פרשת ויצא - נדר בעת רצה

הרב יואל עמיטל

ב"ה

גדרי נדר בעת צרה

פרק כח פסוק כ'-כ"ב:

וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ: וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה יְקֹוָק לִי לֵאלֹהִים: וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ:[1]

א. האם נדרים הם דבר רצוי, ונדר יעקב לענין זה:

נדרים אינו דבר רצוי לכתחילה, כפי שמבואר בגמרא חולין ב' ע"א שם דנה הגמרא על המשנה "הכל שוחטין" האם לשון זה משמע לכתחילה או בדיעבד. ומביא הגמרא מחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר:

אלא הכל מעריכין ונערכין נודרין ונידרין הכי נמי דלכתחלה והא כתיב (דברים כ"ג) וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא וכתיב (קהלת ה') טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם ותניא טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר דברי רבי מאיר ר' יהודה אומר טוב מזה ומזה נודר ומשלם ואפי' רבי יהודה לא קאמר אלא באומר הרי זו אבל אמר הרי עלי לא.

התוספות שם (והביאם הבית יוסף בסימן רג) הקשו מ"וידר יעקב נדר" וכתבו והביאו את המדרש רבה: (פרשה ע' אות אות א'):

וידר יעקב נדר לאמר... מהו לאמר לאמר לדורות כדי שיהיו נודרים בעת צרתן, יעקב פתח בנדר תחלה לפיכך כל מי שהוא נודר לא יהיה תולה את הנדר אלא בו, א"ר אבהו כתיב (שם /תהלים/ קלב) אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב, לאביר אברהם ולאביר יצחק אין כתיב כאן אלא נדר לאביר יעקב תלה את הנדר במי שפתח בו תחלה.

ולכאורה שתי האפשרויות הנ"ל הן שתי דעות בירושלמי (והובאו בטור סימן רג):

אמר רבי ינאי מוקש אדם ילע קודש ואחר נדרים לבקר התחיל לנדור פינקסתו נפתחת ד"א מוקש אדם ילע קודש ואחר נדרים לבקר איחור נדרים איחר אדם את נדרו פינקסו נפתחת.

מחלוקתם האם תחילת הנדר היא לא דבר רצוי או שרק איחור הנדר אינו רצוי, וממילא החשש שבגללו לא צריך לנדור הוא החשש של איחור הנדר ולא עצם הנדר. ולפי זה יש לומר שדברי השו"ע בסימן רג סעיף ב': "אם אחר אדם נדרו פנקסו נפתחת", מוכיח שאין האיסור עצם הנדר אלא הטעם הוא חשש האיחור. ולפי זה מבואר מה שמקשה בנחלת צבי המובא באוצר מפרשים על שו"ע שמקשה מדוע הירושלמי אינו מביא את הדרשה הראשונה בירושלמי. ולפי האמור הטעם הוא משום שלדרשה ראשונה עצם הנדר אסור, ודעת המחבר היא שלא עצם הנדר אסור אלא החשש שלא יקיים.

וראה בטור יו"ד סימן רג שהביא את הגמרות שמהם משמע שצריך להרחיק מנדרים. וכן בגמרא נדרים דף נט ע"א: "אמר רבי נתן כל הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו מקטיר עליה". הראשונים פרשו שכוונת הגמרא כאילו בנה במה בשעת איסור במות. וברש"י פרש שהכוונה היא כאילו בנה במה לעבודה זרה.

וממה שאומרת הגמרא "והמקיימו כאילו הקריב עליה" פירושו שצריך להתיר את הנדר. אלא שהביא הבית יוסף בשם תשובות מהר"ם שהני מילי בנדר, אבל שבועה מצוה של לישאל עליה "כדמשמע בכמה דוכתי".

וכתב הרמב"ם בסוף הלכות נדרים פרק יג הלכות כג-כה:

הלכה כה:

מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו הרי זה זריז ומשובח, כיצד כגון מי שהיה זולל ואסר עליו הבשר שנה או שתים, או מי שהיה שוגה ביין ואסר היין על עצמו זמן מרובה, או אסר השכרות לעולם, וכן מי שהיה רודף שלמונים ונבהל להון ואסר על עצמו המתנות או הניית אנשי מדינה זו, וכן מי שהיה מתגאה ביופיו ונדר בנזיר וכיוצא בנדרים אלו, כולן דרך עבודה לשם הם ובנדרים אלו וכיוצא בהן אמרו חכמים נדרים סייג לפרישות.

הלכה כד

ואע"פ שהן עבודה (לשם) לא ירבה אדם בנדרי איסור ולא ירגיל עצמו בהם, אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהן בלא נדר.

הלכה כה

אמרו חכמים כל הנודר כאילו בנה במה, ואם עבר ונדר מצוה להשאל על נדרו כדי שלא יהא מכשול לפניו, במה דברים אמורים בנדרי איסר אבל נדרי הקדש מצוה לקיימן ולא ישאל עליהן אלא מדוחק שנאמר נדרי לה' אשלם.

ובשו"ע יו"ד סימן ר"ג סעיף א' כתב המחבר באופן יותר חמור:

אל תהי רגיל בנדרים כל הנודר אף על פי שמקיימו נקרא רשע ונקרא חוטא.

ומובא במדרש תנחומא פרשת וישלח סימן כב:

[כב] כתיב זבח לאלהים תודה (תהלים נ יד). כשיצא יעקב מבית אביו לא יצא אלא במקלו, שנאמר כי במקלי עברתי את הירדן הזה (בראשית לב יא), מיד נדר יעקב לפני הקב"ה, שנאמר וידר יעקב נדר (שם /בראשית/ כח כ), מה כתיב בסוף הענין, וכל אשר תתן לי (שם שם /בראשית כ"ח/ כב), וכיון שהעשיר, שנאמר ויפרץ האיש מאד מאד (שם /בראשית/ ל מג), וניצל שכח את נדרו, מיד גירה בו את לבן, שנאמר ויקח את אחיו עמו (שם /בראשית/ לא כג), וניצל מלבן ונתגרה בו עשו, מיד נגלה עליו המלאך, א"ל אין אתה יודע כל הצרה הזאת, כל הצרה למה באה עליך, על שאיחרת את נדרך

ולפי דברי המדרש שיעקב איחר לשלם את הנדר, יש לברר האם האיסור לנדור הוא מחשש תקלה או שעצם הנדר הוא אסור. ובלשון הרמב"ם שהבאנו לעיל מפורש שמצוה לישאל על הנדר משום חשש תקלה, ומסתבר שזו הסיבה שצריך להמנע מנדר. ע' בית יוסף אות ד' בסימן רג שהסתפק בזה. ולכאורה עצם החילוק שבין נדר לבין נדבה שאומרת הגמרא בחולין, משמע שהטעם הוא משום חשש שלא יוכל לקיים.

והאיסור לנדור הוא לכאורה גם בנדרי מצוה, שאם לא כן הרי מדוע צריך לומר אצל יעקב זה היה נדר בעת צרה, והרי זה היה בכלל נדרי מצוה. וכ"כ הטור יו"ד סימן רג: "ואפילו צדקה וכיוצא בזה אין טוב לידור אלא אם ישנו בידו יתן מיד ואם לאו לא ידור עד שיהיה לו ואם פוסקין צדקה צריך לומר בלי נדר". אלא אם כן זו מצוה דגופיה ומחייב בה מותר לישבע לקיים המצוה שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך.

וכל האמור לעיל בענין יעקב לכאורה אינו לפי דעת הרשב"א בנדרים דף ט' ע"א, שם כתוב במשנה: "מתני' כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה כנדרי כשרים לא אמר כלום כנדבותם נדר בנזיר ובקרבן", היינו שאם אומר כנדרי רשעים עלי זהו נדר אבל כשרים לא נודרים אלא נודבים. וכתב הרשב"א שם: בסוף דבריו:

ובהכי מתרצא לה הא דאמרינן (ב"ר פר' ע') שנודרין על הצרה כדרך שעשה יעקב שנא' וידר יעקב נדר לפי שאותו נדר אינו נדר גמור אלא נדבה והודאה.

אבל נראה שאין הפשט ברשב"א שוידר יעקב נדר שאינו נדר ממש. אלא זה נדר ממש אלא נעשה למטרת נדבה ואינו משום חטא אלא לנדבה גמורה כפי שבאר הרשב"א קודם עיי"ש[2].

ב. האם נדר בעת צרה זה נדר כמו כל נדרים שצריך התפסה או שזה גדר של נדרי מצוה שאין צריך התפסה?

לכאורה כל נדר הוא איסור חפצא. ואיך מועילה קבלה בנדר בנדרים אלו, וכתב הרא"ש בנדרים פרק א' סימן ב':

אבל אם אמר אני נודר שלא אוכל עמך או שאוכל עמך לכאורה אפלו יד לא הוי דדוקא כשאמר מודרני ממך אסר על עצמו הנאת חבירו אע"פ שלא התפיס בדבר הנדור יד מיהא הוי אבל אם אמר אני נודר זה הלשון לשון שבועה הוא שאוסר את עצמו בשבועה ולא לשון נדר אם לא שנדר לעשות מצוה דבפיך זו צדקה ומיהו כיון דהאידנא מרגלא בפומא דאינשי למנדר בהאי לישנא אין להקל להם וצריך התרה כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים.

והובא בש"ך יו"ד סימן ר"ו ס"ק ב'. ואם כן יש נפ"מ אם נדר בעת צרה יהיה מוגדר כמו נדרי מצוה שמועילים גם בלא התפסה.[3]

כתב בשלטי גבורים שבועות פרק ג' אות א':

פשוט פ"'ק דחולין דאע"ג דאין טוב לידור אע"ג דנודר ומשלם מיהו בעת צרה שפיר דמי אפילו אמר הרי עלי וכמו שכתבו שם תוס' דמצוה לידור בעת צרה כדאיתא בב"ר גבי וידר יעקב נדר לאמרו לאמר לדורות וסמ"ג לאוין רמ"ב בסופו שהוקש נדר הקדש לנדרי עת צרה. וכיון דאיכא מצוה בנדר כי האי נראה דהוי נדר אע"פ שלא התפישו בדבר הנדור דכל שיש בו מצוה הוינ דר בפיך בעלמא כמו שכתבו התוספות והרא"ש והר"ן פ"ק דנדרים גבי הא דאמר רב גידל אמר רב האומר אשכים ואשנה פרק ה נדר גדול נדר לאלהי ישראל ופרשו המפרשים שם דאפילו לא הזכיר שום לשון נדר כלל ועיקר הוי נדר גמור בדיבורא בעלמא כמו גבי צדקה דאמרינן בפ"ק דר"ה בפיך זו צדקה וכן כתב הר"ן גבי קבלת תענית..."

אלא שצריך לומר שגם השלטי גיבורים לא עוסק בנדר לדבר מצוה, והרי בדרך כלל אדם שנודר בעת צרה נודר למצוה, וזה חל גם לולא היה זה בעת צרה. אלא צריך לומר שמיירי בנדר כזה שאין בו משום מצוה, כמו לבקר בארץ ישראל כפי שאומר השלטי גיבורים שם בהמשך שאין בזה מצוה, אבל משום נדר שנעשה בעת צרה, נראה מדברי השלטי גיבורים שזה הוי כמו נדר למצוה שחל משום "בפיך" זו צדקה.

וראה במהר"ם פאדובה שמבין שגם נדר לעלות לארץ ישראל אינו בגדר נדרי מצוה שחל משום בפיך, ולכן כתב שהנודר לעלות לארץ ישראל לא חל כיון שאין בו התפסה. אבל לדברי השלטי גבורים כל נדר בעת צרה יחול כמו נדרי מצוה. וז"ל שו"ת מהר"ם פאדווה סימן ע"ב שכתב לגבי מי שנדר בעת צרה לעלות לארץ ישראל:

ולולא כי מסתפינא מחבריא אמינא שבנדון זה אין דין נדר כלל כי לא אמר לשון נדר ולא יד נדר כי ידוע הוא מהתלמוד שהנדר צריך לחול על החפץ וזה הוא הגורם הבדל בין נדר לשבועה שהנדר אסר חפצא עליו ושבועה אסר נפשו על החפץ ואם כן האיש הלזה שלא הזכיר לא אלה ולא שבועה כלל רק אעשה דבר פלוני הלא דבר הוא לבד ואין בו לשון נדר וחושב אני שלא דברו הספרים בנודר לעלות לא"י באופן זה רק שאוסר שאר הישוב עליו בקונם או כדומה לזה או ר"ל שבועה כי גם בשאר מקומות מצינו בנדרים שאמר לשון נדר ור"ל שבועה בריש ד' נדרים במאי נדרת באלקי ישראל אכן מה אעשה שרבים כנגדי ופוק חזי מאי עמא דבר וכל העם מקצה חושבים דבור זה לנדר.

והנה, בשו"ע ה' כתב המחבר "בעת צרה מותר לנדור", ואם כוונתו שמותר ולא מצוה לנדור, הרי יש נפ"מ שהמדובר הוא בנדר עם התפסה. אבל אם המדובר במצוה לנדור, אז יש לומר כמו שכתב בשלטי גבורים שזה כמו נדרי מצוה שמועילים גם בלא התפסה (ראש השנה דף ו' ע"א). אבל בתוספות ובב"ר הנ"ל מבואר שזו מצוה לנדור.

ג. האם יש התרה לנדר שאדם נדר בעת צרה?

בשלטי גבורים שם כתב שלגבי התרת נדר שאדם נדר בעת צרה, נתחבטו בו גדולי עולם אם אפשר להתירו. ולכאורה לפי מה שכתבנו שדינו כנדרי צדקה, הרי הדין הוא בנדרי צדקה שאין מתירים אלא מדוחק.

וכתב בשו"ע סימן רכח סעיף מה ברמ"א:

וכן נדר שנדר בשעת צרה, אין להתיר אלא לצורך מצוה או לצורך גדול, כמו נדר על דעת רבים (ב"ז סימן רע"ז ותשובת מהרי"ל סי' רי"ג /קפ"ה/). ומיהו אם התירו בדיעבד, מותר (ד"ע), כמו שנתבאר בנדר שעל דעת רבים.[4]

ובשו"ת בנימין זאב[5] סימן רס"ו כותב שאין להתיר נדר שנעשה בעת צרה משום שזה כנודר על דעת חברו, דהיינו נדר על דעת הקב"ה ולכן אין להתיר. ובגר"א באות קיז כתב שזה הוי כמו נודר על דעת חברו משום שעשה לו טובה, ולכן אין להתיר אלא לצורך מצוה או צורך גדול. והביאו בתשובת חתם סופר יו"ד (ח"ב) סימן י':

אכן בס' בנימין זאב סי' רפ"ט המציא מעצמו טעם נכון וקלסי' הרמ"א בתשובה סי' ק"ג משום דהוי כנדר לדעת ותועלת חברו וקיבל ממנו טובה שאין מתירי' אלא לרצונו וה"נ הנדר הוא לטובת כביכול כי נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני כביכול ועשה לו טובה שהצילו מצרה ואין מתירי' לו אלא מרצונו ית"ש וע"כ אין להתיר ע"ש... מתוך דברינו למדנו מ"ש רמ"א נודר בעת צרה הוי כנודר עד"ר לדמיון בעלמא כ"כ דמה ענין זה לזה אלא כיון שנודר ע"ד חברו אפילו לדבר מצוה אין מתירין בלי רצון חברו לקצת פוסקים כי יאמר נא מאי אכפית לי ולמצוה שלך אנא בעינא תועלת שלי וסד"א נודר בעת צרה ג"כ הדין כן קמ"ל דהרי ההיתר לדבר מצוה היינו תועלתו של נותן התורה ית"ש והרי זה בזה כנודר עד"ר דאנן סהדי שמסכימין למצוה כיון שאין לרבי' תועלת מזה והה"נ נדר הנ"ל הק"בה יסכים ולפ"ז נ"ל פשוט אם רבים צריכין לו יתירו לו אם יתחר' והנלע"ד כתבתי א"נ - פ"ב יו"ד /י'/ שבט תקצו לפ"ק:

ומכל מקום למעשה, כפי שכתב הרמ"א נדר בעת צרה מותר להתירו בשעת הדחק לצורך מצוה או לצורך גדול, וכפי שנתבאר גם אם יש חשש שמא יעבור על השבועה יש להתיר.

ולעצם השאלה האם נדר בעת צרה הוא כמו נדר לדבר מצוה, נראה שדעת השאילתות היא שזה כמו נדר לדבר מצוה. שכתב בשאילתות ויצא שאילתא כג למד מיעקב שאדם שנודר קמי שמיא צריך לקיים את נדרו. ואף שהבאנו לעיל שהמקיים את הנדר הוא כמי שהקריב על במה, דהיינו שצריך לישאל, בנדרי מצוה צריך לקיים. ואם לדעת השאילתות נדר בעת צרה היה שונה מנדר לדבר מצוה לא היה מביא ראיה. ואמנם הרמב"ם שהבאנו לעיל מוכיח מ"נדרי לה' אשלם" ולא מיעקב, אך כמובן אין להוכיח מכך שדעתו שנדר בעת צרה אינו נדר לדבר מצוה.

ונפ"מ מכל הנ"ל שאדם שנודר בעת צרה, מלחמה או כיו"ב, אין להתיר לו אם לא לצורך גדול, ורק נדרים בדברי חולין המקיימו כאילו הקריב על במה וצריך לישאל. אבל נדרי מצוה אדרבא לכתחילה לא מתירים אם לא משום מצוה או צורך גדול.

נספח:

בהקדמת אם הבנים שמחה שכתב ר' יששכר טייטל הי"ד בתקופת השואה:

והואיל שכן, כעת שאנו בני ישראל בצרה גדולה, רחמנא ליצלן במהרה, והצרות משתרגות על צווארינו מתחדשות לא רק מיום ליום אלא משעה לשעה. אם אמרתי לספר – לא יספיקו לנו הגליונות, ואני מניח את הסיפור הזה לכותבי קורות הדורות, והעיקר לדידי לזכור שאנו בצרה גדולה, ר"ל, ואין לנו יום שאין קללתו מרובה מחבירו, על כן בודאי שאנו צריכין כעת לזכותה דארצנו הקדושה להגן עלינו ולשמרינו ולהרחיב לנו מצר ולחלצינו ממיצר. וכבר ספרה לנו התורה הקדושה מעקב אבינו ע"ה, בשעה שהיה בצרה נדר נדר גדול לאלוקיו, כדכתיב: "וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלקים עמדי, ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך, ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ושבתי בשלום אל בית אבי" וכו' וחז"ל אמרו: "מאי לאמור – מכאן שנודרין בעת צרה" כמו כן אני שכעת כלל ישראל בצרה, ר"ל, ועני שעוררני ה' לראות את דברי רבנו הקדוש בעל התניא הנ"ל דזכותה של ארץ ישראל מרחיבה לנו מצרותינו ומחלצתינו ממיצר, קיימתי בעצמי דברי חז"ל הנ"ל, שלמדו מדבריו של עקב אבינו שנדר בעת צרה שכמו כן יעשה כל בר ישראל לנדור בעת צרה, אנדור גם אני נדר גדול לאלקי ישראל ואתפלל כתפילת אבינו הזקן הנ"ל בשם כל ישראל: אם יהיה אלקים עמדי בהתות הגזורת הקשות האלו, ושמרני שלא יוכלו להזיק לי וגם יתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, ותעמוד לי זכות דארץ שיראל להגן בעדי ובעד ביתי שלא יעראע לי ולאנשי ביתי שום היזק ושם נגע ופגע לא יקרב אלינו עד עת בא הישועה לישראל להציל אותנו,... אזי אקבל עלי בבנדר כמו הנדר של יעקב אבינו ע"ה, לחבר ספר תיכף אחר שירחיב ה' לנו מצר ספר הנוגע לכבודה של ארץ ישראל...

[1] שאלה פרשנית שנוגעת לדברי רש"י ורמב"ן האם הפסוק "והיה ה' לי לאלוקים" הוא שייך לתנאי או למעשה שיעשה.

[2] ז"ל הרשב"א: "ובגמרא תני לה משמיה דר' יהודה דתניא ר"י אומר כנדבת רשעים עלי לא אמר כלום כנדבת כשרים נדר בנזיר ובקרבן, פי' לפי שאפילו כשהרשעים אומרים הרי זו עולה או שלמים דקרינן לה נדבה הם אינן עושין כן לכונת נדבה גמורה אלא ליראת חטא שקדם להם והרי זו כנדר, ובכשרים נמי אע"פ שנודרין בנזיר שא"א לנזירות בלא נדר אפ"ה לא מיקריא נדר אלא נדבה לפי שאינן מתכוונין לנדור מחמת תיהוי חטא אלא לנדבה גמורה כדי שיתחייבו קרבן או לגדור בפני יצרן כמעשה דשמעון הצדיק דבגמרא... ואין הכשרים נוזרים מתורת נדר דהיינו לכפר על מה שקדם להם מן החטא אלא לנדבה והלכך כשאמר כנדבתם נדר בנזיר שאף הם נודרים בנזירות מתוך נדבת הלב, ובהכי מתרצא לה הא דאמרינן (ב"ר פר' ע') שנודרין על הצרה כדרך שעשה יעקב שנא' וידר יעקב נדר לפי שאותו נדר אינו נדר גמור אלא נדבה והודאה."

[3] ועיין ברביד הזהב פרשת ויצא, בפירוש ויוסף אברהם אות ד', עמוד רי"ח.

[4] ובש"ך ס"ק קז כתב:

או לצורך גדול כו' - כשיש אונס או שיראה לחכמי העיר שלא יכול להתקיים בנדר כן הוא בתשובת ב"ז שם וכ"כ הרב בתשוב' ס"ס ק"ג דנדר שנדר בעת צרה שאין לו היתר דהוי כנדר ע"ד המקום ולצורך מצוה או שלא יבא לידי מכשול דעתי מסכמת להתיר ע"כ אבל בלאו הכי אין להתיר כמו שנתבאר לעיל סכ"א בנדר שעל דעת רבים:

וע' עוד שו"ת רמ"א סימן קג, עבודת הגשוני סי' י', מהרלב"ח סימן ג', מהר"ם מינץ סי' ע"ט, שבות יעקב ח"ב סימן פא, מהר"ם שיק או"ח סימן רצ"א. וכל הנ"ל הובא בהערות ויוסף אברהם על רביד הזהב פרשת ויצא.

[5] רבי בנימין בן מתתיה חי ביוון במחצית הראשונה של המאה ה- 16. הוא כיהן כדיין בבית הדין בארטא (בצפון מערב יוון) וחי תקופה מסויימת גם בונציה. הכרעותיו בהלכה היו שנויות במחלוקת בעירו, והויכוח עליהן הגיע גם לרבני איטליה. בתשובותיו מצוי חומר רב על חיי היהודים בתורכיה, ביוון ובאסיה הקטנה. בפסקיו מוזכרים גם רבים מענייני האנוסים.