פר' בלק - חלון מול חלון
הרב יואל עמיטל
להדפסת השיעור ב"ה
פרשת בלק – פתיחת פתח כנגד פתח
במדבר כד ה:
מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל
רש"י שם: "מה טובו אהליך - על שראה פתחיהם שאינן מכוונין זה מול זה."
ובגמרא בבא בתרא דף ס' ע"א:
מתני' לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון היה קטן לא יעשנו גדול אחד לא יעשנו שנים אבל פותח הוא לרה"ר פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון היה קטן עושה אותו גדול ואחד עושה אותו שנים. גמ' מנהני מילי א"ר יוחנן דאמר קרא (במדבר כ"ד) וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו מה ראה ראה שאין פתחי אהליהם מכוונין זה לזה אמר ראוין הללו שתשרה עליהם שכינה.[1]
ובשו"ת מנחת צבי (הרב צבי שפיץ, ירושלים, רמות) סימן ג' נשאל:
קבלן רוצה לבנות במגרש פנוי באזור מגורים בנין ובו עשר דירות, והשכנים הגרים בבנין הסמוך למגרש מעכים את הבניה וטענתם – שעל ידי הבנין החדש שלפי התכנון יעשה הקבלן חלונות בנינו מול חלונות הבנין הקיים, ימנע מהדרים בו שימוש הראוי בדירתם.
לעומתם טוען הקבלן שלא שמענו שישנה הקפדה בזמן הזה על היזק ראיה, ומנהג המדינה שבונים ביניינים הסמוכים אחד לשני ולא מעכבים מחמת היזק ראיה, הדין עם מי.
יש לברר האם שאלת זו של פתח מול פתח האם היא שאלה של איסור והיתר או בעיה ממונית גרידא של זכויות אדם ברכושו?[2] הרמ"ה והרשב"א הוכיחו מהלימוד מברכותיו של בלעם שדין זה הוא דין של איסור והיתר ולא דין של ממון, ויש לזה נפ"מ:
וז"ל יד רמ"ה בב"ב אות ר"פ:
הרי אמרו לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון מנא הני מילי א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן אמר קרא וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלהים מה ראה ראה שאין פתחיהן מכוונין זה לזה אמר ראויין הללו שתשרה עליהן שכינה. מיהא שמעינן דבהא איסורא נמי איכא משום צניעותא דנשי, ואע"ג דאחזיק נמי לא מהניא ביה חזקה. דאי ס"ד לענין דינא בלחוד קאמרינן, מאי ראויין הללו שתשרה עליהן שכינה, דמשמע טעמא דאין פתחיהן מכוונין זה לזה הא לאו הכי לא, ואי טעמא דדינא [קאמר] ותו לא, כי מכוונין נמי אמאי אין ראויין, דילמא ממחל הוא דמחלי גבי הדדי, אטו מאן דמחיל היזיקיה גבי חבריה (בריעותא) [גריעותא] היא, אלא משום דלאו מידי דמשתריא במחילה הוא.
וכן הרשב"א בתשובה חלק ב' סימן רסח כתב:
וכן למדין ממנהג המדינה... כאותה ששנינו: "מקום שנהגו לבנות גויל גזית, כפסין לבינין בונין. הכל כמנהג המדינה". ופרשו: "הכל – לאיתויי הוצא ודפנא. ומכל מקום, אם נהגו שלא להקפיד כלל על היזק ראיה שעל הבתים וחצרות, מנהג בטעות הוא, ואינו מנהג, שאין מחוּלה ההקפדה אלא בממונות, שאדם רשאי ליתן את שלו או ליזוק בנכסיו, אבל אינו רשאי לפרוק גדרן של ישראל, ושלא לנהוג בצניעות, וגורם להסתלק שכינה מישראל הוא. דתנן: "לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין". וגרסינן עלה בגמרא: "מנא הני מילי? אמר רבי יוחנן: דאמר קרא: 'וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שֹׁכן לשבטיו'. מה ראה? ראה שאין פתחיהן מכוונין זה לזה. אמר: ראויין אלו שתשרה שכינה ביניהן.
אבל יתכן לומר שאין ראיה מבלעם שזה איסור ולא ממון, שהרי ודאי שיש איסור להביט בבית חברו. וע' רמ"א חו"מ סימן קנ"ד שאפילו אם יש חזקה להיזק ראיה היינו לענין שבעל החצר לא יכול לדרוש לסתום את החלון אבל ודאי אסור לו לעמוד ולהתסתכל. ולכן יש לומר שזה פירוש מה טובו אוהלך יעקב, שהם נמנעים ולא מסתכלים. אבל השאלה אם מותר לפתוח חלון לחצר או
מול חלון, אינה משום האיסור להסתכל אלא משום דין ממוני שלא יכול לומר אפתח ולא אסתכל.
ואכן לכאורה קשה שהרי אין זה מדיני נזיקין שהרי ההרחקה באה הרבה לפני שתהיה אפשרות להזיק ועדיין לא קיים האיסור, ועצם ההרחקה ודאי שהיא מדיני ממונות? ובאבן האזל (הלכות שכנים, פרק ב, הלכה טז) כתב שמאחר שהיזק ראיה הוא דבר שאי אפשר להימנע ממנו, ואינו תלוי ברצונו של המזיק, לכן גדרי החיוב אינם כגדרי דיני הנזיקין, שאין אדם חייב אלא כשהנזק בא על ידי מעשיו, אבל בהיזק ראייה הרי אינו יכול לומר: לא אסתכל ולא אזיקך, אלא הוא דבר שאי אפשר להימנע ממנו, ואינו תלוי ברצון. לכן גם ההרחקה דינה כמו עצם הראיה.
אמנם הוא מעלה אפשרות אחרת להסביר את החיוב: מפני שהוא מונע מחברו מלהשתמש בחצרו כרצונו כיון שחושש שמא יסתכל, ובזה הוא גורם נזק, וגרמא בנזיקין - אסור, ואפשר למנוע מאדם מלהזיק. אבל עיין בפתחי חושן, הלכות נזיקין, פרק יד, סעיף כא, הערה נג, העיר כי סברא זו צריכה עיון, לאור דברי הראשונים שכתבו שהיזק ראיה הוא בכלל 'גירי דיליה' כלומר חיציו ממש ולא גרמא.
שאלה זו של היזק ראיה נדון בסוגיה בתחילת בבא בתרא אם היזק ראיה שמיה היזק או לאו שמיה היזק. היזק ראיה הוזכר בגמ' ביחס להבטה לביתו של חבירו (ב"ב דף ס.), ביחס לחצר (תחילת ב"ב) וביחס לגינה (ב"ב דף ב:). בגמ' בתחילת ב"ב הובאה מחלוקת האם היזק ראיה בחצר האם היזק ראיה בחצר הינו היזק או לא (להלכה, שמיה היזק – ועיין בקהילות יעקב ב"ב בביאור המחלוקת),[3] אבל לגבי בית כולם מודים שהיזק ראיה נחשב היזק (לעיין דף נט: - ס.).
ונפ"מ משאלה זו אם זה דין של ממון או של איסור גם לגבי השאלה אם מחילה בהיזק ראיה מועילה, אם זה רק ענין של ממון הרי מחילה מועילה, מה שאין כן אם המדובר בבעיה של איסור והיתר.[4]
וכן יש לדון אם חזקה מועילה בהיזק ראיה,[5] וגם זה לכאורה תלוי בשאלה אם זה איסור או ממון. וזה לשון הרמב"ן בב"ב דף נט ע"א, הסובר שבהיזק ראיה לא מועילה חזקה, וכתב שנזק זה הוא כמו קוטרא ובית הכסא שהם נזקי גוף ולא מועילה בהם מחילה, והוסיף עוד טעם:
דאפילו מחל הניזק, כיון דודאי אסור הוא להזיקו בראיה ולהסתכל בו לדעת, ואין אדם יכול ליזהר בכך לעמוד כל היום בעצימת עינים, על כרחנו נאמר לזה: סתום חלונך, ואל תחטא תדיר.
וע' רמב"ם הלכות שכנים פרק יא הלכה ד' שכתב שלא מועילה חזקה בהיזק ראיה, אלא שלא כתב הטעם משום שזה איסור:
כל ההרחקות האמורות בפרקים של מעלה אם לא הרחיק וראה חבירו ושתק הרי זה מחל ואינו יכול לחזור ולהצריכו ולהרחיקו... במה דברים אמורים בשהחזיק בשאר נזקין חוץ מארבעה מיני נזקין אלו האמורים בפרק זה שהן העשן וריח בית הכסא והאבק וכיוצא בו ונדנוד הקרקע שכל אחד מאלו אין לו חזקה, ואפילו שתק הניזק כמה שנים הרי זה חוזר וכופהו להרחיק וכן היזק ראייה במקום שצריך מחיצה כופהו לעשות מחיצה בכל עת שירצה כמו שביארנו, ולמה שינו נזקים אלו משאר נזקין לפי שאין דעתו של אדם סובלת נזק מאלו וחזקתו שאינו מוחל שהיזקו היזק קבוע, ואם קנו מידו שמחל בנזקים אלו אינו יכול לחזור בו.
ונראה ששאלה זו תלויה גם בשאלה האם יש במצבים של ספק חיוב להרחיק בדיני שכנים: ע' שו"ע סימן קנ"ה סעיף ג':
גילה בעל העלייה דעתו שחפץ לעשות בה אוצר, כגון שכיבד וריבץ עלייתו או שריבה בה חלונות כדרך שעושים לאוצר, וקדם זה ועשה תנור קודם שיכניס פירות לאוצר, או שהתחיל לאצור שומשמין או רמונים או תמרים וכיוצא בהם וקדם זה ועשה התנור קודם שאצר חטים, או שעשה בעל החנות מחילה על גבה להבדיל בין החנות ובין האוצר, בכל אלו בעל האוצר מעכב עליו, ואם עבר ועשה - אינו יכול להסירו.
ואלו בעיות בגמ' ונחלקו הרמב"ם והרא"ש איך לפסוק. ובגר"א ס"ק ח' כתב שלדעת הרמב"ם אסור משום שספק נזיקין לחומרא (ע' הלכות שכנים פרק ט' הלכה יג)[6]. אבל הרא"ש סובר שאף שהוא דאורייתא כיון דמילי דממונא אזלינן לקולא.
אם כן לכאורה הרי זו מחלוקת הרמב"ם והרא"ש אם יש סרך איסור בנדון הרחקות נזיקין, או שזה שאלה ממונית גרידא. לפי זה הרי מה שנדון לעיל אם מועילה מחילה בהיזק ראיה, הרמב"ם היה יכול לומר שלא מועילה מחילה משום שזה איסור אלא שנקט טעם יותר ברור, שהוי כמו קוטרא ובית הכסא. ולפי הגר"א הרי השו"ע פסק שהרחקות נזיקין הם שייכים לאיסור.
והריב"ש בתשובה תקיז שהובאה בכסף משנה הלכות שכנים פרק ב' הלכה יב כתב בדעת הרמב"ם שבהיזק ראיה יש "קצת איסור":
הרמב"ם כתב שאם היה לו חלון המשקיף על חבירו יכול לכופו לסתמה אע"פ שלא כתב כן באמת המים והטעם לדבריו דשאני היזק ראייה דגירי דידיה הוא ויש בו קצת איסור מה שאין כן באותם השיעבודים האחרים.
דיני חלונות בזמן הזה: האם מועיל מנהג לגבי פתיחת חלונות כיום שאלה זו תלויה במה שנדון לעיל. אם זה גדר של איסור לא יועיל מנהג המדינה לענין זה. אבל אם זה גדר של ממון, מועיל מנהג המדינה. אלא שגם אם זה ממון, זה תלוי במחלוקת הרמ"א והש"ך. הרמ"א בחו"מ סימן ע"ג סעיף יג כתב שיש לפסוק על פי דינא דמלכותא גם אם הוא בניגוד להלכה. וכן נראה מדברי הגר"א שם אות מו. אבל הש"ך שם ס"ק לט דחה את דברי הרמ"א. וע' בתורת המשפט (הרב יועזר אריאל ע' 163 בדין התקנת חלון מול חלון בזמן הזה) שהביא את דברי החזון איש (חו"מ ליקוטים טז) שכתב שגם הרמ"א מודה שדינא דמלכותא אינו מפקיע את תקנת חזל, אלא שבדרך כלל כתוצאה מהחוק ושפעת דעת בני אדם למחול זה לזה לפי החוק המקובל:
וכיון דמורגל אצלנו דינא דמלכותא דינא, אף שזה רק בתנאים מיוחדים, מכל מקום זה משפיע על בני אדם לסמוך בסתמא על שיעור שהם דנים, וזו כוונת הראב"ד בש"ך ס"ק לו, ונמצא דאנו דנין בדיננו ולא בדינהם.
אבל אם כל ענין החלונות והיזק ראיה זה דין של איסור, אין שום מקום לחלות מנהג המדינה.
אלא שתתכן סיבה אחרת לשינוי בדיני החלונות כיום, כמ"ש האחרונים. בפתחי החושן (נזיקין יד, ד') כתב שיתכן שמותר לבנות בזמן הזה פתח מול פתח משום שבדרך כלל מקובל לבנות פרוזדור סמוך לפתח כדי להסתיר את השימוש בבית. אלא שהסבר זה מועיל רק לגבי פתח מול פתח ולא לגבי חלון מול חלון. וע' מנחת צבי א' סימן ג' שהתיר לפתוח חלון מול חלון במרחק 8 מטר (כחוק) א. משום שלפי החוק זה מספיק. ב. לפי החוק צריך להתקין תריפים חלונות ולכן הדיירים יכולים להתגונן מפני היזק הראיה. וע"ש שכתב שכיון גם רגילים לשים וילונות ולכן אין היזק ראיה כמו בזמן חז"ל. וע' שם שהביא תשובת מהריט"ץ בתשובותיו סימן רעג, שהביא את המנהג בעיר צפת לפתוח חלון מול חלון. וע' שם בתורת המשפט שכתב הרב יועזר אריאל שאף אם נקל בזה, ודאי שמידת חסידות להמנע מכך.[7]
[1] רמב"ם שכנים פ"ה ה"ו; טוש"ע קנד ג. ועיין ראה רשב"ם, בבא בתרא, שם, ד"ה אמר ראויין, שדייק כן מן המילים "מה טבו אהליך" (ושמא כוונתו לנאמר בהמשך הפסוק: "משכנותיך ישראל" – רמז לשכינה). ואילו התוספות, בבא בתרא, שם, ד"ה ראויין, פירשו שדרשו כן מן הנאמר בהמשך הפסוק, "וירא את ישראל שֹׁכן לשבטיו", שהוא: "ותהי עליו רוח אלֹקים". ופירש המהרש"א, בחידושיו לבבא בתרא, שם, ד"ה תוס' בד"ה ראויין, שהכינוי "עליו" מוסב על ישראל, שראה בלעם את ישראל שוכן לשבטיו, ואמר שראוי שתהא על ישראל רוח אלוקים. וראה "אור החיים", שפירש גם הוא: "'ותהי עליו' וגו' - שהיתה שורה שכינה על כל שבט בפני עצמו" (וע' נ. רקובר גליון פרשת שבוע, משרד המשפטים, פרשת בלק תשס"ב גליון 80).
[2] ויש לברר אם יש הבדל בין פתיחת חלונות לחצר השותפין, שזה מדין ממוני. אבל פתח כנגד פתח הוא ענין של איסור.
[3] דהנה בעיקר דין היזק ראיה איכא לשלושה ענינים, "היזק לגופו", היזק לממונו" ו"איסורא". דכל המציץ בחצר חבירו בשעה שהוא עושה מילי דצניעותא ומתבייש בזה, הרי צערא דגופא, ובזה כולי עלמא מודי דהיזק ראיה שמיה היזק. אלא האי מ"ד דסובר היזק ראיה לא שמיה היזק, סובר דחבירו יכול להיזהר שלא לעשות מילי דצניעות בחצירו ... והאי מ"ד דבכל חצר היזק ראיה שמיה היזק, יש לפרש ב-ב' אופנים, די"ל דאיהו סובר דבכל חצר אי אפשר להישמר ממילי דצניעותא וממילא אית ליה צערא דגופא מהסתכלות חבירו בשלו. ויש לפרש דמודה שבאמת יכולים להיזהר ממילתא דצניעותא, אלא דא"כ נמצא שמחמת הסתכלות וראיה של חבירו הוא מונעו לזה מלהשתמש השתמשות צנועה ככל צורכו בחצר, והוה ליה על ידי ראיתו כמזיק את חבירו דהא מצמצם ומעכב עליו תשמישי החצר, ומשום הכי מחוייב לגדור לענין היזק ממונו משום שמפסידו תשמישים בחצר. ועוד בה שלישית דמחוייב לגדור בשביל להציל את עצמו מן החטא שהרי אסור להסתכל בדחבריה וכופין אותו לעשות מחיצה למען לא יהא חוטא בזה... וכן מבואר בחידושי הרמב"ן ז"ל בדף נט בביאור שיטת הרי"ף דסובר דלא מהני חזקה להיזק ראיה משום דלא הוי חזקה לנזיקין אלא בכגון הני דפרק לא יחפור סיד ומלח וכו' דאינו מזיק אלא לממוניה אבל בקוטרא ובית הכסא דאיכא צערא דגופא לא מהני חזקה... והכא נמי היזק ראיה דנזקי אדם באדם הוא... והסוברים דמהני חזקה להיזק ראיה, כנראה דסברי דבכל חצר יכול להיזהר במילי דצניעותא כדרך השני שכתבנו, ורק משום שבשביל הסתכלות חבירו הוא נמנע מלהשתמש בחצירו כרצונו ונמצא שמפסיד השתמשות בחצירו ומהאי טעמא הוא דהוי' שמיה היזק ולפי זה אינו אלא מזיק ממונו דהוה ליה כמקלקל חצירו הנ"ל ובנזקי שכנים דממונו, הא שפיר מהני חזקה לנזיקין.
[4] רא"ש סימן ב' בענין מחילה, הרא"ש דימה לקוטרא שאין בו מחילה, ועיין רמב"ן להלן נ"ט ע"ב שהוסיף דאפילו מחל לא מועיל, משום דודאי אסור להזיק בראיה. א"כ דינו כמזיק. וכן מובא בטור סימן קנ"ד ודעת השו"ע בסימן קנ"ז ס"א ברמ"א שמחילה בפירוש תועיל.
[5] רמב"ם, הלכות שכנים, פרק ז, הלכה ו; שם, פרק יא, הלכה ד; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קמב, סעיף ג; שם, סימן קנד, סעיף ז, ושם ברמ"א.
[6] אלא שבדעת הרמב"ם צ"ע אם בעיות אלו של הרחקה הם משום איסור והיתר, והרי בהיזק ראיה כתב הרמב"ם שקנין על המחילה מועיל כמו בקוטרא ובית הכסא, ע' לעיל לשונו של הרמב"ם, ואם זה איסור הרי גם קנין מפורש לא יועיל.
[7] ע"ע אבן המשפט, מאסף תורני כולל קרלין סטולין סימן כא וסימן יב.
