פרשת בא - קידוש החדש
הרב יואל עמיטל
להדפסת השיעור
שמות פרק יב (א,ב):
וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:
קידוש החדש היא מצוה לבית דין שיקבלו עדות על ראית הלבנה ויקדשו את החדש ויקבעו אותו יום שיהיה ראש חדש. וכיון שהדבר תלוי בבית דין סמוך, יש לברר אך נעשה קידוש החדש בזמן הזה? ידועה דעת הרמב"ן שנביא להלן שהלל הנשיא בנו של רבי יהודה הנשיא קידש מראש את השנים, וז"ל הרמב"ן בהשגות לספר המצות לרמב"ם מ"ע קנ"ג:
אבל מרפא הקושי הגדול הזה הוא שר' הלל הנשיא בנו שלרבי יהודה הנשיא שתקן חשבון העבור הוא קדש חדשים ועבר שנים הראויין להתעבר לפי מניינו עד שיבוא אליהו ז"ל ונחזור לקדושנו על פי הראייה בב"ד בבית הגדול והקדוש אמן במהרה בימינו יהיה. שהוא זכור לטוב ראה שיתבטלו המועדות מפני הפסד הסמיכה כמו שנתבטלו דיני קנסות וכל דבר שצריך מומחין ועמד ותקן החשבון וקדש ועבר בו חדשים ושנים עד שיבנה בית המקדש ולפיכך הוא שבטלה הראייה אצלנו לפי שאין לנו ב"ד הראויין לקבל העדות ולקדש על פיהם.
אבל לרמב"ם שיטה אחרת שנברר להלן. כתב רמב"ם פ"ה ה"א:
"כל שאמרנו מקביעות ראש החדש על הראיה ועיבור השנה מפני הזמן או מפני הצורך אין עושין אותו אלא סנהדרין שבארץ ישראל או בית דין הסמוכים בארץ ישראל שנתנו להן הסנהדרין רשות... ודבר זה הלכה למשה מסיני הוא שבזמן שיש סנהדרין קובעין על הראייה ובזמן שאין שם סנהדרין קובעין על חשבון זה שאנו מחשבין בו היום ואין נזקקין לראיה... ומאמתי נתחילו כל ישראל לחשב בחשבון זה מסוף חכמי תלמוד בעת שחרבה ארץ ישראל ולא נשאר שם בית דין קבוע, אבל בימי חכמי משנה וכן בימי חכמי תלמוד עד ימי אביי ורבא על קביעת ארץ ישראל היו סומכין".
ובפרק ה' הלכה יג כתב הרמב"ם:
"זה שאנו מחשבין הזמן הזה כל אחד ואחד בעירו ואומרים שראש חדש יום פלוני ויום טוב ביום פלוני לא בחשבון שלנו אנו קובעין ולא עליו אנו סומכין שאין מעברין שנים וקובעין חדשים בחוצה לארץ ואין אנו סומכין אלא על חשבון בני ארץ ישראל וקביעתם. וזה שאנו מחשבין לגלות הדבר בלבד הוא. כיון שאנו יודעין שעל חשבון זה הן סומכין אנו מחשבין לידע יום שקבעו בבו בני ארץ ישראל איזה יום הוא ובקביעת בני ארץ ישראל אותו הוא שיהיה ראש חדש או יום טוב, לא מפני חשבון שאנו מחשבין"
ובספר המצות מ"ע קנג הוסיף ומרחיב הרמב"ם שבדבר זה יש שורש גדול באמונה:
"...ובכאן שורש גדול משרשי האמונה לא ידעהו ולא יתבונן במקומו אלא מי שדעתו עמוקה... ואני אוסיף לך באור, לו הנחנו דרך משל שני ארץ ישראל יעדרו בארץ ישראל חלילה לאל מעשות זאת כי הוא הבטיח שללא ימחה אותות האומה מכל וכל... כי מציון תצא תורה... וכשיתבונן מי שיש לו שכל שלם לשונות התלמוד בכונה הזאת יתבאר לו כל מה שארנוהו באור אין ספק בו"
לדעת הרמב"ם העובדה שיש בזמן הזה קידוש החדש תלוי במציאות של יהודים בארץ ישראל. ומכאן שזה שורש גדול משורשי האמונה. החתם סופר (חידושי חולין דף ז') כתב, שמקורו הוא ממה שקדושה שניה לא בטלה, וכתב הרמב"ם בפ"ו הלכות בית הבחירה שקדושה ראשונה שהיתה מחמת הכיבוש כשבטל הכיבוש בטלה קדושה. אבל קדושה שניה בזמן עזרא שהיתה מפני החזקה לא בטלה. וכיון שאומרת הגמ' שקדושה שניה לא בטלה מהא ד"ירושה שלישית אין להם", ז"א שלא יהיה עוד צורך בקידוש כיון שהקדושה קיימת - כלומר החזקה תשאר, לכן חייבים לומר שימשיכו להיות יהודים בארץ ישראל עד ביאת גואל צדק.
והרמב"ן הוכיח שהיו זמנים שלא היו יהודים בארץ ישראל: "שכבר היה זה כענין שאמרו במסכת יומא (נד א) ר' יהודה אומר חמשים ושתים שנה לא עבר איש ביהודה שנאמר מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו ושם אמרו רבי יוסי אומר שבע שנים נתקיימה גפרית ומלח בא"י" ועוד הקשה שגם כשיש יהודים בארץ ישראל, אין מי שראוי לקדש וכבר בטלה סנהדרין בלשכת הגזית ארבעים שנה קודם החורבן, ועוד הקשה הרמב"ן כמה קושיות על הרמב"ם וכתב:
"ידעתי כי שכלי איננו שלם ובריא בתלמוד, ועם כל זה אינני חושד אותו להיות בלתי שלם בדבר הזה... והנה דבר ברור וידוע הוא שב"ד הגדול בטל מא"י ואפילו קודם החרבן..."
לרמב"ן קידוש החודש הוא על ידי הלל הנשיא שקדש את החודשים מראש. ועיין עוד ברמב"ן.
ומענין: הכוזרי (ב אות כ') כשדן על קו התאריך, רואה כמובן את ארץ ישראל כמרכז לגבי שאלת קו התאריך, כתב שלא יתכנו זמנים אלא לפי ארץ ישראל. וז"ל:
ידיעת שבתות ה' ומועדי ה' תלויה אפוא בארץ הנקראת בשם נחלת ה' וכן נקראת הארץ הזאת עוד הר קדשו והדום רגליו ושער השמים. וזהו ענין כי מציון תצא תורה.
היינו, לדעתו ענין חשיבות ארץ ישראל לענין קדוש החדש הוא ענין הלכתי.
על פי דברים אלו ניתן להבין מדוע בפרשת החדש, (יב, א'), כתוב שנתנה בארץ מצרים, ואמרו חז"ל שמשה התקשה בה "נתקשה משה על מולד הלבנה באיזו שיעור תראה ותהיה ראויה לקדש, והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע, ואמר לו כזה ראה וקדש" (רש"י שם): משום שחישוב המולד אינו נעשה על פי מצב הירח במצרים, אלא לפי מצבו בארץ ישראל. ואומרת הגמ' במסכת ר"ה שהלבנה החדשה נראית בבל יותר מאוחר מאשר בארץ ישראל, וא"כ במצרים נראית יותר מוקדם. וזה כמובן קשה לדעת במצרים מה מצב הלבנה בארץ ישראל כדי שאפשר יהיה לקדש (תורת השבת והמועד עמוד 174).
ספר המצות לרמב"ם הינו ספר הלכתי, והדבר המחשבתי אמוני החשוב ביותר שבו הוא ענין זה של מרכזיות ארץ ישראל לגבי המועדים. בכוזרי הדבר מודגש בכוון בדיון הפוך: הכוזרי הינו ספר מחשבתי אמוני, והדבר ההלכתי היחיד שבו הוא מרכזיות ארץ ישראל לגבי חישוב המועדים. אם כן גם לרמב"ם וגם לכוזרי ארץ ישראל היא מרכז. אמנם משתי נקודות מבט שונות, לכוזרי בהיבט ההלכתי, ולרמב"ם בהיבט המחשבתי. אבל המסקנה המעשית היא אותה מסקנה, ושניהם מסיימים בפסוק "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".
מסיום זה של הכוזרי ושל הרמב"ם בפסוק "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" נתן ללמוד את מקורם לגבי חשיבות הארץ לענין זה. המקור הוא בגמ' ברכות ס"ג ע"א שגם שם מסתיימים הדברים בפסוק "כי מציון תצא תורה":
אמר רב ספרא רבי אבהו הוה משתעי כשירד חנינא בן אחי רבי יהושע לגולה היה מעבר שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ. שגרו אחריו שני תלמידי חכמים רבי יוסי בן כיפר ובן בנו של זכריה בן קבוטל. כיון שראה אותם אמר להם למה באתם אמרו ליה ללמוד תורה באנו. הכריז ]עליהם[ אנשים הללו גדולי הדור הם ואבותיהם שמשו בבית המקדש כאותה ששנינו זכריה בן קבוטל אומר הרבה פעמים קריתי לפניו בספר דניאל. התחיל הוא מטמא והם מטהרים הוא אוסר והם מתירים. הכריז עליהם אנשים הללו של שוא הם של תהו הם. אמרו לו כבר בנית ואי אתה יכול לסתור כבר גדרת ואי אתה יכול לפרוץ. אמר להם מפני מה אני מטמא ואתם מטהרים אני אוסר ואתם מתירים אמרו לו מפני שאתה מעבר שנים וקובע חדשים בחוץ לארץ. אמר להם והלא עקיבא בן יוסף היה מעבר שנים וקובע חדשים בחוץ לארץ אמרו לו הנח רבי עקיבא שלא הניח כמותו בארץ ישראל. אמר להם אף אני לא הנחתי כמותי בארץ ישראל. אמרו לו גדיים שהנחת נעשו תישים בעלי קרנים והם שגרונו אצלך וכן אמרו לנו לכו ואמרו לו בשמנו אם שומע מוטב ואם לאו יהא בנדוי. ואמרו לאחינו שבגולה אם שומעין מוטב ואם לאו יעלו להר אחיה יבנה מזבח חנניה ינגן בכנור ויכפרו כולם ויאמרו אין להם חלק באלהי ישראל. מיד געו כל העם בבכיה ואמרו חס ושלום יש לנו חלק באלהי ישראל. וכל כך למה משום שנאמר (ישעיהו ב) כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".
היינו, אם מקדשים את החדש בחוץ לארץ הרי זו כפירה! והפסוק שמובא שם בסיום "וכל כך למה, משום שנאמר כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים", הרי הוא הפסוק שבו הרמב"ם מסיים את הדברים בספר המצות.
הרי שגמרא זו שמשה מקור גם לרמב"ם וגם לכוזרי לתלות את מרכזיותה של ארץ ישראל ושניהם מסיימים עם הפסוק "כי מציון תצא תורה".
על פי דברי החתם סופר עולה כאן פן נוסף של שילוב בין ארץ ישראל עם ישראל ותורה: החת"ס בתשובה חלק יו"ד סי' רלד כתב בפירוש דברי הרמב"ם, שאם לא יהיה יהודי בארץ ישראל הרי נמחה אותות האומה מכל וכל, ופירוש הדבר, שהרי זה כאילו כלה עם ישראל:
ומהפלא שכ' שהבטחנו בתורה שלא תכלה אומה זו נראה מדבריו כי אלו ח"ו לא ישאר שום ישראל בא"י אפי' יהיה יושבים ישראל בח"ל מיקרי כליון אומה ח"ו אחר שאין לנו סמוכים וא"א לקבוע חדשים ולעבר שנים וס"ל לרמב"ם דמה שחשבו הראשונים שנים וחדשים וקדשום זה לא יועיל אלא כשעכ"פ נשארו בא"י אפיי כורמי' ויוגבי' ישראל אשר בהגיע זמן ועידן ההוא ואז הכורמי' יקבעו מועדים עפ"י חשבון הקדמונים ההמה לפי מה שרואה בלוח ההיא ובסדר העיבור של כל שנה ועי"ז מתקדשים המועדים בכל העולם ואי לאו לא יועיל חשבון וקידש הקדמונים ושבטלה כל התורה חלילה ואין כאן אומה ישראלי' ח"ו והיינו כליון אומה ח"ו אלא שהבטחנו יוצרנו שלא יהי' זה.
בתשובות נפש חיה סימן א' אכן דן המחבר בשאלת קידוש החדש בזמן הזה, אולי יש צורך גם בזמן הזה לעשות מעשה של קידוש החדש, לפי דברי הרמב"ם שחלות קידוש החדש תלוי במציאות יהודים בארץ ישראל. ואכן מסקנתו להלכה: "ע"כ נראה לפי עניית דעתי להלכה דגם בזמן הזה צריכין בית דין לקדש חדשים בארץ ישראל ולעבר שנים ומהראוי אשר המה יעשו לוח כל שנה מקביעת החדשים והמועדות... וכאשר חפץ ה' בידינו יצליח ויהיה נועמו עלינו ויגמור עלינו לטובה נראה שיושלח בכל שנה ושנה לוח מאה"ק על קידוש החדשים והשנים ומציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".
לשם הבנת דברי הרמב"ם בענין קידוש החודש והבנת מרכזיותה של ארץ ישראל יש להקדים להבין לדעת הרמב"ם את תפקידו של בית דין הגדול בקדוש החדש. ויותר יש להסביר מה שמשמע ברמב"ם במצוה קנג, שגם בזמן הזה נעשה תהליך של קידוש החדש. וצריך עיון איך נעשה דבר זה?
מאחר שרק בי"ד הגדול יכול לקדש שנים, מה תפקידו של בית דין הגדול? (ע' חידושי הגר"מ והגרי"ד עמוד נא). לשם כך יש להשוות את הרמב"ם בהלכות תרומות עם ההלכה המקבילה בהלכות מלכים, וז"ל הרמב"ם בהלכות תרומות פ"א הלכה ב':
ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל וזהו הנקרא כיבוש רבים, אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם אינו נקרא א"י כדי שינהגו בו כל המצות, ומפני זה חלק יהושע ובית דינו כל א"י לשבטים אע"פ שלא נכבשה כדי שלא יהיה כיבוש יחיד כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו.
הרי שגדר כיבוש רבים הוא מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל, ולא הזכיר בית דין. ולעומת זה בהלכות מלכים פ"ה ה"ו שם כתב הרמב"ם גדר כיבוש רבים כתלוי לא ברוב ישראל אלא בבית דין:
כל הארצות שכובשין ישראל במלך על פי בית דין, הרי זה כבוש רבים והרי היא כארץ ישראל שכבש יהושע לכל דבר, והוא שכבשו אחר כבוש כל ארץ ישראל האמורה בתורה.
הרי שבהלכות תרומות תלה הרמב"ם דין זה של רוב ישראל בדעת רוב ישראל, ואילו בהלכות מלכים תלה הרמב"ם את דין זה בבית דין. וכן בהלכות תרומות שם בהלכה ג' כתב הרמב"ם שתלוי בבית דין. על כורחנו אנו רואים שתפקיד בית הדין הוא כמראה רצון של כל ישראל.
ולכן אומרת הגמ' בביצה (דף יז ע"א) שאנו מברכים "מקדש ישראל והזמנים" משום שישראל הם המקדשים את הזמנים. וא"כ גם אם הכוונה לבית דין הגדול, מוכח שבפשטות כל ישראל הם המקדשים את הזמנים על ידי בית דין הגדול שהוא שלוחם. (ועיין עוד בחידושי הגרי"ד עמוד נג).
וא"כ ניתן לישב את השאלה, איך לדעת הרמב"ם חלה הסמיכה כיום, בבירור דבר נוסף שאנו מוצאים שקשור דוקא לארץ ישראל: סמיכת חכמים שחידש הרמב"ם שניתן לחדש את הסמיכה גם בזמן הזה. עיין הלכות סנהדרין לרמב"ם פ"ד הלכה ו'. ובהלכה יא שם:
"הרי שלא היה בארץ ישראל אלא סומך אחד מושיב שנים בצדו וסומך שבעים כאחד או זה אחר זה ואחר כך יעשה הוא והשבעים בית דין הגדול ויסמכו בתי דינין אחרים. נראין לי הדברים שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם הרי אלו סמוכים ויש להם לדון דיני קנסות ויש להן לסמוך לאחרים. אם כן למה היו החככמים מצטערין על הסמיכה כדי שלא יבטלו דיני קנסות מישראל, לפי שישראל מפוזרין ואי אפשר שיסכימו כולן... והדבר צריך הכרע".
וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשניות בפ"א מסכת סנהדרין:
ואני סבור שאם תהיה הסכמה מכל התלמידים והחכמים למנות איש בישיבה כלומר שיעשוהו ראש, ובתנאי שיהא זה בארץ ישראל כמו שהקדמנו, הרי אותו האיש תתקיים לו הישיבה ויהיה סמך ויסמוך הוא אחר כך את מי שירצה.
וכיודע נעשה נסיון לחדש את הסמיכה על ידי חכמי צפת בשנת רח"ץ, ובזה נחלקו מהרי בי רב ומהרלב"ח.
כפי שהעיר במשך חכמה שקשר את שני הענינים, גדרם הסמיכה דומה להלכות קידוש החודש. ובשניהם יש לרמב"ם חידוש דין בעניני ארץ ישראל: לגבי קידוש החדש שהוא נעשה על ידי ישראל שכיום בארץ ישראל, וכן לגבי הסמיכה, שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל הרי אפשר לחדש את הסמיכה. וזה כמו שכתבנו, שענין חידוש הסמיכה תלוי בהסכמת כל ישראל. ולכן דבר שכל ישראל מסכימים הרי חל כאילו יש בית דין הגדול. ושני דברים אלו כתב הרמב"ם מסברא (אומנם יותר מפורש ענין הסמיכה שהוא מסברא מאשר מה שכתב לגבי קידוש החדש, אבל לא מצאנו לזה מקור אחר). ואומר על פי זה "משך חכמה" בפרשת בא, שלענין זה של חשבון השנים, הרי כל ישראל מסכימים כמובן, ולכן יש תוקף למה שכל ישראל עושים כאילו זה נעשה על ידי בית דין הגדול, ואין צריך שיהיה בפועל בית דין הגדול שהרי סמכות כל ישראל היא כמו בית דין הגדול. אלא שיש להסביר דבר נוסף לפי זה: מדוע אכן דוקא בארץ ישראל תתכן פעולת קידוש החדש ופעולת חידוש הסמיכה?
ומה שהדברים תלוים רק בארץ ישראל כמו כן מצאנו לענין הוראה של בית דין הגדול בבית דין שטעה והתיר ע"ז שמביאים פר אם רוב הקהל טעה אחריהם. אומרת הגמ' בהוריות ג' ע"א "ובהוראה הלך אחר רוב יושבי ארץ ישראל". וכן הדגיש את זה הרמב"ם בפירוש המשניות בעדויות בפרק א' כמה פעמים, וראה במשנה ה': "רוב יושבי ארץ ישראל לפי שהם הנקראין קהל". ונראה, כמו שכתב הצפנת פענח על רמב"ם בהלכות פ"י הי"א, שלבני חוץ לארץ אין להם דין ציבור אלא כיחידים דיינינן להו. ולכן גם קידוש החודש תלוי רק במציאות של עם ישראל בארץ ישראל דוקא.
