פרשת וארא – מסירות הנפש של הצפרדעים
הרב יואל עמיטל
להדפסת השיעור א
נאמר בבריתא במסכת פסחים דף נג ע"ב:
עוד זו דרש תודוס איש רומי מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו [עצמן] על קדושת השם לכבשן האש נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם כתיב בהו (שמות ז) ובאו [ועלו] בביתך [וגו'] ובתנוריך ובמשארותיך אימתי משארות מצויות אצל תנור הוי אומר בשעה שהתנור חם אנו שמצווין על קדושת השם על אחת כמה וכמה
ופרש רש"י שם: "מה ראו, שלא דרשו וחי בהן ולא שימות בהן" והקשו התוספות שם, והרי זה היה בפרהסיא ולכ"ע חייב למסור את עצמו:
מה ראו חנניה מישאל ועזריה - פ"ה מה ראו שלא דרשו וחי בהם ולא שימות בהן וקשה דהא בפרהסיא הוה ומסקינן בסנהדרין (דף עד.) דלכולי עלמא בפרהסיא חייב למסור עצמו אפילו אמצוה קלה ומפר"ת דצלם זה שעשה נבוכדנצר לאו ע"ז הוה אלא אינדרטא שעשה לכבוד עצמו ולכך קאמר מה ראו וכן משמע מדכתיב לאלהך לית אנחנא פלחין ולצלם דדהבא לא נסגוד משמע דאלהא דידיה וצלמא תרי מילי נינהו ואתי נמי שפיר הא דאמרינן באלו נערות (כתובות לג:) אלמלי נגדו לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא ואי ע"ז הוה ח"ו שהיו משתחוים לו ומיהו לשון פלחו לא אתי שפיר ור"י מפרש מה ראו שלא ברחו שהרי קודם המעשה היו יכולים לברוח כמו שעשה דניאל כדאמר בחלק (סנהדרין צג.) ג' היו באותה עצה.
והמהרש"א הוסיף והקשה לדברי רש"י, הרי זה אינו ק"ו שהרי הצפרדעים לא נצטוו במצות וחי בהם ולכן אינן מחוייבות לעבור ולא ליהרג? ועוד, הרי הצפרדעים נצטוו במפורש על ידי הקב"ה?
שאלה עקרונית נוספת: הרי אצל חנניא מישאל ועזריה היה זה עבודה זרה, ואילו אצל הצפרדעים היתה זו חומרא שלהם להכנס לתנורים?
ואכן לכאורה קשה, מדוע שאלו התוספות מכך שחנניא מישאל ועזריה היו בפרהסיא ולכן היו צריכים למסור את עצמם, התוספות היו צריכים לשאול והרי זו עבודה זרה שתמיד יהרג ואל יעבור אפילו אם אין זה פרהסיא? ואכן בתוספות הרי"ד שם שאל גם מהא דכתיב בכל נפשך:
שם מה ראו חנניא כו' פירש המורה שלא דרשו וחי בהם ולא שימות בהם וקשיא לי והכתיב בכל נפשך ועוד בפרהסיא אפי' על מצוה קלה אמרה תורה ונתקדשתי בתוך בני ישראל מסור עצמך וקדש את שמו ונראה לי דעל שסמכו על הנס קאמר מה ראו שסמכו על הנס ואמרו לנבוכדנצר הֵן אִיתַי אֱלָהַנָא דִּי אֲנַחְנָא פָלְחִין יָכִל לְשֵׁיזָבוּתַנָא מִן אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא וּמִן יְדָךְ מַלְכָּא יְשֵׁיזִב ואע"פ שלא סמכו על הנס שחזרו ואמרו והן לא וגו' מ"מ בוטחים היו שהקב"ה יעשה להם נס שאמרו לו הדברים הללו וזה למדו מן הצפרדעים שהיו נכנסים בתנור ולא היו ניזוקים.
אלא שיתכן לומר שדעת התוספות כאן היא על פי דעת רבי ישמעאל במסכת עבודה זרה דף כז ע"ב שסובר שגם בעבודה זרה בצנעה יעבור ואל יהרג:
דתניא היה רבי ישמעאל אומר מנין שאם אומרים לו לאדם עבוד עבודת כוכבים ואל תהרג שיעבוד ואל יהרג ת"ל וחי בהם ולא שימות בהם יכול אפילו בפרהסיא ת"ל (ויקרא כב) ולא תחללו את שם קדשי
וכתבו התוספות שם שרבנן חולקים על רבי ישמעאל וסוברים שבפרהסיא אפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור ורק בצנעא יש חילוק בין עבודה זרה לשאר מצות, שבשאר מצוות נאמר וחי בהם ולא בעבודה זרה. ויתכן שהתוספות שאלו אפילו לדעת רבי ישמעאל ולכן נקטו בשאלה רק שאצל חנניא מישאל ועזריה זה היה בפרהסיא.
ב
והנה, פשטות הסוגיה בסנהדרין דף עד ע"ב שמצות קידוש השם היא רק בעשרה, דהיינו בפרהסיא:
וכמה פרהסיא אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן אין פרהסיא פחותה מעשרה בני אדם פשיטא ישראלים בעינן דכתיב (ויקרא כ"ב) ונקדשתי בתוך בני ישראל
והטעם שצריך למסור את נפשו בצנעה הוא משום דכתיב ואהבת את ה' אלקיך בכל נפשך – אפילו הוא נוטל את נפשך (סנהדרין דף עד ע"א), דהיינו משום החומרא של שלש עברות החמורות (ורציחה משום מאי חזית דדמא דידך סמיק טפי, וגילוי עריות נלמד מרוצח). ולפי זה קשה יותר הלימוד מצפרדעים, שהרי לא ניתן לדמות למה שהצפרדעים החמירו למסירות הנפש של חנניא מישאל ועזריה ששם היה זה עבודה זרה, והם היו חייבים למסור את עצמם גם בלא טעם של קידוש השם.
אלא ששאלה זו, האם החיוב בעבודה זרה ליהרג הוא משום חומרא דע"ז או משום מצות קידוש השם[1], לכאורה תלויה במחלוקת התנאים שהבאנו לעיל האם בצנעה יהרג ואל יעבור. לדעת רבי ישמעאל ברור שאין זה מחומר עבודה זרה, שהרי אם כן גם בצנעה יהרג ואל יעבור. ורק לרבנן הסוברים שגם בצנעה יהרג יש מקום לשאול את השאלה.
מדעת הרמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ה' הלכה ד' ברור שיש מצות קידוש השם גם ביחיד ואפילו שלא בעשרה, שהרי כתב הרמב"ם שם שאם עבר ולא נהרג חילל את השם:
וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג הרי זה מחלל את השם, ואם היה בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים ובטל מצות עשה שהיא קידוש השם ועבר על מצות לא תעשה שהיא חלול השם.
אבל הדבר אינו מוסכם: בסנהדרין דף ע"ד נחלקו בעל המאור והרמב"ן (דף יח ע"א ברי"ף) אם שלש עברות חמורות מותר לעבור להנאת עצמן. לדעת בעל המאור מותר ולדעת הרמב"ן אסור. והרמב"ן שם מדגיש כמה פעמים ששלש עברות החמורות אינן מדין קידוש השם אלא בגלל החומר של העבירה.[2] ואם כן הרמב"ן חולק על הרמב"ם בשאלה זו, האם החומרא של עבודה זרה היא בגלל חילול השם או בגלל החומרא של האיסור. לדעת בעל המאור ודאי שזה כמו הרמב"ם שיש חילול השם ולכן יהרג, ואם כן בהנאת עצמן אין חילול השם ולכן לא יהרג. אבל לדעת הרמב"ן מבואר שהצורך ליהרג אינו מדין קידוש השם אלא מדין החומרא שבעברות הללו.
ועוד נפ"מ אם החומר בג' העבירות הוא משום קידוש השם או משום החומרא של העברות, לגבי השאלה מה יהיה הדין אם במקום למסור את הנפש הוא עבר. אם החומרא היא רק בגלל קידוש השם, אם כן אם עבר הרי חילל את השם, אבל אינו נענש על העבירה. אבל אם החומרא היא בגלל עצם החומרא של אותה עבירה, הרי שאם עבר יענש בחומר המתאים לאותה עבירה.
וכתב הר"ן בסנהדרין דף סא ע"ב בשם רבנו דוד:
פי' ה"ר דוד ז"ל דמי שיעבוד איזה ע"א באחד ממיני עבודות שדרכה בכך או מעבודות של פנים מיראת נפשו כדי שלא ימות ואמר אלי אתה שהוא חייב מיתה ובלבד שלא יהא שוגג בדבר שיהא סבור שהאונס מתיר אלא כיון שהתרו בו שאין האונס מתיר וקבל התראתו אע"פ שהוא אנוס חייב מיתה.
אבל לעומת זה דעת הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק ה' הלכה ד' שמי שלא נהרג אינו חייב:
וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג הרי זה מחלל את השם, ואם היה בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים ובטל מצות עשה שהיא קידוש השם ועבר על מצות לא תעשה שהיא חלול השם, ואעפ"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין אפילו הרג באונס, שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו ובעדים והתראה שנאמר בנותן מזרעו למולך ונתתי אני את פני באיש ההוא מפי השמועה למדו ההוא לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה, ומה אם עבודת כוכבים שהיא חמורה מן הכל העובד אותה באונס אינו חייב כרת ואין צריך לומר מיתת בית דין, קל וחומר לשאר מצות האמורות בתורה, ובעריות הוא אומר ולנערה לא תעשה דבר
והטעם הוא משום שלרמב"ם האיסור נדחה מפני האונס ולכן יש רק עשה של קידוש השם שעבר עליו. ולכן אינו נענש. אבל לדעת רבנו דוד האיסור של עבודה זרה נשאר ולכן חייב ואין התחשבות באונס.
מכל מקום: למסקנת התוספות בפסחים הרי מדובר בחומרא של חנניא מישאל ועזריה שהחמירו משום שלא היה זה עבודה זרה ממש. ולמדו ק"ו מצפרדעים שאפשר להחמיר אף שאין חובה. וכן כתבו התוספות בעבודה זרה כז ע"ב ד"ה יכול, שאם רצה להחמיר על עצמו אפילו בשאר מצות רשאי, וכן פסק בשו"ע סימן קנ"ז סעיף א'. אבל לדעת הרמב"ם זה אסור, שכתב בהלכה ד': "כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו".
ג
אלא שצריך עיון ממה שכתב הרמב"ם בהלכה ו':
כענין שאמרו באונסין כך אמרו בחלאים, כיצד מי שחלה ונטה למות ואמרו הרופאים שרפואתו בדבר פלוני מאיסורין שבתורה עושין, ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכת דמים שאפילו במקום סכנה אין מתרפאין בהן, ואם עבר ונתרפא עונשין אותו בית דין עונש הראוי לו.
(רמב"ם זה נדון בשעורים בהלכות ברכות על רמב"ם פרק א' הלכה יט, ושם נדון ההבדל בין חיוב ברכה על מי שנאנס לאכול או מי שהוכרח לאכול לרפואה לגבי ברכה. שמי שאוכל בגלל שאנסו אותו אינו מברך, אבל מי שאוכל איסור מפני הסכנה מברך עליו, וע' מ"ב רד ס"ק מה)
ומדוע אם מדובר באונס ממש לא מענישים אותו אם עבר, אבל בחוליים אם עבר מענישים אותו עונש הראוי לו, האם משום שאין זה אונס ממש? ובאור שמח באר כך:
הא ודאי דלא דמי למה שפסק בהלכה ד' דבמקום אונס אף במידי דיהרג ואל יעבור אם עבר אין עונשין אותו, דאונס רחמנא פטריה, דסברא הוא, דוקא אם אונסין אותו שיהרוג את פלוני, או לגלות עריות, (באופן שהוא מקושה מכבר) דאינו עושה מרצונו, רק ברצון אחרים, שרוצה שיהרוג את פלוני, ואם לאו יהרג על דבר שאינו הורג פלוני, א"כ מסיבת מי באה הריגתו אם יהרגנו המאנסו, מסיבת שאינו רוצה להרוג פלוני, אבל כאן החולי הבאה אליו הוא בלא סיבת שום דבר, רק יכול להציל את עצמו בדם פלוני או בע"ז פלונית, א"כ זה מיקרי חפץ גמור מרצונו בחייו, וכמו שכל רוצח רוצה לשפוך חמתו לראות נקם, ולכן כאן חייב באם נתרפא בכל עונשי ב"ד.
ובשו"ת עונג יו"ט הסביר את הדבר על פי הסוגיה של "תליוהו וזבין":
וטעמא דמילתא ביארנו במק"א עפ"י מה דאמרינן בב"ב (דף מז) אמר ר"ה תליוה וזבין זביני' זבינא מ"ט כל דמזבין איניש אי לאו דאניס לא הוה מזבין ואפ"ה הוי זבינא. ופריך ודלמא שאני אונס דנפשי' מאונס דאחריני ומסיק טעמא אחרינא משום דאגב אונסי' גמר ומקני. וכ' כן הטור (בסימן ר"ה) דלא הוי אונס אלא במודעא דאחרינא אבל אונס דנפשי' ל"ה אונס.[3] וכ' עוד שם דאפילו אנסוהו באונס מיתה שיתן מעות ומחמת זה הוצרך למכור שדהו נמי מיקרי אונס דנפשי' ולא הוי אונס ואפילו מודעא לא מהני [אע"ג דבתליוה מהני מודעא דמאן דחתם אאשקלתא שפיר חתם ומאן דחתם אמודעא שפיר חתם אבל באונס דנפשי' לא מהני מודעא כלל משום דלא חשיב אונס כלל] וזהו טעמו של הר"מ ז"ל שמחלק בין אונס דרפואה לשאר אונס לענין לענוש אותו אם עבר היכא דעפ"י דין לא הוי לי' לעבור דאונס דרפואה לא מיקרי אונס דהא אין אונסין אותו לעבור אלא שמחמת שיודע שאין תרופה למכתו בלתי אם יעבור על האיסור עבר ועשה וזה מיקרי אונס דנפשי'. וכיון דעפ"י דין לא הי' לו לעבור עונשין אותו על מה שעבר דכיון דלא מיקרי אונס הרי מדעתו עבר על האיסור ועונשין אותו שלא נאנס לעשות האיסור רק מדעתו בחר לו לעבור וכיון שאסור לו לעבור והוא בחר מדעתו לעבור חייב בעונש הראוי לו. משא"כ באנסוהו בהדיא לעבור על האיסור שלא הי' בידו להמלט אלא אם יהרג בזה מיעטה תורה מעונש כיון שנאנס לעשות האיסור דזה לא מיקרי אונס דנפשיה אלא אונס דאחריני.
אם כן לדעת התוספות הלימוד של חנניא מישאל ועזריה מצפרדעים הוא שניתן למסור את הנפש גם כשאין חיוב מעיקר הדין, או שניתן להחמיר ולא לברוח. לדעת התוספות רי"ד הלימוד משם היה שיעשה להם נס. וכן משמע בבראשית רבה פרשה נו, יא: "ר' חנינא אמר על מנת כן ירדו חנניה מישאל ועזריה לכבשן האש על מנת שיעשה בהן מופת". (וראה ספר קישוטי תורה לר' יעקב קופל רייניץ שהביא עוד מקורות במדרשים לכך ועוד אחרונים שפרשו כך). ולפי זה הק"ו מצפרדעים היה שיעשה להם ניסים.
אך יתכן לומר בפשטות שחנניה מישאל ועזריה 'מסרו עצמן' – השליכו עצמם לכבשן האש ולא חיכו שהגויים ישליכום, מפני שלמדו קל וחומר מן הצפרדעים שנכנסו בעצמן לתוך תנור לוהט. כך משמע במדרש שוחר טוב, מזמור כח:
מיד השליכו עצמן לכבשן האש, לקדש שמו של הקב"ה, ומניין דרשו חנניה מישאל ועזריה להשליך נפשם על קדושת השם, נשאו קל וחומר מצפרדעים, מה כתיב בהן, ובתנוריך ובמשארותיך, אימתי משארת מצויה אצל התנור, בשעה שהוא חם, מלמד שהיו הצפרדעים משליכות עצמן לתוך התנור, ויורדות לקדש שמו של הקב"ה, ומה פרע להם הקב"ה, כל הצפרדעים שבמצרים מתו, שנאמר וימותו הצפרדעים מן הבתים ומן החצרות ומן השדות, ואותן שירדו לתנור לא מתו, מפני שמסרו עצמן לשריפה, לקיים גזירתו של הקב"ה, לפיכך עלו חיים מן התנור, וירדו ליאור, שנאמר רק ביאור תשארנה. תודוס איש רומי אומר דרשו חנניה מישאל ועזריה ואמרו ומה אם צפרדע שאין להם זכות אבות, ועל ידי שמסרו עצמן על קדושת השם ניצולו, אנו בני אברהם יצחק ויעקב, ונצטוינו על קדושת השם, ועתיד ליפרע לנו שכר שלם, על אחת כמה וכמה שאנו חייבין למסור נפשינו על קדושת השם.
נספח, שו"ע יו"ד קנז סעיף א':
כל העבירות שבתורה, חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים, אם אומרים לו לאדם שיעבור עליהם או יהרג, אם הוא בצנעה יעבור ואל יהרג. ואם ירצה להחמיר על עצמו וליהרג, רשאי, אם העובד כוכבים מכוין להעבירו על דת. הגה: ואם יוכל להציל עצמו בכל אשר לו, צריך ליתן הכל ולא יעבור לא תעשה. (ר"ן פרק לולב הגזול ורשב"א וראב"ד וריב"ש סימן שפ"ז). ובמקום שאמרו: כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס באותו עון, מכל מקום בדבר שיש חשש סכנה אין צריך להוציא ממונו על זה. (מהרי"ו סימן קנ"ו /קנ"ז/). ואם הוא בפרהסיא, דהיינו בפני עשרה מישראל, חייב ליהרג ולא יעבור אם העובד כוכבים מכוין להעבירו על דת (אפילו על ערקתא דמסאנא) (ב"י). אבל אם אינו מכוין אלא להנאתו, יעבור ולא יהרג. ואם הוא שעת הגזירה ( על ישראל לבדם), (ב"י בשם נ"י), אפילו אערקתא דמסאנא (פירוש רצועת המנעל) יהרג ואל יעבור. הגה: ודוקא אם רוצים להעבירו במצות לא תעשה, אבל אם גזרו גזרה שלא לקיים מצות עשה, אין צריך לקיימו ושיהרג (ר"ן פרק במה טומנין ונ"י פרק סורר ומורה). מיהו אם השעה צריכה לכך, ורוצה ליהרג ולקיימו, הרשות בידו (מהרי"ק שורש פ"ח /קל"ז/ בשם הר"ן). ובעבודת כוכבים, ג"ע, ש"ד אפילו בצנעה ושלא בשעת הגזרה, ואפילו אין העובד כוכבים מכוין אלא להנאתו, יהרג ועל /ואל/ יעבור. הגה: ודוקא כשאומרים לו לעשות מעשה, כגון שאומרים לאיש לגלות ערוה או שיהרג, אבל אם אונסים לאשה לבא עליה, או שרוצים להשליכו על התינוק להרגו, או שהוא כבר מוקשה ורוצים לתקוע אותו בערוה, אין צריך ליהרג. (ב"י בשם תוספות ור"ן פרק כ"ש). וכל איסור עבודת כוכבים וג"ע וש"ד =ושפיכות דמים= אע"פ שאין בו מיתה, רק לאו בעלמא, צריך ליהרג ולא לעבור. אבל אלאו דלפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט, יד) יעבור ואל יהרג. (ר"ן פרק כ"ש ופרק בן סורר ומורה). עובד כוכבים הבא על בת ישראל, אינו בכלל גילוי עריות. (ב"י בשם הרמב"ן והפוסקים הנ"ל). עובדי כוכבים שאמרו לישראל: תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, לא יתנו להם אחד מהם אלא א"כ יחדוהו ואמרו: תנו לנו פלוני. (משנה פ' ח' דתרומות והרמב"ם פ"ה מהלכות יסודי התורה). ויש אומרים דאפילו בכה"ג אין למסרו, אא"כ חייב מיתה כשבע בן בכרי. (ב"י בשם רש"י ור"ן). וכן נשים שאמרו להן עובדי כוכבים: תנו לנו אחת מכם ונטמא אותה, יטמאו כולם ולא ימסרו נפש אחת מישראל. (רמב"ם פ' הנזכר). כל מקום שנאמר: יהרג ואל יעבור, אם עבר ולא נהרג, אע"פ שחלל השם, מכל מקום נקרא אנוס ופטור. ודוקא שלא יוכל לברוח, אבל אם יכול לברוח ואינו עושה, הרי הוא ככלב שב על קיאו ונקרא עובר במזיד. (ב"י בשם הרמב"ם פ"ה מיסודי התורה).
[1] ע' מנחת
[2] וע' מצות המלך מ"ע ט' ענף א' ס"ק ב'. ובמנחת
[3] וכן פסק בשו"ע שם סעיף יב:
באיזה אונס אמרו שהוא מבטל המקח, באונס דאתי ליה מאחריני; אבל באונס דאתי ליה מנפשיה, כגון מי שמוכר מפני שהוא דחוק למעות, לא.
