פרשת ויקרא - מרבים בשמחה
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור שמחה או הוללות
חז"ל במשנה דרשו: "משנכנס אדר מרבין בשמחה" (תענית כ"ט.)
אודות חשיבותה הרבה של השמחה דיבר גם הרמב"ם, והגדיר מה היא השמחה הרצויה ומה נחשבת שמחה פסולה, שתוגדר כ"הוללות".
במעלת השמחה:
"השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר: 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב....'" (הלכות סוכה ולולב ח', ט"ו)
ולעומתה הנה דבריו על הוללות:
"כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל, לא יימשך ביין ובשחוק ובקלות ראש ויאמר שכל שיוסיף בזה ירבה במצוה, שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש, אינה שמחה אלא הוללות וסכלות. ולא נצטווינו על ההוללות והסכלות, אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכול, שנאמר "תחת, אשר לא עבדת את ה' אלוהיך, בשמחה, ובטוב לבב. הא למדת שהעבודה בשמחה. ואי אפשר לעבוד את ה'--לא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך שכרות" (רמב"ם, הלכות שביתת יום טוב, ו', ט"ו)
השמחה מאין תימצא
השמחה היא מושא שאיפותיו של כל אדם מזה שנים רבות, ועד ימינו, יהודי ושאינו יהודי כאחד. אנשים רבים משקיעים את כל חייהם בשאיפה לזכות לשמחה אמתית, ומנסים בדרכים שונות להגיע אליה, אך רק מעטים זוכים לה. לאור זאת, נשאלת השאלה, כיצד נוכל להרבות בשמחה?
רבים טועים לחשוב ששמחה היא תכונה מולדת, וכי מי שלא זכה לתכונה זו, לעולם לא יזכה לשמוח באמת. הנחה נפוצה זו היא שגיאה, שכן, שמחה היא מידה, שעליה ניתן לעבוד, ושאותה ניתן לקבל בהשקעת המאמץ הנכון.
שלב ראשון בהליך ההגעה לשמחה הינו הימנעות מריכוז
בעצמיות. כאשר אדם מרוכז בעצמו, ביתרונותיו ובחסרונותיו אל מול החברה הסובבת אותו, הוא נחשף לכל חסרונותיו במלוא עוצמתם, ונכנס לעצבות כבדה, שהרי תמיד הוא ימצא מי שהוא עשיר מכובד ומוצלח ממנו.
לכן ראשית דבר, על כל אדם לנסות להימנע מהשוואתו לאחרים, ולשמוח בחלקו.
רמז לכך ניתן לראות בכך שהמקום הראשון בתורה שבו מופיע הפועל "לשמוח" הוא בתיאור שמחתו של אהרון לנוכח בחירתו של משה כמושיע של ישראל, "וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" (שמות ד', י"ד). מכך שמקום לחוש קנאה, אהרון חש שמחה על בחירת משה, ניתן ללמוד כי כלל חשוב בדרך אל השמחה, הוא הימנעות מהתמקדות עצמית, וראייה רחבה ואכפתית כלפי אחרים.
כאשר אדם יימנע מהתמקדות בעצמו, הוא יוכל גם להפסיק להסתכל על הדברים החסרים לו, על "חצי הכוס הריקה", שההתמקדות בה היא גורם נפוץ נוסף לעצבות.
כאשר אדם שם ליבו אל הדברים הטובים שיש לו, ואינו מתמקד בעצמו, הוא יכול לראות את הצרכים של הזולת ולנסות לעזור להם. עזרה וסיוע לזולת, יכולים גם הם להוביל אדם לשמחה גדולה ואמיתית. עיקרון זה ניתן לראות בדברי הרמב"ם:
"...כשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו" (רמב"ם, הלכות שביתת יו"ט, ו', י"ח)
לאור דברים אלה, ניתן גם להבין, מדוע חלק משמעותי ממצוות פורים הוא משלוח מנות ומתנות לאביונים, שהרי חלק משמעותי מהשמחה הוא היכולת לראות את הצרכים של אחרים, ולסייע להם.
שמחת הבטחון
הנצי"ב מציע דרך נוספת לזכות לשמחה, על ידי אמונה תמימה בקב"ה ובהנהגתו את העולם:
"מי שמאמין בה' ובהשגחתו... הרי הוא עלז כמה שעות בה' ובעבודתו. וגם הבטחון כי טוב ה' למעוז בעת צרה, וישועת ה' כהרף עין - מרחיב לבבו. וגם בעת צר לו מאוד - הרי מאמין שהוא נקיון מעונותיו... משא"כ מי שאינו מאמין, והוא מתחכם כי אך עולם כמנהגו נוהג... הרי חיו של אותו עני ומדוכא אינם חיים וטוב ממנו המות". (העמק דבר ,דברים ד', א')
לפי דברי הנצי"ב, עצם האמונה בה', היא זו שאמורה לשמח את האדם, כך הוא אינו עוסק בצרותיו מעבר למידה, ומבין כי הן באות עליו כחלק מההשגחה הפרטית.
ניתן גם להסביר, לפי דברי הנצי"ב את משמעות הפסוק בתהילים: "וַאֲנִי בְּחַסְדְּךָ בָטַחְתִּי יָגֵל לִבִּי בִּישׁוּעָתֶךָ" (תהילים, י"ג, ו'), לפי דברים אלו, אף על פי שהדובר במזמור עודנו בצרה, לאור בטחונו המוחלט בהנהגת ה', הוא יגיל וישמח, כי אינו חושש לגורלו.
מספרים על חסידים ששאלו את המגיד ממזריטש, איך אפשר לקיים את מאמר חז"ל: חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. אמר להם: שילכו לרב זושא ואצלו ימצאו את התשובה. הלכו לביתו של זושא, בית מט ליפול, ללא רהיטים, כל בני המשפחה לבושי סחבות, ועל פניהם ניכר כי זמן רב לא אכלו כראוי. כששמע רב זושא את שאלתם, תמה ואמר: איך אני יכול לענות על שאלה זו, הרי מאודי לא ראיתי רעה ואך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי.
שמחת התודה ושמחת המצוה
ה"חיי אדם" (סימן ס"ח בכללי עשיית מצוה) מביא בשם האר"י, דרך נוספת להגיע לשמחה שלמה, והיא קיום המצוות. לדעתו, קיום מצוות מתוך שמחה נחשב גם להידור בגוף המצווה ממש:
וכן גילה הרב החסיד המקובל מהר"י אשכנזי זצ"ל (=האר"י הקדוש) לאיש סודו, שכל מה שהשיג שנפתחו לו שערי חכמה ורוח הקודש בשכר שהיה שמח בעשיית כל מצוה שמחה גדולה לאין תכלית, ואמר דהיינו דכתיב (דברים כח, מז), תחת אשר לא עבדת את ה′ אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, פירוש מרוב כל, מכל מיני תענוגים שבעולם מכל זהב ופז רב ואבנים טובות ומרגליות, עכ"ל:
ביחס לשמחת לימוד התורה, ידועים דבריו של האגלי טל בהקדמתו:
מדי דברי בו, זכור אזכור מה ששמעתי קצת בני אדם טועין מדרך השכל בעניין לימוד תורתנו הקדושה, ואמרו כי הלומד ומחדש חידושים ושמח ומתענג בלימודו, אין זה לימוד התורה כל-כך לשמה כמו אם היה לומד בפשיטות שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצוה, אבל הלומד ומתענג בלימודו הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו .
ובאמת זה טעות מפורסם. ואדרבא, כי זה היא עיקר מצוות לימוד התורה, להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעין בדמו. ומאחר שנהנה מדברי תורה, הוא נעשה דבוק לתורה ובזוה"ק, ד"בין יצר הטוב ובין יצר הרע אינן מתגדלין אלא מתוך שמחה: יצר הטוב מתגדל מתוך שמחה של תורה, יצר הרע...". ואם אמרת שע"י השמחה שיש לו מהלימוד נקרא שלא לשמה, או על-כל-פנים לשמה ושלא לשמה, הרי שמחה זו עוד מגרע כוח המצוה ומכהה אורה, ואיך יגדל מזה יצר הטוב? וכיוון שיצר הטוב מתגדל מזה, בוודאי זהו עיקר המצוה . (אגלי טל, הקדמה)
לפי דבריו, לימוד התורה, בנוסף לקיום המצוות, הוא גורם נוסף לשמחה, והוא מציין כי אין בהנאה משום פגיעה באיכות לימוד התורה והפיכתו ללימוד שאינו לשמה, אלא השמחה רק מוסיפה ומשפרת ת לימוד התורה.
הסיפור המוזר של ששון ושמחה
לסיכום הדרכים להגיע לשמחה השלמה, ניתן לראות את הגמרא במסכת סוכה, המתארת ויכוח תמוה בין מין ששמו "ששון" לבין מין ששמו "שמחה":
"הנהו תרי מיני חד שמיה ששון וחד שמיה שמחה. א"ל ששון לשמחה: אנא עדיפנא מינך דכתיב: 'ששון ושמחה ישיגו וגו''. א"ל שמחה לששון אנא עדיפנא מינך דכתיב: 'שמחה וששון ליהודים'. א"ל ששון לשמחה: חד יומא שבקוך ושויוך פרוונקא, דכתיב: 'כי בשמחה תצאו' א"ל שמחה לששון: חד יומא שבקוך ומלו בך מיא דכתיב: 'ושאבתם מים בששון'" (סוכה מח:)
מה ראו חז"ל להביא את הויכוח המוזר הזה שבין המינים? נראה לבאר כי בוויכוח התמוה המתואר בגמרא, מביא כל אחד מהמינים ראיות מן הפסוקים לכך שהוא חשוב מהשני. ניתן להסביר שהגמרא מבססת את הדרכים שלנו להגיע לשמחה, להצביע על הפער הגדול בתפיסת מושג השמחה ודרכים להשגתה, הפער הקיים בין תפיסת התורה לבין תפיסות חיצוניות. ששון ושמחה המינים שאינם מקיימים מצוות ואינם מאמינים, מנסים להגיע אל השמחה השלמה באמצעות הקטנת האחר והדגשת האני, אני חשוב ממך ואתה אמור לשרת אותי. יתירה מזו, על פי תפיסת עולמם המוטעית השמחה היא חזות הכל ובעבורה יש להקריב הכל. אך הם טועים בעיקר העניין, הם סוברים שהשאיפה לשמחה צריכה להיעשות ע"י האדרת העצמיות על חשבון האחר, ולהשגת מטרה זו כל האמצעים כשרים. הגמרא רוצה לחדש שזוהי הטעות שלהם, ורק האדם השואף להגיע לשמחה מתוך אמונה שלימה, מתוך קיום המצוות, מתוך לימוד התורה, ומתוך השאיפה התמידית לעזור לחבר, ולא להתחרות איתו, יוכל להגיע אל השמחה האמתית.
יהי רצון שנזכה לאורה לשמחה לששון וליקר, מתוך לימוד התורה, קיום המצוות ועזרה לזולת.
