פרשת צו – בענין מצות אכילת קדשים.
הרב יואל עמיטל
להדפסת השיעור ע' רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פ"א הלכה י':
אכילת החטאת והאשם מצות עשה שנאמר ואכלו אותם אשר כופר בהם, הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, והוא הדין לשאר הקדשים שאוכלין אותן הכהנים שאכילתן מצוה.
ויש לברר, האם המצוה היא דוקא כשיש שעור שלם או שיש גם מצוה לאכול חצי שעור? לכאורה הרי כל מצוות של אכילה הם בכזית דוקא. אבל יתכן שמצות אכילת קדשים היא שונה מאכילת מצה ומרור, משום שיש מצוה שהדבר יאכל, והרי אם לא יאכל יהפוך להיות נותר. ואם כן יש לברר האם גם אכילת הפסח היא כמו אכילת קדשים לענין זה. תשובת השאלה תלויה בביאור הסוגיה בפסחים דף ג' ע"ב:
הנהו תלתא כהני, חד אמר להו: הגיעני כפול, וחד אמר: הגיעני כזית, וחד אמר: הגיעני כזנב הלטאה. בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול.
יסוד הגעני כפול, ע' יומא לט ע"א הגמרא מונה את ההבדלים בין זמנו של שמעון הצדיק ובין לאחריו:
...ונשתלחה ברכה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, וכל כהן שמגיעו כזית יש אוכלו ושבע, ויש אוכלו ומותיר. מכאן ואילך נשתלחה מאירה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, וכל כהן מגיעו כפול, הצנועין מושכין את ידיהן והגרגרנין נוטלין ואוכלין. ומעשה באחד שנטל חלקו וחלק חבירו, והיו קורין אותו בן חמצן עד יום מותו.
מדוע הצנועין מושכים אל ידיהם? אולי יש לומר כיון שלכל אחד לא מגיע כזית אלא כפול ולכן אין מצוה בפחות מכזית. אלא שזו שאלה שיש לברר, האם יש קיום בחצי שעור מן המצוה. האם שנים שיש להם כזית מצה שאחד יאכל את הכל או שכל אחד יאכל חצי?
(ע' בעמק ההלכה, הרב בן שלמה; אנציקלופדיה תלמודית הערות כרך טז, חצי שעור, טור תרסא הערה 850, על כך שאין חצי שעור במצוה; בני חיי סי' תעה; ריט"א בקהלת יעקב תוס' דרבנן סוף אות קלז; חק"ל שם, ועי"ש שהאריך; מהר"ץ חיות יומא שם; מנ"ח קלד. ושאלת חצי שעור במצוה תלויה גם במהות חצי שיעור באיסורים, אם זה איסור עצמי או משום שחזי לאצטרופי, ואכמ"ל)
ע' מנחת
באכל כזית בפסח או בקדשים, אין מצוה עוד כלל לאכול רק שלא יבוא לידי נותר ויכולים ליתנם לקטנים. [ואפילו] (ו)בפסח דצריך מינוי, מצוה לאכול רק להציל מיד נותר אבל לא מצות עשה דאכילה, כן נראה ברור, ומ"מ צריך לי עיון עוד בזה. ועיין יומא ל"ט ע"א דכל זמן שהיה שמעון הצדיק קיים נשתלחה ברכה בעומר ובלחם הפנים ובשתי הלחם, וכל כהן שמגיעו כזית יש אוכלו ושבע ויש אוכלו ומותיר כו'. ואיני מבין כיון דחיוב המצות עשה לאכול כזית היאך הותיר ולא קיים המצוה, ומצוה לאכול קדשים על השובע כמו שמבואר בר"מ כאן פ"י הי"א, ולומר דהיה משביעו [כל כך] שלא היה יכול לאכול יותר מחמת השובע דהיה אכילה גסה, היאך שייך לומר דהיה ברכת השי"ת בזה וביטלו ממצות עשה שלא יאכל כל הכזית, וצ"ע.
ואם כן יתכן לומר הצנועים מושכים ידיהם משום שככל המצות התלויות באכילה אין מצוה לאכול בפחות מכזית.
ועיין תוספות ישנים ביומא שם:
אומר רבי דדוקא מגיעו כפול אבל בכזית לא הי מושכין ידיהם כי דימו לקיים מצות אכילה אבל כאן לא היה מצות אכילה לגמרי כיון שאין שם אלא כפול ולא שביעין. וא"ת היכא דמגיעין כפול ושביעין כדאמרינן בריש פסחים איך מיקיימא מצות אכילה י"ל דלא בעי כזית לגמרי אלא כזית עדיף חשיבא אכילה ולכולם לא היו יכולין לחלק בשוה.
(מה שכתב התוספות ישנים: "ולא היו שבעין" וכן בהמשך כתב דמגיעין כפול "ושבעין", נראה מדבריו שיש דין של אכילה על השובע שפירושה שישבע מהקרבן עצמו ולא שישבע מדברים אחרים ובסוף יאכל "על השובע". וע' ברמב"ם הלכות קרבן פסח פרק ח' הלכה ג' שמשמע ממנו כך, שדין השביעה בקרבן פסח הוא "לשבוע ממנו", היינו שעיקר דין השביעה הוא שיאכל מקרבן הפסח כדי שביעה:
מצוה מן המובחר לאכול בשר הפסח אכילת שובע, לפיכך אם הקריב שלמי חגיגה בארבעה עשר, אוכל מהן תחילה ואחר כך אוכל בשר הפסח כדי לשבוע ממנו, ואם לא אכל אלא כזית יצא ידי חובתו, וכן אכילת בשר פסח שני בלילי חמשה עשר לחדש אייר מצות עשה, שנאמר בו על מצות ומרורים יאכלוהו.
ולכאורה משמע בתוספות ישנים שיש מצוה גם בפחות מכזית, או קצת מצוה. ולכאורה הרי מצות אכילה היא רק בכזית, ואיך יש מצוה גם בפחות מכזית?
לפי דברי המנחת
נפשו היפה בשאלתו אי שיעור אכילת קדשים בכזית או סגי בכל שהוא, הנה כמדומה בלאו דקדשים פסולים פגול נותר וטמא לא קמבעיא לי' דשיעורא בכזית כמבואר בדוכתי טובא...
וא"כ ממילא מוכח שגם מצות עשה של אכילת הכשרים הוא בכזית כדמוכח מסוגי' דיקדש זבחים צ"ז ע"ב דאי סלקא דעתך דיוצא במצות עשה דאכילה בכ"ש א"כ לא אתי עשה ודחי לא תעשה דכזית פסולים...
וכן מבואר לענין אכילת פסח שמצותו בכזית דוקא (כ"ה ברמב"ם ה' קרבן פסח פ"ח ה"ג) ולפע"ד אין כאן ספק כלל ועיין ב"ק ק"י ע"א וק"ל. והא דאמרינן רפ"ד דיומא [ל"ט ע"א] בחלוק לחם הפנים שמתחלק לכהני משמר הנכנס והיוצא ומגיע לאחד כפול, נלע"ד דסגי באכילת כזית א' מכל הקרבן ופסח יוכיח שעיקרו לאכילה טפי מכל שארי הקרבנות ומ"מ סגי כשנאכל ממנו כזית אחד ואם נטמא הבשר האחר או אתותר אין בכך כלום [עי' פסחים צ"א ע"א], ומ"מ נהי דהקרבן כשר מ"מ אין המנויים יוצאים ידי מ"ע של אכילת פסח אם לא אכלו ממנו כזית, וה"נ בכל הקרבנות בודאי אי לא הי' נאכל מלחם הפנים כלל רק פולין פולין לא היה מתקיים מ"ע של אכילתו כלל אבל באמת הרי הכהן הגדול נטל חלק בראש כמבואר ביומא י"ז ע"ב ואיהו אכל כזית בכדי אכילת פרס כמצותו, ובודאי אי היה אפשר אח"כ שיאכל כל כהן ממנו כזית כל א' מקיים מ"ע באכילתו אך הואיל וא"א וממילא לא קיים שום א' מהם מ"ע באכילה, וכ"כ תוס' ישנים שם שמשו"ה משכו הצנועים את ידיהם מפני שלא הגיע עליהם כזית לקיים מ"ע גמורה אבל מ"מ מקויים מ"ע של אכילת לחה"פ ע"י הכהן הגדול, וכן בכל הקרבנות ומנחות נ"ל שעכ"פ הכהן הגדול אם רצה נטל חלק בראש ואכל כזית או לכל הפחות הכהן המקריב שבו עיקור מצוה שהוא אכל כזית ממנו והשאר מתחלק לכהנים.[1]
ואם כן יש מצוה לאכול כזית, אלא אחר שנאכל כזית ממנו, את השאר אפשר לאכול גם פחות מכשיעור. ועיין מה שכתב מ"א והובא במ"ב סימן נג ס"ק ס"ה על מה שכתב הרמ"א שאין להתפלל שלא ברצון הקהל. והוכיח המ"א שאין להתקוטט על מצוה מהא דצנועין מושכין ידיהם. ולפמ"ש אין זה נוגע לענין שהרי הם משכו ידיהם לא בגלל קטטה אלא בגלל שאין קיום מצוה בפחות מכזית.
אבל בגמרא חולין קל"ג ע"א אכן משמע שהצנועים פרשו בגלל ריב, ע' שם וכדברי מגן אברהם. ולפי זה יתכן שיש מצוה גם בפחות מכזית, ופרשו בגלל הריב. ויתכן שכיון שיש מקצת מצוה לכן גרם לריב ושני הדברים נכונים.
ואם כן לדעת החתם סופר, המנחת
על פי הנ"ל נדחה מה שכתב בספר בית הלוי ח"א סימן ב וז"ל:
דהרי ודאי נראה דבמצות אכילת קדשים לא בעינן שיהי' דוקא כזית. וראי' לזה מהא דאיתא בפסחים דף ג' ע"ב גבי חילוק לחם הפנים שהי' מגיע להם כפול הרי דבמצות אכילת קדשים לא בעינן כזית. שוב מצאתי בספר דורש לציון דרוש א' (ד"ה כל) שחקר במצות אכילת קדשים אי בעי כזית והביא להך דהגיעני כפול ודחק א"ע לדחוקה. ולדידי נראה ברור דלא בעי כזית והחילוק שיש בין מצות אכילת קדשים למצות אכילת פסח דבעי דוקא כזית נראה פשוט. דבפסח ומצה הוי החיוב על האדם דהוא מחוייב לאכול פסח ומש"ה אם אכל פחות מכזית לא שמי' אכילה והוי כלא אכל פסח. אבל מצות אכילת קדשים הא לא הוי המצוה כלל על אדם מיוחד דהא לא הוי חיובא אקרקפתא דגברא רק המצוה דבשר קדשים יהיו נאכלין ומי שיש לו בשר קודש הרשות בידו ליתנו לאחר לאכלו וג"כ מקויים מצוה זו וא"כ הרי גם באכל כל אחד פחות מכזית מ"מ הא הקדשים נתאכלו. ובחילוק זה מיושב לנו דברי הרמב"ם במנין המצות דבקרבן פסח מנה שחיטתו ואכילתו לשתי מצות (מצוה נ"ה, נ"ו) ובחטאת מנה הכל במצוה אחת (מצוה פ"ט), והקשה במעייני החכמה דמה בין זה לזה. ובדברינו יובן היטב דבכל הקרבנות לא הוי המצוה רק שיהי' הקרבן נאכל ולא על האדם ומ"ה הוי אכילתו פרט אחד ממצות שבאותו קרבן וכמו הקטרת אימורין דאינו נחשב למצוה אחרת בפני עצמו אבל בפסח הוי החיוב על האדם ולא שייך כלל לעשיית הקרבן ומש"ה הוי ב' מצות. ומשום הכי בכל הקרבנות לא בעינן כזית והראי' מהא דהגיעני כפול הוי ראי' נכונה. וכן ביומא דף ל"ט. אמרינן דבימי שמעון הצדיק הי' ברכה בלחם הפנים וכל כהן שמגיעו כזית יש אוכלו ושבע ויש אוכלו ומותיר מכאן ואילך נשתלחה מאירה וכל כהן מגיעו כפול הצנועין מושכין את ידיהן והגרגרנים נוטלין ואוכלין. הרי דלא היו מגיעו רק כפול וגם בימי שמעון הצדיק קאמר דכשמגיעו כזית יש אוכלו ומותיר ונמצא הא אכל פחות מכזית. ועיי' בתוס' ישנים ביומא שם (ד"ה שמגיעו) שכתב וז"ל אומר רבי דדוקא מגיעו כפול היו מושכין ידיהם אבל בכזית לא היו מושכין ידיהם כי דימו לקיים מצות אכילה ושוב הקשו דבהגיעו כפול היאך הי' מקיימין מצות אכילה וי"ל דלא בעי כזית לגמרי אלא דכזית עדיף וחשיבא [אכילה] עכ"ד. הרי להדי' דע"פ דין לא בעינן כזית כלל וכמו שכתבנו:
אלא שראייתו של בית הלוי ממנין המצוות יש לדחות. משום שהרמב"ם כתב מפורש שיש מצות אכילה, בפרק י' הלכה א' הנ"ל. וע"כ שיש כאן רק ענין של שאלה של מנין המצות, שפסח נמנה לשתים ואכילת קדשים נמנה למצוה אחת. והטעם הוא משום ששחיטת הפסח ואכילתו אם בשני זמנים שונים.[2] אבל קדשים השחיטה והאכילה הם באותו זמן.
וע' מ"ש א"מ ברסיסי טל בענין קריאת שמע של ערב ובוקר אם הם שתי מצות או מצוה אחת.
וע"ש שסברא זו היא דוקא דעת הרמב"ן ולא דעת הרמב"ם ע' שם ע' 32:
"נימוקו של הרמב"ן דמונה את קריאת שמע שחרית וערבית שתי מצוות וכן קטורת בוקר וערב ושני תמידים, מבואר בהשגותיו בסוף ספר המצוות, שהטעם הוא משום שהן מצות שאינן מעכבות וזמנה של זו לא זמנה של זו."
ואם אמנם נאמר שהרמב"ם לא מסכים לסברא זו, שהרי כתב שקריאת שמע בוקר וערב היא מצוה אחת, הרי שצריך לומר אכן כמו שכתב בית הלוי.
אבל בספר חזון יחזקאל על תוספתא פסחים, כתב שלא כבית הלוי, שאין לדמות ללחם הפנים:
ולכאורה יש לומר דהא שכתוב בתוספות "דלא בעי כזית לגמרי", היינו דוקא בלחם הפנים שאין בו משום כפרה או ריצוי לבעל הקרבן, וכל אלה הקרבנות שכתבו בהם: (רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פ"י ה"א): "אכילת החטאת והאשם מצות עשה שנאמר ואכלו אותם אשר כופר בהם, הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, והוא הדין לשאר הקדשים שאוכלין אותן הכהנים שאכילתן מצוה", ועיין עוד בפסחים דף נ"ט ע"א ברש"י ד"ה בשאר ימות השנה, היינו כל אלה שיש בהם משום ריצוי לבעל הקרבן, הם בעינן שכהן יאכל אכילה שאינה פחותה מכזית.
אם כן לדעת החזון יחזקאל, רק בלחם הפנים אין צריך כזית משום שאין בו ריצוי. אבל שאר הקרבנות צריך אכילת כזית. ולדעת החתם סופר ומנחת
ע' מנחת אשר שמות פרשת תצוה סימן נה
ע' שעור על כזית אפיקומן, בהבדל שבין פסח לקרבנות אחרים, ובזה ישוב להא שיש דין מיוחד בפסח של אכילה על השובע השונה מקורבנות אחרים.
ע' שעור מוכן מסכת פסחים
חידושו של האור שמח בהלכות חמץ ומצה פרק ו' הלכה א'.
מחלות בגמרא ברכות דף ט' ע"א
הקושיות על הפשט: הרי נאסר מחצות ומה מוסיף "עד בקר"?
חילוק בין ק"פ לשאר קרבנות.
לפ"ז מבואר מה שבגמרא יש ה"א שפסח נאכל לשני ימים: פירוש מדין קדשים קלים.
וכתב בביאור הלכה סימן תע"ז:
ויהא זהיר וכו' - עיין מ"ב מש"כ שצריך ליזהר מאד וכו' כי בגמרא איתא דלדעת ראב"ע דפסח מן התורה אינו נאכל אלא עד חצות ה"ה מצה דאיתקש לפסח ור"ע פליג עליו וסבר דפסח זמן אכילתו הוא כל הלילה וממילא ה"ה מצה זמנה מן התורה הוא כל הלילה ויש פלוגתא בין הראשונים אם הלכה כראב"ע משום דיש הרבה סתמי משנה כוותיה או כר"ע משום דהלכה כר"ע מחבירו ודעת הרמב"ם והרב המגיד ובעל העיטור ואו"ז בשם הר"י מקורבי"ל לפסוק דזמן אכילת מצה כל הלילה וי"א דגם דעת הרי"ף כן מדהשמיט מימרא דרבא דאמר דאכילת מצה לאחר חצות לא יצא ידי חובתו לראב"ע אכן יש הרבה מגדולי הראשונים דס"ל דלאחר חצות לא יצא ידי חובתו והם הר"ח בפרק ע"פ והסמ"ג בשם הר"י בעל התוספות ]וכן בזבחים נ"ז ע"ב כתבו שם התוס' כן וכן במגילה כ"א לבד בפסחים ק"כ ע"ב מסתפקים התוספות[ והמרדכי בסוף פסחים ורבינו ירוחם בנתיב ה' ח"ד וכן מצדד האור זרוע ג"כ עי"ש דלא יצא מן התורה והרוקח והרא"ש והרשב"א והר"ן מסתפקים בזה וכתבו דע"כ יש ליזהר שלא לאחר יותר מחצות ויש מהראשונים שכתבו דאפילו לר"ע הוא רק לענין דאורייתא אבל משום הרחקה מודה דאסור לכתחלה לאחר יותר מחצות וכ"כ הגר"א בביאורו והנה משום זה החליטו הרבה אחרונים דאף דבודאי חייב לאכול מצה אף כשאיחר לאחר חצות דשמא הלכה דמן התורה זמנו כל הלילה עכ"פ לא יברך על אכילת מצה דספק ברכות להקל.
זמן האפיקומן הוא חצות, מהו החצות לגבי קרבנות?
שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן צא ד"ה ידוע שלענין
ידוע שלענין אכילת מצה נפסק להלכה שצריכים לחשוש דשמא הלכה כר"א בן עזריה שמדאורייתא אין פסח ומצה נאכלין כי אם עד חצות משום טעמא דמכת בכורות וחפזון דמצרים הי' באותו זמן, ולכאורה הי' נראה לפי"ז כיון דמיד כשעלה השחר הרי הוא מדאורייתא יום לכל דבר כגון קרבנות ושופר ומילה וכו', ממילא גם פשוט הוא שלילה הוא רק עד עלות השחר... וכמו כן חצות היום ושעה שש שנזכר בש"ס הוא גם כן מתחלת הזריחה עד השקיעה ולא משעלה השחר, מ"מ לענין דינא נראה ודאי שלילה האמור בתורה הוא רק עלות השחר, ולפי"ז נראה שלענין אכילת מצה יש לחשוב את הזמן של חצות הלילה מתחלת השקיעה עד עלות השחר, וגם נראה לכאורה דה"ה נמי לענין זמן אכילת קדשים דאע"ג שהוא רק מדרבנן אפי"ה גם בזה יש לחשוב את הזמן של חצות מן השקיעה עד עלות השחר, אולם למעשה ידוע שנהוג לחשוב מהשקיעה עד להנץ החמה, וכן ראיתי בלוח א"י של הגרי"מ טוקצינסקי זצ"ל שכתב כן בפשיטות גמורה... אך אעפי"כ צ"ע לענ"ד כיון דלילה האמור בתורה הוא ודאי רק עד עלות השחר ולא עד הנץ וא"כ מנלן לחדש שלענין חצי הלילה חושבין את הלילה עד זריחת השמש ולא עד עלות השחר אשר לדינא הרי הוא יום לכל דבר. [שוב נודע לי שגם באשל אברהם (מבוטשאטש) תנינא סי' תע"ז מסתפק דאולי יש לחשוב את זמן חצות לענין אכילת אפיקומן משקיעת החמה עד עלות השחר].
אבני נזר על אפיקומן:
שו"ת אבני נזר חלק או"ח סימן שפא
...ועל כן נראה לדינא למאן דאמר אין הפסח נאכל [אלא] עד חצות. והוא הדין מצה. דלאחר חצות מותר לאכול. ובלאו הכי נראה כן דודאי אין חיוב שישאר טעם פסח ומצה בפיו רק בזמן המצוה. ועל כן נראה דאם בתחילת הסעודה או באמצע רואה שהוא קרוב לחצות. יאכל כזית מצה על תנאי אם הלכה כר' אלעזר בן עזרי' יהי' לשם אפיקומן. וימתין עד לאחר חצות ויאכל סעודתו. ואחר כך יאכל שנית אפיקומן ויוצא ממה נפשך. אם הלכה כראב"ע דעד חצות יוצא באפיקומן ראשון. ואחר חצות מותר לאכול דברים אחרים ואם הלכה כרב עקיבא דעד שיעלה עמוד השחר יוצא באפיקומן השני:
הסבר בעל המאור על אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן:
בפירוש אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" פירש בעל המאור בפסחים (בקטע על כוס חמישית, דף קי"ח). שכיון שבזמן הבית הרי היו צריכים לאכול את קרבן פסח בתוך החומות, ומחמת חוסר מקום היו צריכים לאחר האכילה לפנות את המקום ולעלות על הגג ולהשלים את ההלל וכוס רביעית, משום שזה מקום שאי אפשר לאכול את הפסח שהרי גגין ועליות לא נתקדשו (פסחים דף צה ע"ב). וע' בגמ' "כזית פסחא והללא פקע אגרא" היינו שאת ההלל אמרו על הגגות, ע' רמב"ם פרק ח' הלכות חו"מ הלכה י' שאין צריך לומר את ההלל במקום אכילת הפסח: "ויש לו לגמור את ההלל בכל מקום שירצה אע"פ שאינו מקום סעודה". לכן חששו חכמים שכיון שלאחר אכילה הולך למקום אחר שמא ישכח לומר הלל כפי שחששו שלא לשתות בין כוס שלישי לרביעי מחשש שמא ישתכר ולא יגמור. לכן תקנו חז"ל שישאר טעם הפסח בפה ולא ישכח להשלים את ההלל.
[1] ועוד כתב בחתם סופר או"ח סימן ק"מ על דברי התוספות ישנים:
דלפע"ד אין מצות עשה מחוייב על האוכל קדשים שיאכל כזית, דא"כ לא היו רשאין לחלק הקדשים לכמה כהנים שיגיע לאחד כפול ואין שום אחד מהם מקיים מ"ע בכל הקדשים, חוץ מפסח שבו מחוייב כל אחד לאכול כזית, אבל שארי קדשים מצות עשה הוא שיהיה זה הלחם הפנים או המנחה והחטאות נאכלים ולא יותירו ממנו ובהצטרפם יחד לאכלו כולו נתקיים מ"ע ואכלו אותם אשר כופר בהם, ומ"מ מי שמגיעו כפול ושבע ממנו או כזית אפילו אינו שבע ממנו הוי ליה אכילה ומצוה חשובה היה חולק, אבל כשמגיע כפול ואינו אלא סניף למצות עשה (אולי חסר וצ"ל: ואינו שבע ממנו אינו אלא סניף למ"ע) ע"י צירוף כולם והמצוה יכולה להתקיים ע"י אחרים היו הצנועים מושכים ידיהם, זהו כוונת תוס' ישנים שם לפענ"ד ודברי מג"א סי' נ"ג סקכ"ו צ"ע:
[2] אלא ששאלה זו, אם הזמנים המחולקים גורמים שאלו תהיינה שתי מצוות, היא מחלוקת בין הרמב"ם לבין הרמב"ן לגבי מצות שני תמידים. הרמב"ם בספר המצות מ"ע לט' כתב "שצונו להקריב במקדש שני כבשים בני שנה בכל יום ואלו נקראין תמידין והוא אמרו שנים ליום עולה תמיד" אבל הרמב"ן בסוף ספר המצות (עמ' תט בהוצאת מה"ק) כתב ש"שני תמידין וקטורת בוקר וערב וקריאת שמע נמנים שתים שתנים שהן ממצות אינן מעכבות זו את זו וזמנה של זו לא זמנה של זו" הרי שלרמב"ן העובדה שאין זמנו של זה כזה גורם שיחשב כשתי מצות. אבל לרמב"ם אין זה כך (ברמב"ם מצות תמידים היא מצוה לט. מצות הקטורת היא מצוה כח, וקריאת שמע היא מצוה י').
