פר' קרח - עבודה בלויים

להדפסת השיעור

ב"ה

פרשת קרח – עבודה בבכורות ובלויים

במדבר טז:
(ג) וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ד’ וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ד’: (ד) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו: (ה) וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע ד’ אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו: (ו) זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ: (ז) וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי ד’ מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ד’ הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי:

א

מפורש בפסוקים שהתלונה היתה על בחירת אהרון. ולרש"י גם על הלויים. התלונה של מאתים וחמישים האיש היתה שהעבודה נטלה מבכורים. לרמב"ן הרקע לתלונות היה ההתמרמרות על הגזירה על חטא המרגלים וכתוצאה מכך באו התלונות. הרמב"ן מזכיר כמה פעמים את ענין הבכורים, אמנם קרח עצמו לא טען על הבכורה, אבל השתמש בטענה זו כדי להסית את בני ישראל:

רמב"ן בסוף פסוק א':
והקרוב, כי היו אלה הנקהלים כולם בכורות כי על כן חרה להם על הכהונה, ולכך אמר להם משה שיקחו מחתות כמנהגם הראשון ויתגלה הדבר אם יבחר השם בהם או בכהנים:
רמב"ן פסוק ה':
וטעם וידע ה' את אשר לו - לעבודת לויה, ואת הקדוש - לכהונה, לשון רש"י, ויפה פירש. יאמר הכתוב שיודיע השם אם הלוים הם שלו כענין שנאמר (לעיל ח יד) והיו לי הלוים, או עדיין הבכורות שלו כענין שנאמר (שם ג יג) כי לי כל בכור, שלא יחליפם בלוים, ואת הקדוש, הם הכהנים המקודשים לעבודה, כמו שנאמר ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים (דה"י א כג יג). כי קרח כדי לאסוף עליו העם, גם על הלוים יחלוק וירצה להחזיר העבודה כולה לבכורים. והנה כאשר נשרפו אלה הבכורות נודע שלא בחר השם בעבודתם, וכאשר נתקבל קטורת אהרן נודע שהוא הקדוש.
ובפסוק יט כותב הרמב"ן:
וכל זה שהזכרתי על הבכורים (לעיל פסוקים א ה) הוא על דרך רבותינו (זבחים קיב ב) שאומרים כי העבודה היתה לבכורות. אבל על דרך הפשט, היו כל ישראל תחלה ראויים לעבודת הקרבנות כי כן הוא הדין לעולם בבמות יחיד, ונבחר אהרן לעבודת המשכן והמקדש, והיה קרח טוען על הבחירה הזאת, ורוצה להחזיר העבודות לכל ישראל כי כל העדה כולם קדושים:

והנה, אומרת המשנה בזבחים קי"ב ע"ב:
עד שלא הוקם המשכן - היו הבמות מותרות, ועבודה בבכורות, ומשהוקם המשכן - נאסרו הבמות, ועבודה בכהנים;
וע' רע"ב שם שכתב שהעבודה בבכורות דכתיב "וישלח את נערי בני ישראל" אלו הבכורות שהעבודה בהם.

אלא שהבכורות נפסלו במעשה העגל כמ"ש רש"י על במדבר פרק ג פסוק יב:
מתוך בני ישראל - שיהיו ישראל שוכרין אותן לשירות שלי על ידי הבכורות זכיתי בהם ולקחתים תמורתם לפי שהיתה העבודה בבכורות וכשחטאו בעגל נפסלו והלוים שלא עבדו ע"א נבחרו תחתיהם.
לפי רש"י לכאורה היו שלשה שלבים: עבודה בבכורות, לאחר העגל בלווים, ולאחר הקמת המשכן באהרון ובניו.
אבל ברמב"ן כאן כותב שהבכורות עבדו עד עכשיו, ע' פסוק טז:
ויחשבו כי בו כבר בחר שירדה האש בקרבנותיו ביום השמיני. ואותו היום יש לנו טענה עליו, שלא היה לבחור באהרן שיהיה הוא לבדו הכהן רק בזכות ישראל שעשו המשכן, ולכל שליח צבור היה יורד, ועדיין לא הוחלפו הבכורים בעת ההיא.

הרמב"ן כותב שקרח רצה להחזיר את העבודה לבכורות, ע' רמב"ן טז, כא:
אבל הטעם, כי מתחלה היה לב העם אחרי משה ואהרן, וכאשר לקחו קרח ועדתו איש מחתתו וישימו עליהם קטרת ועמדו פתח אהל מועד עם משה ואהרן, אז קרא קרח לכל העדה ואמר להם כי בכבוד כולם הוא מקנא, וייטב הדבר בעיניהם ונקהלו כלם לראות אולי יישר בעיני האלהים ותשוב העבודה לבכוריהם.

אלא שיש לברר, האם קרח רצה שהבכורות יעבדו במשכן , או שטען בכלל נגד ההגבלה של קדושת המקום במשכן, ורצה להחזיר את המצב להיתר במות כמו לפני שנבנה המשכן, ע' היטב ברמב"ן שהבאנו לעיל פסוק יט.

ב

מי מקריב בבמה, האם רק בכורים מקריבים בבמה או גם שיש היתר לכל יחיד?

ע' רמב"ם בפירוש המשניות זבחים פרק יד משנה ד':
בא בקבלה שזה שנאמר וישלח את נערי בני ישראל שהם הבכורות, לפי שהעבודה תמיד לא היתה אלא בבכורות מאדם עד משה רבינו. ומותר לגוים עד עתה להקריב עולות לה' בכל מקום שירצו, ובתנאי בבמה שיבנו אותה. אבל אמרו אסור לסייען ולעשות שליחותן מפני שאנו מוזהרין שלא להקריב בכל מקום, ומותר לנו להורותם וללמדם היאך יעשו והוא אמרם ולאורינהו שרי. אבל אסור ההקרבה בבמה בזמן שהוקם המשכן כלומר במציאות המשכן הוא אמרו ואל פתח אהל מועד לא הביאו וכו'. וכן עבודה בכהנים מאז פסוקים בתורה.
אבל הקשה בקרן אורה זבחים דף קטו ע"ב, כיון שקודם הקמת המשכן היו הבמות מותרות, למה העבודה רק בבכורות הרי בבמה כולם כשרים לעבודה ואפילו אשה ועבד כדאיתא בתוספתא ובמכילתא. ע' זבחים קיט ע"ב שם הגמרא מביאה מקור למה שמובא במשנה האחרונה במסכת זבחים שבבמת יחיד לא צריך כהן רק בבמת ציבור, "וכהן דכתיב (ויקרא יז) וזרק הכהן". וכתב רש"י:
וזרק הכהן - את הדם על מזבח ה' פתח וגו' (ויקרא יז) ודרשינן ליה בת"כ בפרשת שחוטי חוץ זריקת כהן פתח אהל מועד ואין זריקת כהן בבמה אלא אף הזרים והעבדים.
וכתב הקרן אורה שמה שכתוב עבודה בבכורים, היינו דוקא בקרבן ציבור, שהוי כמו במת ציבור בשעת התר הבמות. אבל כל יחיד שרוצה יכול להקריב ואין צריך דוקא בכור. וכן כתב החזון איש בכורות סימן טז אות ח' וז"ל:
נראה דלא בא לפסול עבודת פשוטין דהא אפילו לאחר שנבחרו כהנים, זר כשר בבמה דאמר זבחים קי"ג, אלא בקרבן ציבור קאמר ודכתיב שמות כד ה' את נערי בני ישראל ופרש"י הבכורות שהן היו בחירי ה', ועיקרו רמוז במקרא במדבר ג' פקוד כל בכור זכר וגו' אלמא דקודם שהחליפן בלוים היו הבכורות הנבחרים, וכיון שעד שהוקם המשכן לא היו עדיין כהנים ולווים, ראויה העבודה לבכורים שהם הנבחרים, ומשהוקם המשכן ראוי היה לקבוע לבכורים העבודה במקדש, ולולא חטא העגל היה ניתן להם עבודת הלוים.

ויתכן שזה פירוש מה שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות שמאדם הראשון העבודה היתה בבכורות. היינו לקרבנות ציבור אבל מצאנו שכל יחיד יכול היה להקריב לעצמו אף שאינו בכור.

ואם כן יש לומר שאם קרח רצה להחזיר את העבודה לבכורים, חלק גם על קדושת המקום ורצה לומר שאין קדושה למשכן אלא יש לה דין במה ולכן יכולים גם הבכורים להקריב.

ג

על פי הקדמות אלו יש להבין מה שכתב הרמב"ן בפסוק ה':
...והנה משה מעצמו חשב המחשבה הזאת ורצה בקטרת יותר משאר קרבנות, כי ראה כבר בנדב ואביהוא כי בהקריבם קטרת זרה לפני ה' נשרפו, והתיר לאהרן להקטיר אותה לצורך השעה, או שהיתה קטרת הבקר שהקטיר בהעלותו את הנרות כמשפט...

ולכאורה הדבר תמוה שהרי הקטרת הקטורת היתה בעזרה ולא בהיכל שהרי כל זה היה בפתח אוהל מועד. ואם כן צריך עיון, אם אהרון הקטיר את הקטורת כמשפט קטורת של שחר, הרי הקטיר בפנים, ושאר החמישים ומאתים הקריבו בחוץ, ואם כן מה הראיה מכאן שאהרון הוא הנבחר?

ועוד קשה, ע' רמב"ן להלן פי"ז ב':
כי קדשו - המחתות, והם אסורין בהנאה שכבר עשאום כלי שרת, לשון רש"י. ולא ידעתי טעם לאיסור הזה, שהרי קטורת זרה הקריבו וזר שעשה כלי שרת להקריב בחוץ באיסור אינו מקודש. אבל יש לומר, כי בעבור שעשו כן על פי משה היו קדש, כי הם הקדישו אותם לשמים לפי שחשבו שיענה אותם האלהים באש ותהיינה המחתות האלה כלי שרת באהל מועד לעולם. והנכון בעיני, כי יאמר הכתוב (פסוק ג) כי הקריבום לפני ה' ויקדשו ויהיו לאות לבני ישראל, כלומר אני הקדשתי אותם מעת שהקריבו אותם לפני כדי שיהיו לאות לבני ישראל:
ובפשטות אכן קשה קושית הרמב"ן, איך נעשו המחתות כלי שרת, שהרי כלים אלו נעשו כדי להקטיר בחוץ?!

אלא שיש לומר: קרח רצה להחזיר את העבודה לבכורות, כמו שהיה בבמת יחיד, ולכן אמר כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', היינו השראת שכינה היא בכל מקום ולא ריך משכן דוקא. ולכן לשיטתם גם הקטרה בחוץ הוי הקטרה טובה כי לא הודו במעלת השראת השכינה במשכן. ולכן הם הקטירו בעזרה ואהרון הקטיר בהיכל, לשיטתו שאין הקטרה כשרה אלא בהיכל ולצורך תמיד של שחר. (כלי חמדה לר"מ דן פלאצקי, על פרשת קרח).

ד

ויש להוסיף עוד בנוגע להקטרת הקטורת שהם הקטירו שלא במזבח, ולכאורה הרי אהרון לפי פשט אחד של הרמב"ן הקטיר במזבח, ואם כן מה הפלא שה' קיבל את הקטורת של אהרון?

אלא שיש הבדל עקרוני בין הקטורת ובין שאר הקרבנות. שהרי כל הקרבנות צריכים להיות קרבים רק על גבי המזבח. ואילו הקטורת מצד עצמה אינה הטעונה מזבח כלל, אלא מקטירים אותה על מחתה. כך אנו מוצאים בנדב ואביהוא (ויקרא י', א') וכן באהרון לאחר מרד קרח (במדבר יז, יא-יב) "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי ד' הֵחֵל הַנָּגֶף: וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה וַיָּרָץ אֶל תּוֹךְ הַקָּהָל וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם". וכעין זה נוהג גם הכהן הגדול ביום הכפורים שלוקח מלא המחתה גחלי א, ונותן בקדש הקדשם את הקטורת על האש שבמחתה (ויקרא טז, יב, יג). אלא שהקטורת היא טעונה מזבח כי היא קשורה בכתובים לעולת התמיד, ונקראת תמיד כמו הקרבן. וכן מקטירים אותה בבקר ובין הערבים, ולכן כשם שהעולה טעונה מזבח גם הקטורת טעונה מזבח.

על פי דברים אלו אפשר להבין את ההלכה שנאמרה בקטורת "מזבח שנעקר מקטירין הקטורת במקומו" (רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פ"ג ה"ב) וזה משום שמעיקר הדין הקטורת אינה טעונה מזבח. לכן במקום שאין מזבח מקטירים אותה במקומה אף בלא מזבח.

דברים אלו מסבירים גם שאלה שרבים דנו בה: מדוע מזבח העולה נזכר כבר בפרשת תרומה במסגרת המשכן וכליו, ואילו מזבח הקטורת נזכר רק בסוף פרשת תצוה (שמות ל' א-ו), לאחר השלמת התיאור של בגדי כהונה. והרי מזבח הקטורת הוא עומד בין השלחן ובין המנורה, ואם השלחן והמנורה נזכרו כבר בפרשת תרומה, רואי היה להזכיר עמם גם את מזבח הקטורת? ואכן בפרשת ויקהל ופקודי מזבח הקטורת נמצא במקום הראוי: אחרי השלחן והמנורה (שמות לז, כה-כט; מ, כו, כז). ויתכן (כלי חמדה על התורה) שהקטורת כיון שהיא באה לכפרה ולכן עוצרת את המגפה. יש לומר וכדעת הרמב"ן שמות המשכן נאמרה קודם חטא העגל, אמנם לא הספיקו לבנות עד שחטאו ישראל בעגל. ולכן לפני חטא העגל לא היה צורך בקטורת, ולפחות במזבח הקטורת. ולכן לא הוזכר מזבח הזהב בציוי הראשוני על המשכן.

ולכן הנחת קרח היתה, שאם כל העדה כולם קדושים, וכל המקומות באותה דרגת קדושה, הרי יכולים גם הבכורים להקריב, כדין במת יחיד בקרבנות ציבור, ואין צריך מזבח ואין צריך גם מקום מסויים. ולכן יתכן שבזה תלויים פירושי הרמב"ן אם אהרון הקריב בהוראת שעה מחוץ למזבח או שהוא הקריב בפנים. ולפי הסבר זה גם אם אהרון הקריב בפנים, עדיין יש ראיה ממה שהקב"ה קיבל את מנחתו שאין "תורת" קרח תורה נכונה. וכן ברור איך התקדשו המחתות, לשיטת קרח הרי ההקטרה היתה גם כן במקום שמועיל ובאופן המועיל.

ובאופן זה הסביר בכלי חמדה פרשת קרח את הספורנו בפרשת כי תבא בענין וידוי מעשר, דברים יג, יג:
בערתי הקדש מן הבית. בחטאינו ובעונות אבותינו הוסרה העבודה מהבכורות אשר להם היו ראויות תרומות ומעשרות באמרו ואטמא אותם במתנותם בהעביר כל פטר רחם וזהו וידוי מעשר שהזכירו רז"ל:
ולכאורה צריך עיון הרי בערתי הקדש מן הבית מדבר על מעשר שני, והוא הרי נאכל לעלים בירושלים. ואם כן מה הקשר לוידוי על שהוסרה העבודה מן הבכורות? אלא שכוונתו שאם לא היה צריך מקום מקודש לאכילת מעשר שני כלל שהיה בכל מקומות ישראל קדש והיה מעשר שני נאכל בכל מקום ולא היה צריך להוציא הקודש מן הבית.
ע' משנה זבחים פי"ד מ"ח:
באו לירושלים נאסרו הבמות ולא היה להם עוד היתר והיא היתה נחלה קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים קדשים קלים ומעשר שני לפנים מן החומה:
ולכן יש וידוי מעשר כיון שלולא חטא העגל (לשיטת רש"י) לא היה משכן והעבודה היתה נשארת לבכורים וגם מעשר שני היה נאכל בכל מקום.

ואם כן טענת קרח היתה שהמשכן דינו כבמת ציבור בזמן היתר במות, ובמה כשרה בזרים, וקרבנות ציבור בבכורים, ולכן לא צריך כלי שרת, ולכן הקטורת שהם הקטירו לא היתה קטורת בחוץ לשיטתו של קרח. וזוהי אם כן טענת בני ישראל בסוף הענין פרק יז פסוקים כז-כח:
וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר הֵן גָּוַעְנוּ אָבַדְנוּ כֻּלָּנוּ אָבָדְנוּ: כֹּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אֶל מִשְׁכַּן ד' יָמוּת הַאִם תַּמְנוּ לִגְוֹעַ:
בני ישראל עדיין עומדים תחת השפעת קורח שלא היתה ברורה לו קדושת המקום המיוחד של המשכן, ולכן "כל הקרב" נמצא במשמעות של מקום אף שהכוונה היא כל הקרב לעבודה. כיון שהעבודה המיוחדת תלויה בקדושת המקום.

• שיעורים נוספים של הרב יואל עמיטל
• שיעורים נוספים בנושא שיעורי תנ'ך מחשבה וחסידות

הידור מצוה

הרב יואל עמיטל

זריזים מקדימין למצוות

הרב יואל עמיטל

מצוה בו יותר מבשלוחו

הרב יואל עמיטל

המתחיל במצוה אומרים לו גמור – חצי שיעור במצוה

הרב יואל עמיטל

שיעורים נוספים...

פרשת ויקהל - חכם לב

הרב יואל עמיטל

פרשת משפטים - ואלה המשפטים

הרב יואל עמיטל

פרשת יתרו - ממלכת כהנים וגוי קדוש

הרב יואל עמיטל

פרשת בשלח - קנין תורה

הרב יואל עמיטל

שיעורים נוספים...