פר' נשא - איסורי נזיר
הרב יואל עמיטל
להדפסת השיעור
במדבר ו':
(א) וַיְדַבֵּר ד’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַד': (ג) מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל: (ד) כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל:
הגדרת הרמב"ם לנזירות, בפרק א' הלכה א' הלכות נזיר:
הנזירות הוא נדר מכלל נדרי איסר שנאמר כי ידור נדר נזיר וגו', ומצות עשה שיגדל שער ראשו שנאמר גדל פרע שער ראשו, ואם גילח בימי נזרו עובר בלא תעשה שנאמר תער לא יעבור על ראשו, וכן אסור להטמא למתים או לאכול דברים שאסרן הכתוב עליו מגפן היין כל ימי נזרו.
והנה, במשנה הראשונה במסכת נדרים כתוב: "כל כנויי נדרים כנדרים וחרמים כחרמים ושבועות כשבועות ונזירות כנזירות". ומקשה הגמרא מדוע לא כתוב במשנה שבועות לאחר נדרים, שהרי בפסוק הם נאמרו ביחד: "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיקֹוָק אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (במדבר ל', ג'). ומתרצת הגמרא:
וליתני כינוי שבועות בתר נדרים איידי דתנא נדרים דמיתסר חפצא עליה תנא נמי חרמים דמיתסר חפצא עליה לאפוקי שבועה דקאסר נפשיה מן חפצא.
נדרים הם איסור חפצא, כלומר שהחפץ הוא אסור. מה שאין כן בשבועה שאדם אוסר את עצמו מן החפץ. מכך יש כמה נפ"מ הלכתיות, למשל חלות הנדרים היא על ידי התפסה, שאדם אומר הרי זה כמו קרבן, או זה כזה. וזה תופס כיון שבחפץ יש הקדש. ולשון הר"ן על רי"ף בשבועות פרק שלישי שם כתב שעיקר הנדר הוא בהתפסה שהקדש עושה חליפין "דבלאו הכי נדר ראשון לא לא משכחת ליה". אבל בשבועה לא יכול לומר זה כזה. ועוד נפ"מ שנדרים חלים על דבר מצוה, כלומר אם אדם אוסר על עצמו בהנאה את הסוכה הוא פטור ממצות סוכה כיון שהסוכה אסורה עליו. אבל אי אפשר לישבע שלא לשבת בסוכה, כיון שהשבועה היא על גופו וגופו כבר חייב במצות סוכה. וכמו כן יש מחלוקת בגמרא (נדרים דף לה ע"א) אם יש מעילה בקונמות או לא. ואם יש הרי זה כמו הקדש שיש קדושה על גוף החפץ, וה"ה בנדרים. ודבר זה כמובן לא יתכן בשבועות.
ההבדל בסברא בין איסור גברא ואיסור חפצא, מבואר בחדושי ר"ש שקופ בנדרים, סימן א':
שוב התבוננתי לבאר ענין איסור חפצא במובן המושג. שענין כל תשמיש איסור מתחלק לשני אופנים: א. כל מאכלות אסורים, שמטרת האיסור עבור האדם שלא יתגאל בדברים המטמטמים את הגוף והנפש, ויש תשמיש איסור שהוא למטרה אחרת כמו בדברים המקודשים שאסרה תורה לזרים ונכרים שלא יתחלל הקדש, שבאופן כזה רחקה תורה את החפץ מן האדם, ובאופן הא' רחקה תורה את האדם מן החפץ.
ובה יבואר לנו שכל איסורים חשובים איסור גברא, שהאדם מרוחק מן החפץ, ובקונמות החפץ אסור ומרוחק מן האדם. ובזה יש לתרץ מה שהקשו הראשונים ז"ל באומר הנאת סוכה עלי, למה לא ידחה עשה של מצות סוכה ל"ת דלא יחל, ואף דאיכא גם עשה, היכי דישנו בשאלה דחי גם לא תעשה ועשה כמובא לעיל, וע"פ דברינו י"ל דכמו דלא מצינו שיודחה ל"ת דלא תגזול משום מצות עשה, כגון אם אין לו תפילין שיותר לו לגזול כדי לקיים המצוה של תפילין, שהטעם בזה לענ"ד, דהא שהתירה תורה ל"ת משום עשה הוא רק אם מטרת התורה משם אחד הוא של אדם זה, כמצות ציצית וכלאים, אבל בגזלה שאין ספק שהמטרה בזה משני צדדים, שלא יהיה העושה גזלן ושלא יהיה השני נגזל, ומשו"ה לא דחי ל"ת דלא תגזול שאף שיתוקן על ידי המצוה עבירת הגזלן אבל המטרה שלא יופסד נגזל לא תתוקן על ידי המצוה. ולכן באוסר בקונם את הסוכה או המצוה לא יתוקן על ידי עשתו של המצוה קלקול חלול הקדש של החפץ. וכן לענ"ד שמטעם זה אין מצות אכילת מצה דוחה לאו של טבל שאיסור תרומה וטבל הוא איסור חפצא כנ"ל.
אם כן יש לדון מה הגדרת איסור נזיר, איסור על האדם או שהיין אסור על הנזיר כמו חפצא. ולפי התירוץ של הגמרא במסכת נדרים עולה שנזירות היא איסור גברא ולא איסור חפצא, אם אכן זה הסדר של המשנה, שקודם איסורי חפצא ואחר כך איסורי גברא. והרא"ש בפירושו בנדרים העיר על שאלה זו וכתב:
ונזירות אע"פ שנאסר ביין אינו נאסר היין עליו אלא בגופו תלוי הנזירות שאומר הריני נזיר וממילא נאסר ביין ובתגלחת ובטומאה.
ולכאורה כוונת הרא"ש שאיסורי נזיר אינם איסורי חפצא כמו נדרים אלא בגופו תלוי והרי זה כמו שבועה שהרי ממילא נאסר ביין ובתגלחת ובטומאה. ועוד, אם הרא"ש משוה את איסורי תגלחת וטומאה לאיסור היין, הרי שבא לומר שהאיסור הוא איסור גברא. ולכן אין לנזירות קשר עם איסור חפצא. וכן למד בדברי הרא"ש בשו"ת אלשיך סימן קג.
הריטב"א לפחות בשלשה מקומות במסכת נדרים כתב שנזירות היא איסור חפצא, בפרק ראשון דף יג ע"ב דן הריטב"א בענין נדר בתוך נדר, ומבואר בגמרא שנזירות חלה על נזירות מדכתייב נזיר להזיר:
ומסתברא דהוא הדין לנדרים, מכיון דאתקוש וכדבעינן למימר קמן. וקשיא לן הא דאמרינן במסכת נזיר בפ"ק מיין ושכר יזיר לעשות יין מצוה כיין הרשות. ופרכינן מאי ניהו ייין מצוה אי לימא קדושה ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני הוא. כלומר אין נזירות חלה על ביטול מצות עשה, ואמאי והא אמרינן דנדרים חלין על ביטול מצוה משום דהוי איסור חפצא ונזירות נמי איסור חפצא הוא.[1]
(עיי"ש ע' עד בהוצאת מוסד הרב קוק ובהערה 367. וכן הריטב"א בפרק שני דף טו ע"ב ע' ק"ס בהוצאת מה"ק, שנזירות הוא איסור חפצא, וכן דף יז ע"א עמ' קע"ח בהו' הנ"ל).
ויש נפ"מ להלכה מהגדרת הנזירות, שאם נזר בלשון שבועה מועיל, ע' שו"ע יו"ד סימן רו סעיף ה':
הנודר: שלא אוכל עמך, או: שאוכל עמך, אפילו יד לא הוי, דלשון זה לשון שבועה הוא ולא לשון נדר, אם לא שנדר לעשות מצוה. ומיהו כיון דהאידנא מרגלא בפומייהו דאינשי למינדר בהאי לישנא, אין להקל וצריך התרה, כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים. ויש מי שאומר דנדר שאמרו בלשון שבועה ושבועה בלשון נדר, מהני מדין ידות; ומיהו בנזירות שהוציאו בלשון שבועה, לדברי הכל אסור.
וכתב על זה הש"ך, ס"ק י':
ומיהו בנזירות כו' - דבר זה אינו בב"י אבל מצאתי בתשובת מבי"ט חלק א' סי' ע"ב דף ל"ו ע"ג שכ"כ הרב מהר"ר דוד ן' זמרא דנזירות לכ"ע אם הוציאו בלשון שבועה חל דעיקרו לשון שבועה הוא דהא אתפוסי גברא הוא כמו שבועה שהרי הוא אומר הריני נזיר כמו הריני נשבע והמבי"ט חלק שם עליו בדברים שאין בהם ממש וכן נ"ל מוכח בריש נדרים גבי הא דמשני התם איידי דתנא נדרים דמיתסר חפצא עליו תנא נמי חרמים כו' דנזירות דמי לשבועה בזה דמיתסר גברא ע"ש וכן משמע בפי' הרא"ש שם ועיין בתשובת מבי"ט סי' ע"ה דף קל"ד ע"א, שוב מצאתי בתשובת מבי"ט ח"ב סי' נ"ח דמ"ז שהרגיש בזה והאריך בדבר וכל דבריו אינם מוכרחים לדעתי ע"ש:
סיוע לדברי המהרי"ט: כתב בשיטה מקובצת הנ"ל, שננזירות הוי כמו מי שהתגייר שמתחייב במצות, היינו שלא הוא חייב את עצמו אלא מתחייב ממילא וזה איסור הבא מאליו.
אבל לכאורה זה לא יתכן שנזיר הוא איסור גברא שהרי בנזיר, אם אדם רואה נזיר ואומר "אני כמוהו" הרי זו התפסה והוא נהיה נזיר כיון שהתפיס בקדושת הנזיר. ואם נזירות זה כמו שבועה, הרי שאין על האדם שום חלות שאפשר יהיה לומר הריני כמוהו. ועוד סיבה שלא תתכן סברא זו שנזירות הוא איסור גברא, כמ"ש מהרי"ט שהובא באבני מילואים סימן י"ב וסימן כ"ב, וראייתו מרי"ף שבועות שכתב שהתפסה לא מועילה בשבועה אלא בנדרים והביא הרי"ף דוגמא מנזיר. ובע"כ שזה איסור חפצא.
ולמעשה את דעות הפוסקים הביא בשו"ת אבני מילואים סימן כב, בתוך דבריו:
שנחלקו הפוסקים במהות הנזירות אם הוא איסור גברא או איסור חפצא או איסור תורה הובאו דבריהם בשו"ת מוהרי"ט ח"א סימן נ"ג ונ"ד, דעת מהרי"ן לב דנזירות איסור חפצא ואתי עלה מדברי הרי"ף פרק שבועות שתים דקאמר דמתפיס בשבועה לא הוי כמוציא שבועה מפיו כגון דאשתבע דלא ליכול הדין בשרא ובתר הכי אמר הרי הפת הזה עלי כהדין בשרא, א"נ כגון דשמע חברי' דאשתבע דלא ליכול כו' ואמר איהו ואנא כוותך, אבל מתפיס בנדר חייל נדרא עליה כדתנן הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני כולם נזירים עכ"ד, ומהרי"ט ז"ל בעוצם פלפולו שם העלה ז"ל וכן נ"ל בירורן של דברים דשלשה חלוקין הן נדר חל על החפץ ואין לו שום שייכות על האדם הנודר ושבועה איסור גברא הוא דאסר נפשי' מחפצא אבל אין גופו של אדם נתפס בה כו' ונזיר הוא עצמו נתפס בנדר ונתקדש גופו דומיא דכהן וממילא נאסר וא"צ לאסור עצמו על החפץ תדע שאלו אמר הריני מושבע לאו כלום הוא עד שיוציא עכשיו שבועה מפיו ואם אמר הריני נזיר מהני משום דנתפסה קדושה בגופו כו' ומתוך דברינו אנו למדין שהנזיר שהתפיס גרוגרות ביין שאמר הרי אלו כיין נראה בעיני דלאו כלום הוא שזה היין לא נאסר מחמת נדרו שלא חל איסור על גוף היין אלא כיון שנדר בנזיר התורה אסרה היין עליו כמו שאסרה התור' עלינו החלב והדם וה"ל כנדר בדבר האסור עכ"ל וע"ש, ובסימן נ"ד דעת הרב מ' יחיאל באסאן שכתב וז"ל ואומר שהנזירות הוא איסור חפצא ממש כנדר, אלא שהחפץ שהוא אוסר עליו הן איבריו ופיו לשתיית יין ושערו לתגלחת וידיו לנגיעה במת ורגליו להכנס באהל המת לכן דמיא קצת לאיסור גברא לפי שרוב איבריו או כולם אסורים בדברים אלו ואם כן האומר הריני נזיר כאלו פירש פיו ליין ושערו לתגלחת כו' ע"ש.
לפי דעת מהרי"ט נראה שיסוד הנזירות הוא שם נזיר שקורא על עצמו ונתקדש גופו, וממילא הוא חייב בכל הניהוגים. אבל ברמב"ם מוכח שלא כן, ע' הלכות נזירות פרק ז' הלכה טו:
וכיצד הוא מותר בתגלחת מצוה, נזיר שנצטרע ונרפא מצרעתו בתוך ימי נזירות הרי זה מגלח כל שערו שהרי תגלחתו מצות עשה שנאמר במצורע וגלח את כל שערו וגו', וכל מקום שאתה מוצא מצות עשה ולא תעשה אם יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה, והלא נזיר שגלח בימי נזרו עבר על לא תעשה ועשה שנאמר קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו ובכל מקום אין עשה דוחה לא תעשה ועשה ולמה דוחה עשה של תגלחת הנגע לנזירות, מפני שכבר נטמא הנזיר בצרעת וימי חלוטו אין עולין לו כמו שבארנו, והרי אינו קדוש בהן, ובטל העשה מאליו ולא נשאר אלא לא תעשה שהוא תער לא יעבור על ראשו, ולפיכך בא עשה של תגלחת הצרעת ודחה אותו.
השגת הראב"ד: ולפיכך בא עשה של תגלחת הצרעת ודחה אותו. א"א אני שונה בראש מס' יבמות משום דהוה ליה לאו ועשה שישנו בשאלה והיינו דקילי.
הרי שלדעת הרמב"ם יש מציאות של נזיר שיש עליו את כל איסורי נזיר אף שאין עליו שום קדושת נזיר! וזהו נזיר בימי חלוטו שאינו קדוש בהם. ואם כן איך אפשר לומר שהקדושה היא גורמת לאיסורים ולא הדיבור שלו? ואולי צריך לומר שבכל זאת יש עליו שם נזיר וזה גורם את האיסורים, ומכל מקום זה בא מאליו.
ולכאורה יש להוכיח מגמרא נזיר דף ג' ע"ב אם נזירות היא איסור חפצא:
הריני נזיר מן החרצנים ומן הזגים ומן התגלחת ומן הטומאה הרי זה נזיר וכל דקדוקי נזירות עליו. גמ'. מתני' דלא כר' שמעון דתניא ר"ש אומר אינו חייב עד שידור מכולם ורבנן אמרי אפילו לא נזר אלא בחד מנהון הוי נזיר מ"ט דר"ש אמר קרא (במדבר ו) מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג ורבנן מ"ט אמר קרא (במדבר ו) מיין ושכר יזיר ור' שמעון נמי הכתיב מיין ושכר יזיר ההוא מיבעי ליה לאסור יין מצוה כיין הרשות מאי היא קדושתא ואבדלתא הרי מושבע ועומד עליו מהר סיני אלא כי הא דאמר רבא שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות חיילא על שבועה.
אפ הפשט הפשוט בגמרא הוא שעל קידוש והבדלה לא יכולה לחול הנזירות כיון שמושבע ועומד לעשות קידוש, הרי ברור שנזירות היא איסור גברא ולכן לא יחול על מה שמושבע כבר. אבל התוספות שם בארו ששאלת הגמרא היא בתמיה, האם מושבע ועומד לעשות קידוש, הרי קידוש על היין אינו מן התורה. ומתרצת הגמרא שאמר שבועה שאשתה, ואמר הריני נזיר בזה צריך פסוק שנזירות חלה על שבועה לאסור יין מצוה כיין רשות, וחלה שבועה אף שכבר נשבע לשתות. וגם מרבנו תם ברור שנזירות אינה איסור על החפץ אלא על האדם.
[1] ובתירוץ הביא את דברי רבנו תם ששאלת הגמרא שם על קידוש והבדלה שזו תמיהה: וכי מושבע ועומד על יין קידוש והבדלה שצריך הפסוק לאסור, והרי מן התורה אין מצוה לקדש על יין, ועיי"ש.
