו זכר לתורה, משום דמדאורייתא מצוותה במקדש דווקא. וכבר דחה בשעה"צ (קכ"ח) שיטה תמוהה זו בשתי ידיים, ע"ש.[3] ואע"פ שפשוט שגם בגבולין המצוה מן התורה, שניתן לתלות שיטה זו במה שמביא הראב"ד בפירושו למסכת תמיד (בסוף המסכת) משמו של בעל "ספר המקצועות" וז"ל: "אף אל פי שברכת כהנים נוהגת בגבולין, מכל מקום עיקרה היא במקדש", ואולי כוונתו היא כמ"ש במור וקציעה.

ואם נאמר שאלו שתי מצות נפרדות, במקדש ובגבולין, אפשר יהיה להבין דבר נוסף. בגמרא שבת דף קי"ח ע"ב:

ואמר רבי יוסי מימי לא עברתי על דברי חברי יודע אני בעצמי שאיני כהן אם אומרים לי חבירי עלה לדוכן אני עולה.

וכתבו התוספות שם ד"ה אילו היו אומרים לי חברי עלה לדוכן:

לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן אם לא משום ברכה לבטלה של כהנים אמרה תורה לברך את ישראל.[4]

ויתכן שיש לחלק בין נשיאת כפים במקדש ובין נשיאת כפים במדינה בזמן התפילה. וסברא זו רצה לומר הנודע ביהודה באו"ח מה"ק סימן ו':

וגם שפיר יש לחלק בין נשיאת כפים שבמקדש לנשיאת כפים שבגבולין ואף שתרוייהו מסורים לבני אהרן כמפורש שם במנחות מ"מ נשיאת כפים שבפנים הוא בכלל וזר לא יקרב אליכם משא"כ בחוץ שאיננו נכלל בכלל אל המזבח לא יקרבו.

אלא שדחה סברא זו משום שעל פי זה יוצא, שאם זר נושא כפים במקדש יהיה עובר בלאו ובמיתה. אבל מכל מקום כ"כ הפני יהושע בכתובות דף כד ע"ב:

שם נשיאות כפים דאיסור עשה. ופרש"י דכתיב כה תברכו אתם ולא זרים. ומכאן מקשין קושיא עצומה על פירוש ר"י בפרק כל כתבי שכתב דלא ידע מה איסור יש בזר העולה לדוכן. ונראה לי ליישב דדוקא בבית הבחירה קאמר הכא דאיסור עשה להזכיר בשם המפורש ובהכי איירי קרא דכה תברכו בשם המפורש משא"כ בגבולין דאין מברכין בשם המפורש שפיר קאמר ר"י דלא ידע מה איסור יש והא דקאמר הכא דאיסור עשה אע"ג דאיירי בגבולין אפ"ה נקיט לרבותא דאפשר דאף מנשיאות כפים דבית הבחירה אין מעלין...

ע"ע פנים מאירות חלק ב' סימן קפ"ו ד"ה ועוד תימה.

[1] ולגבי סדר העבודה של כהן הגדול ביום הכפורים, כתב הטור בסימן תרכ"א מהו השם המפורש:

ורב האי כתב לא בלשון זה היה אומר כ"ג אנא השם אלא שם של מ"ב אותיות ועדיין מצוי הוא בישיבה בקבלה וידוע הוא לחכמים וכן כשהיה אומר לפני ה' תטהרו היה אומר שם המפורש וכתב א"א הרא"ש ז"ל ואין נראין לי דבריו דכיון דילפינן בג"ש הזכרת השם של ד' אותיות אין לשנות אלא כמו שהוא כתוב בפסוק הוא מזכירו אלא שמזכירו ככתיבתו והוא שם הנקרא שם מפורש והוא מקור לכל השמות וכולם נאצלים ממנו ועליו נאמר ההוגה השם באותיותיו נעקר מן העולם שאין להזכירו בגבולין ע"כ

אלא שאף שגם לרמב"ם השם המפורש הוא בן ארבע אותיות, כותב הרמב"ם בהלכות תפילה פרק יד הלכה י' שחכמים הראשונים היו מלמדים אותו פעם בשבע שנים.

[2] ופרש"י: הכי גרסינן במתני' ברכת כהנים כיצד כו' במדינה אומר אותה שלש ברכות - שמפסיקין הכהנים בין פסוק לפסוק ועונין הציבור אמן. במקדש ברכה אחת - לפי שאין עונין אמן במקדש ואין צריך כאן שום הפסק והכי מפרש בגמרא. ככתבו - ביו"ד ה"י. בכינויו - באל"ף דל"ת. כנגד כתפותיהם - מפני שצריך נשיאות כפים כדאמרי' בברייתא בגמרא. ובמקדש - למעלה מראשיהם מפני שמברכין את העם בשם המפורש ושכינה למעלה מקשרי אצבעותיהם. שאין מגביה למעלה מן הציץ את ידיו - מפני שהשם כתוב עליו.

[3] ע"ש ס"ק קלז:

ודע דנ"כ בחו"ל הוא ג"כ מדאורייתא וכן העתיקו כל הפוסקים מימרא דריב"ל והובא לעיל בס"ב ודלא כמו"ק שמצדד דמדאורייתא הוא דוקא במקדש ששגה בזה ואישתמיטתיה ספרא פ' שמיניג) פיסקא ט"ז וספרי פ' שופטים פסקא נ"א ע"ש [ואברכה קאי וכבסוטה ל"ח עי"ש] וירושלמי נזיר הובא בסוטה ל"ח ע"ב תוד"ה כל והעירני א' מחכמי הזמן שהוא ג"כ נגד בבלי חולין קל"ג ע"ש. וגם פשטא דקרא (דברים י) ולברך בשמו עד היום הזה משמע שנוהג תמיד:

[4] ודברי התוספות הובאו ברמ"א שו"ע סימן קכ"ח סעיף א'. וכתב בתורה תמימה במדבר ו' הערה קל"א:

ויש להעיר על מה סמכו העולם לברך איש את אחיו בנשיאות כפים על ראש המתברך, כמו שנוהגין בברכות חתנים וכדומה, אחרי כי כמבואר הוי סדר ברכה זו מיוחדת רק לכהנים, ולזרים יש בזה איסור עשה, ודוחק לומר כי לכהנים מסורה רק בנוסח הברכה שמבואר בפרשה יברכך וגו', יען כי כפי שמתבאר מסוגיא דמנחות י"ח א' הוי ענין נשיאות כפים עבודה כשאר עבודות שבמקדש. ואני שמעתי מאיש אמונים שהגר"א מווילנא ברך את הג"מ רי"ח לנדא מו"ץ דווילנא בשעת חופתו והניח ידו אחת על ראש הגרי"ח בשעת הברכה, ושאלוהו על ככה, והשיב, כי לא מצינו ברכה בשתי ידים רק לכהנים במקדש, וזולת זה לא ראיתי ולא שמעתי מי שיעיר בזה, והיא הערה נפלאה, ודוחק לומר דכל עיקר מצות נשיאות כפים היא רק בצבור בעשרה משום דבר שבקדושה, דזה הוי רק אסמכתא, כמש"כ הר"ן פ"ג דמגילה. וגם נ"ל דאפילו לכהן לא הורשה לברך ברכה פרטית בנש"כ שלא בזמן ומקום הנקבע לזה. וראיה נ"ל ממ"ש במגילה כ"ז ב' שאלו לר"א בן שמוע במה הארכת ימים א"ל מעולם לא נשאתי כפי בלא ברכה, ואם כפשוטו קשה מאי רבותיה, אלא הכונה שלא נשא כפיו לברכה בעלמא שלא בשעת מצוה וחיוב ברכה, ודו"ק. - והנה בשבת קי"ח ב', א"ר יוסי, מעולם לא עברתי על דברי חבירי, יודע אני בעצמי שאיני כהן, ואם אומרים לי חבירי עלה לדוכן אני עולה, וכתבו התוס' וז"ל, לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן אם לא משום ברכה לבטלה, דלכהנים אמרה תורה לברך את ישראל, עכ"ל. ועל הדברים המעטים האלה רעשה הספרות בכמה מחבורי ראשונים ואחרונים ליישב דבריהם מדרשה שלפנינו, דנשיאות כפים בזר הוי איסור עשה, וגם דברי ר' יוסי בעצמו תמוה מאד, כי איך לא חשש הוא לאיסור נשיאות כפים בזר, ובכל הדברים הנאמרים בזה לא מצאתי קורת רוח. ולא אמנע מלהעיר דבר חדש ונפלא מה שמצאתי בהקדמת ס' רבינו ירוחם שהביא מאמר זה דר' יוסי ובמקום שכתוב לפנינו יודע אני בעצמי שאיני כהן כתוב שם יודע אני בעצמי שאיני כדאי, ולפי"ז יהיה הכונה אם יאמרו לי חבירי עלה לדוכן, לא לדוכן של כהנים בנשיאות כפים אלא למקום ששם דורשין גדולי החכמים לפני הצבור, והוא מקום גבוה ובולט כעין איצטבא, וכמ"ש בב"ב כ"א א' מותבינן ריש דוכנא, וכ"כ בערוך דבלשון ישמעאל קורין לאיצטבא דוכן, ומזה הלשון במגילה ג' א' ובכ"מ ולוים בדוכנם, וא"כ אין כל ענין נשיאות כפים במאמר זה של ר' יוסי, כי נשתבשה הגירסא שבגמ', ובמקום כדאי כתוב כהן.

וע' על זה ביחווה דעת חלק ה' סימן יד.