פרשת משפטים – מזונות הילדים
הרב יואל עמיטל
להדפסת השיעור שמות פרק כא, ג:
אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ:
ויקרא פרשת בהר, פרק כה, מא:
וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב:
ובמכילתא (פרשה א') למד משתי הפרשיות יחד את חיוב האב לאשתו ולילדיו:
ויצאה אשתו עמו. רבי יצחק אומר, מי הביאה שהכתוב מוציאה, מה ת"ל ויצאה אשתו עמו, מגיד שהוא חייב במזונותיה ובמזונות בניו, שנא' (ויק' כה מא) ויצא מעמך הוא ובניו עמו, מכלל יציאה אתה למד על הכניסה; יכול יהא חייב במזונות ארוסה ושומרת יבם, ת"ל אשתו, להוציא שומרת יבם שאינה אשתו, עמו, להוציא ארוסה שאינה עמו.
הרי שהמכילתא לומדת משני הפסוקים, בפרשת משפטים ובפרשת בהר את חיוב האדון למזונות אשתו ולמזונות בניו של העבד.
וכתב הרמב"ן כאן:
ויצאה אשתו עמו - כתב רש"י וכי מי הכניסה שתצא, אלא מגיד שהקונה עבד עברי חייב במזונות אשתו ובניו. ומדרש חכמים הוא (מכילתא כאן). והכניסו עמה הבנים (שם) מכתוב שאמר אחר כן ויצא מעמך הוא ובניו עמו (ויקרא כה מא). ולא נתברר לי בדין הזה אם מעשה ידי האשה והבנים לאדון כל הימים אשר יזון אותם. והנראה בעיני שהוא נכנס במקום הבעל, כי חמלה התורה על האשה והבנים שחייהם תלויין להם מנגד מצפים לידי הבעל, ועתה שנמכר יאבדו בצרתם, ולכן צוה את האדון אשר הוא לוקח מעשה ידיו להיות להם במקומו. ואם כן לא יהיה על האדון רק חיוב הבעל בלבד, יקח מעשה ידיהם כאשר יעשה הבעל ויזון ויפרנס, וזהו לשון ויצאה אשתו "עמו", כי היתה אשת העבד עם בעלה כשפחה לאדניו, שהרי מעשה ידי שניהם שלו והוא חייב במזונותיהם, אין ביניהם אלא שהרשות ביד האשה ללכת לנפשה, וכן הבנים אינו חייב להם במזונותם אלא בקטנן בזמן שהאב מצוה או נוהג לזון אותם. וכן פירש רש"י במס' קדושין (כב א ד"ה דלאו):
וכל זה חמלה מאת השם עליהם ועל העבד שלא ימות בצערו בהיות עמלו בבית נכרי, ובניו ואשתו יהיו נעזבים. ואע"פ שלא היה הוא מחוייב במזונותם מדין התורה, כמו שנתבאר בתלמוד בכתובות (מט א), אבל כיון שדרך כל הארץ לפרנס אדם אשתו ובניו הקטנים צוה האל ברחמיו להיות הקונה כאב רחמן להם.
בפרשת משפטים מוזכרת רק אשתו: "ויצאה אשתו עמו", אבל בפרשת בהר מזכרים בניו. וראה בחידושי חתם סופר כתובות מט שמדייק דבפרשת משפטים כתיב: ויצאה אשתו עמו ולא הזכיר בניו, ואילו בפרשת בהר כתיב: ויצא מעמך הוא ובניו, ומתרץ משום דבפרשת משפטים מדובר בעבד היוצא בשנה השביעית, ואם היו לו בנים כשנמכר, הרי בסוף שנה שישית הם כבר למעלה מגיל שש, ונפקע חיובו מהאב והאדון לזונם עוד לפני יציאתו בשביעית, לכן לא כתוב שהם יוצאים עמו, דהיינו שהאדון נפטר עתה מלזונם מה שנתחייב בעת קניית העבד; משא"כ בפרשת בהר ששם מדובר שפגע בו יובל, וזה יתכן גם בתוך שש שנות עבדותו והבנים עודם בגיל פחות משש, ע"כ הזכיר הכתוב שהאדון נפטר מלזון בניו הקטנים שהם לפני שש, ביציאת העבד ביובל (הובא בפסקי דין רבניים חלק ז' עמוד קלו). אלא שזה כמובן בתנאי שלא נולד לו ילד בתקופת עבדותו. ואולי נאמר שבכה"ג אינו חייב לזונו, וצ"ע. ולגבי אשתו ארוסה שהאדון אינו חייב לזונה כמ"ש במכילתא, אם העבד נשאה, כתב במנחת
מכל מקום, דעת הרמב"ן שחיוב מזונות האב לילדיו הוא מדרבנן, וכן דעתו לגבי חיוב מזונות של הבעל לאשה, וכ"כ על הפסוק שארה כסותה ועונתה לא יגרע:
ופירש רש"י שארה מזונות, כסותה כמשמעה, עונתה תשמיש. וכן אמר אונקלוס זיונה. ובגמרא (כתובות מז ב) אמרו על מי שאמר כך והאי תנא סבר מזונות דאורייתא, דתניא שארה אלו מזונות, וכן הוא אומר וימטר עליהם כעפר שאר וגו' (תהלים עח כז). והמובן בסוגית הגמרא שהם דברי יחיד, והלכה מזוני תקינו לה רבנן. וגם על דרך הפשט למה יזכיר במזונות שאר, שהוא הבשר, והראוי שיזכיר לחמה, כי על הלחם יחיה האדם, ובו יהיה החיוב.
וכן דעת רוב הפוסקים שחיוב מזונות לאשה הוא מדרבנן ולא מן התורה. אבל דעת רמב"ם שמזונות אשתו חיובם מן התורה, ולכאורה גם חיוב מזונות הילדים הוא מן התורה וז"ל הרמב"ם (פרק יב):
הלכה א
כשנושא אדם אשה בין בתולה בין בעולה בין גדולה בין קטנה אחת בת ישראל ואחת הגיורת או המשוחררת יתחייב לה בעשרה דברים ויזכה בארבעה דברים.
הלכה ב
והעשרה שלשה מהן מן התורה ואלו הן שארה כסותה ועונתה, שארה אלו מזונותיה, כסותה כמשמעה, עונתה לבא עליה כדרך כל הארץ...
ובהלכה יד כתב:
כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים, מכאן ואילך מאכילן עד שיגדלו כתקנת חכמים, ואם לא רצה גוערין בו ומכלימין אותו ופוצרין בו, אם לא רצה מכריזין עליו בציבור ואומרים פלוני אכזרי הוא ואינו רוצה לזון בניו והרי הוא פחות מעוף טמא שהוא זן את אפרוחיו, ואין כופין אותו לזונם אחר שש.
הרמב"ם מונה עשרה דברים שהבעל מתחייב לאשה. שלשה מן התורה, שארה כסותה ועונתה. אחד עיקר כתובה ועוד ששה שהם תנאי כתובה, עיי"ש שמנה אותם. ולכאורה לפי זה גם מזונות הילדים הם דאורייתא.[1] לכאורה הרמב"ם חולק על הרמב"ן לגבי מזונות הילדים וסובר שהם מן התורה אלא שבסוגיות לא מצאנו מי שאומר שיש חיוב מזונות מן התורה לילדיו, ואדרבה בסוגיה דף מט ע"א מובאת ברייתא וכל התנאים שם סוברים שחיוב מזונות הוא מדרבנן, לכן ע"כ גם הפשט ברמב"ם צריך להיות אחרת.
שתי סוגיות עוסקות בנושא: כתובות דף מט ע"ב, תקנת אושא, ובדף ס"ה ע"ב. בסוגיה בדף מט ע"ב נאמר:
באושא התקינו שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים איבעיא להו הלכתא כוותיה או אין הלכתא כוותיה תא שמע כי הוה אתו לקמיה דרב יהודה אמר להו יארוד ילדה ואבני מתא שדיא כי הוה אתו לקמיה דרב חסדא אמר להו כפו ליה אסיתא בצבורא וליקום ולימא עורבא בעי בניה וההוא גברא לא בעי בניה ועורבא בעי בניה והכתיב (תהלים קמ"ז) לבני עורב אשר יקראו לא קשיא הא בחיורי הא באוכמי כי הוה אתי לקמיה דרבא אמר ליה ניחא לך דמיתזני בניך מצדקה ולא אמרן אלא דלא אמיד אבל אמיד כפינן ליה על כרחיה כי הא דרבא כפייה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ד' מאה זוזי לצדקה.
לפי רש"י שם, שאלת הגמא הלכתא כוותיה או לית הלכתא כוותיה, אם הלכה כתקנת אושא, ואומרת הגמרא תא שמע דלית הלכה כאושא אלא החיוב הוא רק מדין צדקה. ובסוגיה זו לא מבואר כלל הגיל שבו חייב לפי אושא ועד איזה גיל חייב לתת מדין צדקה.
בדף ס"ה ע"ב אומרת הגמרא בכתובות:
דרש רבי עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה אע"פ שאמרו אין אדם זן את בניו ובנותיו כשהן קטנים אבל זן קטני קטנים עד כמה עד בן שש כדרב אסי דאמר רב אסי קטן בן שש יוצא בעירוב אמו.
הרי שיש תקנה מיוחדת לזון את ילדיו בקטני קטנים, היינו עד גיל שש. ומעל גיל זה יש רק חיוב צדקה לדעת רש"י במסקנת הגמרא דף מט ע"ב שהבאנו לעיל.
ויש כמה נפ"מ בין אם נאמר שהחיוב הוא מתקנת אושא או שהחיוב הוא משום צדקה:
א. עד איזה גיל מחייבים את האב, אם מתקנה יתכן שיש גיל קבוע, אבל מדין צדקה יש לדון לפי הענין והצרכים של הילדים, או לפי מה שהיה האב זן אותם בתנאים רגילים.
ב. וכן נפ"מ אם יש לילד די צרכו משלו, האם בכל זאת האב חייב לתת. אם משום צדקה אין האב חייב לתת כשיש לילדים, מה שאין כן אם החוב הוא משום תקנת חכמים.[2]
ג. לדעת התוספות נ"מ גם לכפיה: בצדקה לדעת התוספות כאן, כופין רק בדברים משום שזו מ"ע שמתן שכרה בצידה. מה שאין כן אם זו תקנת חכמים מסתבר שיש כפיה גמורה.
ד. נפ"מ נוספת כתוב בפסקי בתי הדין הרבניים (ח"אח עמ' 154 והובא בספר יד יהודה עמ' 62): האם הקטן הוא בעל דין לתבוע. אם זו צדקה אינו יכול לתבוע.
ה. נפ"מ אם האב חייב לתת לילדים לפי רמת החיים שהוא חי, שאם זה מדין צדקה אינו חייב מה שאין כן אם החיוב הוא משום תקנת חכמים הרי חייב כפי רמת החיים שהוא חי בהם קודם.
שיטה מיוחדת יש לר"ן בענין זה (כח ע"ב ד"ה יפה לחלב): חיוב מזונות הילדים הם משום מזונות אימן, כיון שהוא זן את האם לכן חייב במזונות הילדים, משום שחלק ממזונות האם הם מזונות הילדים. נפ"מ מגישה זו, אם אין אמא קיימת, או שמדובר באם שאינו חייב במזונותיה כמו גרושה או מי שאסורה עליו, לדעת הר"ן אינו חייב במזונותיהם. ולכאורה כן משמע גם ברא"ש (פ"ד סימן יד) שכתב שחייב במזונות קטני קטנים אפילו אם יש להם נכסים שנפלו מבית אבי אימם, והטעם כתב הרא"ש: "דתקנת חכמים היא זכו מבזונותיהם אפילו יש להם לתפרנס משלהן דומיא דמזונות האשה דמכלל מזונות האשה דקתני ומוסין לה על מזונותיה בשביל הקטן אלמא דין אחד להם". ולכאורה משמע כר"ן, ולהלן יתבאר שלא יתכן לומר כך לדעת הרא"ש.
וכן משמעות הרמב"ם לכאורה היא כמו הר"ן, שהרי כתב בהלכה יד שהבאנו לעיל: "כשם שאדם חייב במזונות אשתו".
אלא שיש לברר האם לרמב"ם הלכה כתקנת אושא או אין הלכה כתקנת אושא כדעת רש"י? שהרי הרי לשון הרמב"ם בהלכה יד: "מכאן ואילך מאכילן כתקנת חכמים", ומשמע שאין זה צדקה אלא זו תקנה וע"כ היא תקנת אושא. אם כן הרמב"ם למד פשט שונה מרש"י בסוגיה. וצריך לומר שלדעת הרמב"ם הת"ש מוכיח שהלכה כתקנת אושא, אלא שתקנת אושא מקבילה לדיני צדקה, ותקנו בחיוב מעין חיוב בצדקה. וממה שכפו בצורה שמבואר בגמרא, ראיה שהלכה כתקנת אושא.
ומה שכתבנו שהרמב"ם כר"ן, כתב על זה אבני מילואים סימן ע"א ס"ק א' כתב שלא יתכן להוכיח שהרמב"ם סובר כדעת הר"ן שמזונות קטני קטנים תלוי במזונות האם שהרי כתב הרמב"ם בפרק יט הלכות אישות הלכה יד:
בת הממאנת הרי היא כשאר הבנות ויש לה מזונות, אבל בת היבמה ובת השנייה ובת הארוסה ובת האנוסה אין להן מזונות אחר מיתת אביהן בתנאי זה, אבל בחיי אביהן הוא חייב במזונותן כדין שאר הבנים והבנות בחיי אביהן.
הרי שבחיי אביהן חייב אפילו לבת אנוסתו או בת שניה שאסורה עליו ואין לו חיוב מזונות עליה. וכן דעת הרא"ש, ואם כן לא יתכן שהם סוברים כדעת הר"ן. שהרי לר"ן לאלו אין חיוב מזונות. וכן בשו"ע בסוף סימן ע"א סעיף ד' כתב:
הבא על הפנויה וילדה ממנו אם הוא מודה שהולד ממנו, חייב לזונו.
אלא שא"כ מה הפשט ברמב"ם בהלכה יד "כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים"?
כתב על זה באבני מילואים סימן עא ס"ק א:
ולכן נראה היקישא דהרמב"ם שכתב כשם שחייב במזונות אשתו היינו דלא נימא דמדין צדקה חייב לזון בניו ובנותיו הקטנים ואי אית להו נכסי לדידהו לא יהי' חייב לזון אותם קמ"ל כשם שחייב במזונות אשתו ואפי' אית להו נכסי לדידהו וכמ"ש הרא"ש פ' נערה (סי' י"ד) ז"ל ואפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם פסק רבינו מאיר דחייב לזונם כיון דתקנת חכמים היא זכו במזונותיהם אפי' יש להם להתפרנס משלהם דומי' דמזונות האשה דקתני ומוסיפין לה על מזונותיה בשביל הקטן אלמא דין אחד להם עכ"ל והיינו היקישא דהרמב"ם, ובש"ע דלא כתב הך היקישא דהרמב"ם משום דכתב האי דינא להדיא אפי' יש להם נכסים שנפלו להם תו לא צריך הך היקישא:
כלומר, שהדימוי של הרמב"ן בין מזונות האשה למזונות הילדים, שבשניהם זהו חיוב מעיקר הדין ולא מדין צדקה. אלא שהדוחק הוא שחיוב האשה הוא מדאוריתא לדעת הרמב"ם וחיוב הילדים הוא רק מתקנה.
אבל אפשר להתאים אם הרמב"ם עם הר"ן: ע' מגיד משנה (פרק יט הלכה יד) בשם הרי"ף, ושם כתב שתקנת אושא היא גם עד גיל שש! ולכאורה הרי תקנת אושא היא מגיל שש ולא עד גיל שש? אלא צריך לומר שעד גיל שש יש שני חיובים: א. מדין מזונות האם, ונפ"מ אם יש להם משלהם שהאב חייב לתת. ב. חיוב מדין תקנת אושא, וכרמב"ם זה מדין צדקה וחייב אף אם אין לאמם מזונות כמו בבת שניה וגרושה. ואם כן ניתן לומר ברמב"ם בפרק יב הלכה יד "כשם..." כן כמו הר"ן ויש חיוב מזונות כמו לאם וזה הפשט ברמב"ם. אין להם מדין מזונות האם, אבל יש להם מדין תקנת אושא.
למעשה מתקנת הרבנות עד גיל 15 האב חייב במזונות הילדים (ע' יד יהודה ע' 63-65).
