פר' חיי שרה - שליחות לכל החיים
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור בסופה של פרשתנו, מופיע תיאור מפורט של מפגשם הראשון של רבקה ויצחק:
"וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים . וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל . וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס" (בראשית, כד סג-סה).
תיאור זה חריג ביותר במידת הפירוט שלו, ונראה לכאורה מיותר. לאור זאת, מסביר הנצי"ב:
ותישא רבקה בעודו עומד ומתפלל, והיה אז כמלאך אלוקים נורא מאוד. והמבואר ברבה שראתה ידיו שטוחות בתפילה, על כן נבעתה מאוד... מרוב פחד ובושה, כמי שמבינה שאינה ראויה להיות לו לאישה. ומאז והלאה נקבע בליבה פחד, ולא הייתה עם יצחק כמו שרה עם אברהם ורחל עם יעקב, אשר בהיות להם איזה קפידא עליהם, לא בושו לדבר רתת לפניהם. מה שאין כן רבקה. וכל זה הקדמה לסיפור שיבוא בפרשת תולדות שהיו יצחק ורבקה מחולקים בדעות. ומכל מקום לא מצאה רבקה לב להעמיד את יצחק על דעתה בדברים נכוחים, כי היא יודעת את האמת כי עשיו רק ציד בפיו. וכן בשעת הברכות. וכל זה היה סיבה מהקב"ה שיגיעו הברכות ליעקב באופן כזה וכאשר יבואר במקומו. ואילו הייתה רבקה אישה כמו שרה ורחל עם אנשיהן, לא היה מגיע בזה האופן, והכל בהשגחה פרטית מראש, שתגיע רבקה ליצחק בשעה שתיבהל ממנו, ויצא אחרית דבר כפי רצונו יתברך" (העמק דבר, בראשית כד).
לדברי הנצי"ב חשיבותם של פסוקים אלה, נובעת מהשלכותיו המהותיות של מאורע זה. להסברו, מפגשם הראשון של יצחק ורבקה יצר בקרב רבקה ריחוק מסוים מיצחק, שלבסוף הוביל לסיפור המרמה וגניבת הברכות ע"י יעקב.
אך עדיין יש להבין, מהי החשיבות הרבה של הדרך שבה ניתנו הברכות, ואיזה מסר מלמד אותנו סיפור גניבתן.
על שאלה זו עונה הרב הירש:
"שני בניו של יצחק ייסדו שני יסודות בביתו, עשיו את הכוח החומרי, יעקב- את הכוח הרוחני. יודע היה יצחק כי האומה זקוקה לשני הכיוונים... כסבור היה יצחק, שעשיו ויעקב יקיימו את תעודת אברהם בכוחות משותפים, בלב אחים ומתוך השלמה הדדית. לפיכך הועיד לעשיו ברכה בעלת תוכן חומרי, וברכה רוחנית הייתה שמורה עמו ליעקב... אולם מבית לבן ידעה רבקה את הקללה שבפיצול זה, ידעה מניסיונה, שהחומר יהיה לברכה וישועה רק בבית שרוח אברהם מפעמת בו, רק בידו של זה שרוחו של אברהם מדריכה אותו. היא היטיבה לראות שחומר שאין עמו רוח יהיה קללה. את הברכה ראתה רק בלתי מחולקת, יורדת על ראשו של אחד..." (פירוש רש"ר הירש, בראשית כז א)
לדברי הרב הירש, חשיבות סיפור הברכות נעוצה בלקח הנלמד מהפער שבין דעתה של רבקה לדעתו של יצחק. יצחק ידע כי עם ישראל זקוק לשני הדברים, לחומר ולרוח, לרוח מפני שהיא ייחודו ומהותו, ולחומר מפני שהוא האמצעי של עם ישראל להוות אור לגויים. יצחק ידע זאת, ורצה שעשיו יתמקד בחומר, ויעקב ברוח. על כן תכנן לברך את עשיו בברכה גשמית, ואת יעקב לברך בברכה רוחנית, כממשיכו הרוחני.
אך רבקה שגדלה בבית חומרי, בשונה מיצחק, הבינה כי החומר מוכרח להיות מחובר לרוח, אחרת אין בו ברכה והוא אינו מופנה לעבודת ה'. להבנתה, לא ניתן לפצל שני יסודות מהותיים אלה. ובסוף הפרשה מתברר כי גישתה של רבקה היא הצודקת.
ערך יסודי זה שנלמד מרבקה אימנו, הינו ערך מהותי גם עבורנו. אפילו אם חלק גדול מעיסוקינו העתידיים יהיו חומריים, עלינו לדעת תמיד כי חומר ללא רוח הוא חסר כל ערך, ומתוך הבנה זו לקדש את החומר.
באשר להסבר הצורך ברמאות, כותב הנצי"ב:
"ובמדרש איתא: "טובים לך וטובים לבניך. טובים לך שאתה נוטל ע"י את הברכות, טובים לבניך שמתכפרים ע"י ביוה"כ". והיינו שני שעירי יוה"כ א' לשם, וא' לעזאזל. והוא פלא מה שייכות אלו הגדיים לשני שעירי יוה"כ? אלא כך הענין, דיש לדעת דכל מדה רעה שבעולם המה בכלל היצירה, שברא ד' גם אותם כדכתיב "יוצר אור וגו' ובורא רע". וע"כ יש בהם איזה טוב. וה"ז דומה לסם המות דודאי מזדמן עתים שהוא סם חיים לחולה. ומכ"מ נקרא סם המות משום שעפ"י רוב הוא ממית. וגם בעת שנצרך להשתמש לחיים נדרש דקדוק גדול עפ"י הרופא ובצמצום שלא יוסיך כ"ש ויסתכן. כך כל מדה רעה המה טובים לשעה רצויה רק יש ליזהר שלא להשתמש במדה זו כ"א ע"י רב מובהק ובצמצום שלא יוסיף על הצורך. והנה הגיעה שעה ליעקב אבינו להשתמש במדת השקר וערמימות וה"ז עבירה לשמה. אשר גדולה היא בזמנה כמו מצוה עצמה. וכיב"ז שני שעירים הא' לשם הוא קדושה והא' לעזאזל הוא כעין קרבן לכחות הטומאה ח"ו והוא מטמא. אבל מכ"מ בעתו ובזמן שצוה ה' ה"ז מצוה כמו השעיר לד'. והיינו דבר רבקה שיהיו שני גדיי וגו' כמו שני שעירי יוה"כ א' לשם וא' לעזאזל שניהם שוין המצותן אע"ג שזה לקדושה וזה להיפך. כך שתי המדות שיעקב עושה. הא' האמת בקיום מצות אמו, והב' השקר שמרמה את אביו, שניהם נחשבים למצוה ולהביא ע"י את הברכות" (הרחב דבר, בראשית כ"ז ט).
לפי הסבר הנצי"ב, ניתן להבין כיצד עצם הגניבה בהשגת הברכות מעצימה את המסר של רבקה. גניבת הברכות נעשתה במרמה, ובכך למדנו כי גם למרמה יש לעיתים מקום, וכפי שהשעיר המושלך לעזאזל העומד כנגד חטאי עם ישראל, מכונה ע"י התורה "קודש". חובה עלינו להפנים כי אין רוע שנברא מאת ה' רק לרוע. בשילוב ובתנאים הנכונים, עניין שלילי, יהפוך לחיובי ואף לנחוץ.
בחיינו הפרטיים, אנו צריכים לחיות לאור דרכה של רבקה, וכל מה שנעשה, גם אם הוא יהיה חומרי, צריך להיבדק ברוחניות שבו. על כל מעשה יש לבחון כיצד הוא מהווה חלק מהמכלול הרוחני של חיינו, והאם הוא אכן שייך לעבודת ה'.
ה"אמרי אמת" מביא את דברי "שפת אמת" כשדן בשאלה מדוע מאריכה התורה בסיפור אליעזר ובחירת האישה ליצחק, מחדש יסוד המשתלב עם דברינו:
"...כל אדם צריך לידע כי הוא שליח השי"ת בעולם הזה, כל אדם נברא בשליחות לדבר מיוחד וצריך להתפלל שימצא על מה נשתלח ושיצליח בשליחותו..." (אמרי אמת, חיי שרה, תרפ"ט).
לדעת ה"שפת אמת" הסיבה להארכת התורה בסיפור העבד, היא מפני שגם אנו שליחים ועבדים של הקב"ה, ועלינו ללמוד את הדבקות במטרה מעבדו של אברהם, ולחיות בתודעת שליחות תמידית.
דברי ה"שפת אמת" הם למעשה הדרכה מעשית כיצד נוכל לחיות ע"פ דרכה של רבקה, בשילוב תמידי בין חול לקודש. כשנחייה בתודעה של שליחות, ומתוך שאיפה להצליח במשימתנו הרי שכל שנעשה יהיה מתוך שאיפה רוחנית, ויקדש את מעשינו החומריים.
הרב סולביצ'יק מחדד את מהות תודעת השליחות עליה דיבר ה"שפת אמת":
"שליחותו של הקב"ה לאדם היא בבחינת דבר שאינו קצוב בזמן- היא שליחות מתמדת. מזמן לזמן מקבל האדם תפקידים חדשים ומעשים חדשים. זוהי שליחות לכל החיים והיא מסתיימת עם המוות" (הרב סולבייצ'יק, ימי זיכרון, "שליחות")
דברי הרב סולבייצ'יק מבהירים את חשיבות הבנת והכרת השליחות והמהות, לפי דבריו, עלינו לנסות לברר כל העת את שליחותינו. וכשנזכה לברר ולדעת את המענה, נזכה לשמחה גדולה, כפי שזכה עבד אברהם.
יהי רצון שנזכה להגיע להבנה זו כיחידים וככלל ובכך נשמח במעשינו, ונאיר את העולם כולו.
