שיחה לפרשת שופטים: "בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה"
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור "ואני בחסדך בטחתי יגל ליבי בישועתך אשירה לה' כי גמל עלי". (תהילים יג, ו)
זו ההרגשה שמפעמת בי בשעה זו. בית המדרש מונה כ300 תלמידים ואברכים. קרוב ל120 תלמידים חדשים. ברוכים הבאים לכולם: תלמידים חדשים ישראלים ובני חו"ל, תלמידים ותיקים ישראלים ובני חו"ל, חיילנו שחזרו מהשרות הצבאי, והאברכים היקרים. איזו נחת גדולה יש לבורא עולם. אלפים בארץ ובעולם מקדישים שנים מחייהם ללמוד בישיבה כדי לשמוע את דבר ה', וזה עושה נחת גדולה בשמים. תודה למשגיח הרב אריה בן יעקב ולמנהל תוכנית חו'ל הרב אריה וקסמן וכל הרבנים שדאגו לכל ההכנות הרבות כדי שאכן כל תלמיד יקבל את מה שמתאים לו כדי שיוכל להתרומם ולהתעצם.
מטרת שיחת פתיחת שנה היא, להדגיש את מטרות הלימוד בישיבה, ומהם הדרכים להשגת מטרות אלו.
כתוב בתהילים:"בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה" (תהילים א,ב). התורה היא אינה אינפורמציה גרידא אלא תורת ה'. ה' מדבר דרך התורה. דרך התורה מבינים מה רצון הבורא בעולם. צריך להכין את הקומה הראשונה כדי שנוכל לספוג את דבר ה' בעולם. התורה צריכה להיהפך לחלק מאישיותנו. בכל דבר צריך בירור אם הוא רצון ה' בעולם. אנחנו בישיבה כדי לבנות את הקומה הרוחנית, ולהבין שזו מטרת חיינו. הט"ז שואל: מדוע מברכים בברכות התורה "נותן התורה" ולא "נתן התורה"? ועונה: שבכל רגע שאדם לומד ה' נותן את התורה. ה' מדבר אל האדם דרך לימודו ונותן לו תורה.
כותב הרמב"ם:
"כל איש מישראל, חייב בתלמוד תורה: בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל ייסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו, אפילו עני המחזר על הפתחים, ואפילו בעל אישה ובנים" (רמב"ם הלכות תלמוד תורה א' י"א)
יש חיוב מהתורה ללמוד כל רגע אלא אם כן יש לאדם צרכים אחרים. וחיוב זה חל לכל אורך החיים, גם בזמן הישיבה וגם לאחר הישיבה. ההבדל הוא בכמות הצרכים. כאשר בחור נמצא בישיבה הוא פנוי כמעט כל היום ולכן החיוב הינו בכל היום, ולאחר הישיבה מתרבים הצרכים.
הלימוד בישיבה מטרתו לתת ארגז כלים רוחני ומיומנות כדי שאכן אפשר יהיה לקיים חיוב זה כל החיים.
במיומנות-להפוך כל תלמיד ללומד עצמאי שיידע כיצד לגשת לסוגיה וכיצד להצליח.
ברוחני-לבנות לכל תלמיד את הקומה הרוחנית שירצה בכל מאודו לקיים חיוב זה.
הקומה הרוחנית של האדם נבנית הן ע"י לימוד אמונה-בירור חובת האדם בעולמו , והן ע"י לימוד התורה הגורם לחלק אלוק שלו לגדול ולהפוך להיות מרכז אישיותו.
צריך ללון בעומקה של תורה. צריך להבין שמהותנו היא שקיעה בלימוד. מהיום הראשון התלמיד צריך לשקוע בסדרים ובתפילות אלו. מטרת הישיבה שכל חיי האדם יהיה בבחינת "בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה". לכן הכוזרי קורא ללימוד התורה תרופה, כי היא משנה את אישיותו מחומריות לרוחניות. כמו שתרופה משנה את הרכב הדם, כך לימוד התורה משנה את האיזון באדם בין רוחניות לגשמיות.
חשוב שהלימוד יהיה ברור, לחזור ולסכם סוגיות. לכן חשוב לא להכניס פלאפונים ואוכל לבית מדרש, כדי שנהיה שקועים בלימוד ולא יהיה היסח דעת.
בעז"ה נלמד מסכת מכות בעיון ובבקיאות ונסיים אותה כולנו יחד.
צריך בלימוד יצירתיות, לחיות את הלימוד, להקשות ולתרץ, לראות שיטות שונות, לנסות ולהסביר את השיטות השונות. מי שפסיבי בלימוד לא מגיע לשמחה בלימוד. הדבק של החיבור לתורה מגיעה דרך הנאה בלימוד.
כותב אגלי טל:
"שמעתי קצת בני אדם טועין מדרך השכל בענין לימוד תורתנו הקדושה, ואמרו כי הלומד ומחדש חידושים ושמח ומתענג בלימודו, אין זה לימוד התורה כל כך לשמה כמו אם היה לומד בפשיטות, שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצוה. אבל הלומד ומתענג בלימודו הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו. ובאמת זה טעות מפורסם. ואדרבא, כי זה היא עיקר מצות לימוד התורה - להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעין בדמו. ומאחר שנהנה מדברי תורה הוא נעשה דבוק לתורה, וזהו עיקר המצוה. הלומד לשם מצוה ומתענג בלימודו הרי זה לימוד לשמה וכולו קדוש, כי גם התענוג מצוה" (אגלי טל בהקדמתו)
יש כאלו שחושבים שהשמחה פוגעת בלימוד תורה כי זה הופך את הלימוד ללימוד שלא לשמה. אבל מסביר ה"אגלי טל" שהאדם צריך להבין שהשמחה היא מה שמחברת אותו לתורה. ולכן כאשר בחור הינו יצירתי והתורה נהפכת להיות "תודה דיליה" אז הוא לומד תורה מתוך שמחה.
כותב נתיבות שלום:
"ומזה שדמתה התורה את מלחמת היצר למלחמה על אויביך, יש ללמוד מה הם תכסיסי המלחמה שעליהם יכון הנצחון בשדה הקרב. דהנה שני עניינים עיקריים על ידם יושג נצחון המלחמה, ראשית שהחיילים אני הצבא יהיו מסורים ונאמנים בלב ונפש, וכל מעייניהם יהיו רק במלחמה, עד להיותם מוכנים למסור ולהקריב כל חייהם למען הנצחון במלחמה.... והעיקר השני הוא האמונה בנצחון, ויהיה ברור להם שוודאי ינצחו במלחמה, מה שאין כן כאשר יורדת רוח הלחימה של הצבא ושורר רפיון ידיים והרגשה שאין להם סיכויים לנצח, אז אסור להם לצאת למלחמה באשר מפלתם ודאית.... וב' עניינים אלו מרומזים במה שכתוב בהמשך הפרשה ... (כאן הוא מצטט את הפסוקים לגבי החוזרים משדה המערכה) והיינו שהראשונים (מי שבנה בית ולא חנכו וכו') חסרונם במדת ההתמסרות למלחמה, כיון שמחשבותיהם שקועות בבית כרם ואשה, וחסר להם מסירות נפש למלחמה. ואלו הירא ורך הלבב חסרה לו האמונה בנצחון מחמת עבירות שבידו, ועל כן אינם ראויים למלחמה.וענינים אלו שייכים אף במלחמת היצר, שצריכים בה לב' עניינים האלו. הן ההתמסרות למלחמה... וכמו כן העיקר השני האמונה בנצחון שייך גם כן בעבודת ה' ובמלחמת היצר, שיהודי מחויב להאמין שוודאי ינצח במלחמתו. ומהאי טעמא קוראים פרשיות אלו בחדש אלול, שבהם מפורשים כל ענייני כי תצא למלחמה, משום שבחודש אלול הוא הזמן של כי תצא למלחמה על אויבך, שאז התפקיד הוא להתגייס לצבא ה' וצריך לזה את ב' עניניים הנ"ל, ההתמסרות להשיג הנצחון ובהירות האמונה בנצחון" (נתיבות שלום פרשת שופטים)
כדי לנצח במלחמה צריך מסירות מוחלטת, ולכן כאשר האדם טרוד הוא לא יכול לנצח, ולכן שחררו מהמלחמה את מי שארש אשה, נטע כרם, בנה בית. תנאי נוסף לנצח במלחמה הוא להאמין בניצחון, ולכן מי שירא מעבירות שבידו וחושב שלא ינצח הוא משוחרר מהמלחמה. נתיבות שלום משוה את הלומדים תורה לחיילים. בצבא צריך שני דברים עיקריים: מסירות ואמונה בנצחון. כך גם בלימוד התורה, הלומד צריך להחליט שהוא מתמסר ללמוד בישיבה ובשנים אלו זהו עיקר עיסוקו יומם ולילה, ולהרגיש שתהליך ההפנמה ואהבת התורה אכן יתרחש והוא והתורה יהיו בעז"ה אחד, ותורה תהיה אישיותו.
ר' יצחק גרשטנקורן הקים את העיר בני ברק. כאשר היה במהלך גיוס כספים בארה"ב הוא רצה להפסיק. לפני שרצה להפסיק, הוא התייעץ עם אחד האדמו"רים בדבר. הוא השיב לו שאם הוא לקח משימה עליו לעשות אותה עד הסוף. כך גם עלינו מוטל להשקיע את כל כוחותינו בישיבה למען מטרה נעלה. הוא הראה לו שבתחילת פרשתנו כהן משוח מלחמה משחרר ברצון כל מי שלא מסור מספיק או חושש מההפסד, ואילו לאחר מכן כתוב בפרק כ פסוק ט: "וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם". ומסביר רש"י בד"ה "שרי צבאות":"שמעמידין זקפין מלפניהם ומלאחריהם וכשילין של ברזל בידיהם וכל מי שרוצה לחזור הרשות בידו לקפח את שוקיו זקפין בני אדם עומדים בקצה המערכה לזקוף את הנופלים ולחזקם בדברים שובו אל המלחמה ולא תנוסו שתחלת נפילה ניסה". וקשה: הרי בתחילה שחררו את מי שאינו יכול להתמסר (בנה בית, נטע כרם, אירש אשה) וכן מי שירא מהכישלון (בגלל עבירות שבידו) וא"כ מדוע לאחר מכן מקפחים את שוביו? אלא ההסבר הוא שכל עוד אדם לא לוקח על עצמו משימה הוא יכול לחזור בו, אך ברגע שהוא התחיל במשימה הוא מקבל כוחות להצלחת המשימה והוא לא יכול לחזור בו. ולכן אותו אדמו"ר לא נתן רשות לראש העיר בבני ברק לפרוש מתפקידו.
אותו דבר בישיבתנו, ברגע שנכנסתם לישיבה קיבלתם ייעוד ותפקיד וסייעתא דשמיא, ולכן אסור לכם לחזור ולהמעיט בתפקיד שקיבלתם על עצמכם.
גם בכבישת היעדים בישיבה: עמל התורה ובניין אישיות- צריך מסירות גדולה וצריך להאמין בתהליך ותוצאותיו. מי שתהיה לו מסירות גדולה ויזדהה ויאמין בתהליך, אכן יצליח לקנות את יסודות הישיבה. אין אחד שלא יכול להצליח.
הרב וולבה כותב:
"ישיבה איננה מקום לקנות ידיעות בלבד כי אם מקום של שלימות החיים בתורה. בישיבה לומדים לחיות כמו שלומדים בה ללמוד. עשרה יחידים שעוסקים בתורה ואין ביניהם אהבה ואחוה, סימן הוא כי תורתם בלתי שלמה, ולא עליהם נאמר: שכינה שרויה ביניהם.. אי לזאת מהי ישיבה? הוי אומר שהיא מקום הגידול לחברה האידיאלית ביותר, חברה לשם שמים, הוי יודע זאת כשאתה נכנס לישיבה, כי עליך להיות מבוני ציבור שאין כמותו בעולם, בשלימות המידות, באחדות השאיפה, ובשיתוף הפעולה לעבודת ה'" ("עלי שור")
בישיבה לומדים איך לחיות, לא רק איך ללמוד. הישיבה בונה חברה אידיאלית. ולכן חשוב שיהיה דגש גם על "בן אדם לחברו" ושכל אחד יחשוב על חברו וידאג לו.
כתוב:
"אַחֲרֵי ה' אֱ-לֹקֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן" (ספר דברים פרק יג פסוק ה)
כותבת הגמ':
"ואמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב: (דברים יג) אחרי ה' אלהיכם תלכו - וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר: (דברים ד) כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא! אלא להלך אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא:מה הוא מלביש ערומים, דכתיב: (בראשית ג) ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, אף אתה הלבש ערומים.הקדוש ברוך הוא ביקר חולים, דכתיב: (בראשית יח) וירא אליו ה' באלוני ממרא, אף אתה בקר חולים. הקדוש ברוך הוא ניחם אבלים, דכתיב: (בראשית כה) ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו, אף אתה נחם אבלים. הקדוש ברוך הוא קבר מתים, דכתיב: (דברים לד) ויקבר אותו בגיא, אף אתה קבור מתים"(תלמוד בבלי מסכת סוטה דף יד.)
חסד צריך להיות משהו תמידי. אנחנו צריכים להיות אנשי חסד כל חיינו שזה יהיה חלק מאיתנו ובכך נדמה לבורא עולם ונקיים "אחרי ה' אלקיכם תלכו".
כתוב:
"בָּנִים אַתֶּם לַה'ה אֱלֹקֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת. כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה אֱלֹקֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (דברים פרק יד פסוקים א-ב)
וכותב רש"י:
"לא תתנו גדידה ושרט בבשרכם על מת כדרך שהאמוריים עושין, לפי שאתם בניו של מקום ואתם ראוין להיות נאים ולא גדודים ומקורחים" (רש"י דברים פרק יד פסוק א)
אנחנו שגרירים של ה' ואסור לנו להיות מכוערים ולכן אסור "גדידה ושרט ואסור קרחה בין עיניכם למת". ואם הכיעור הגשמי אסור לאור היותנו שגרירים ק"ו שאסור הכיעור הרוחני.
וכך כותב הרב קוטלר:
"בנים אתם לה' א-לוקיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, ופירש רש"י לפי שאתם בניו של מקום ואתם ראויים להיות נאים ולא גדודים ומקורחים. ואסרה תורה הקרחה והגדידה, והחמירה על כל קרחה וקרחה ועל כל שריטה ושריטה (מכות כ.) שלא כבשאר איסורים, וכל כך למה, לפי שאתם בנים למקום וראויים להיות נאים, והיינו שמלבד שזהו כבוד של מקום, הרי זה גם מצד החשיבות הגדולה שלכם בעצמכם. והנה כשכתבה התורה בנים אתם, אין זו מליצה, אלא בחינת בנים ממש, באותה שייכות ויחס ובאותה איכות של בנים, ומדרגה נוראה כגון זו יש לכל בן ישראל והיא מחייבת את כללות הנהגתו, שהרי אם חייב אדם מישראל להיות נאה ולא גדוד ומקורח, על אחת כמה וכמה שחייב הוא להיות רחוק מפגמים רוחניים וענינים המגונים בעצמותם... ובקרא שלאחריו נאמר עוד: כי עם קדוש אתה וגו' ובך בחר להיות לו לעם סגולה וגו', שעד כאן היא מדרגתו של אדם מישראל, בנים למקום. ...בדרך כלל אין האדם מכיר חשיבותו הנוראה הזאת, והוא מכיר את עצמו אך מצד הפחיתות שבו, כי קרוב הוא לזה מצד חומרו והרגלו מקטנותו – עיר פרא אדם יולד, כי יצר לב האדם רע מנעוריו – וממילא הוא פחות ונבזה בעיני עצמי, ועי"כ הוא באמת הולך ומתקטן, כדוגמת עשיר שאינו יודע בעשרו וממילא אינו משתמש בו, וחייב אדם להתבונן ולהכיר החשיבות הגדולה שיש בו בעצמותו, ובכוח שמתהוה בו בפועל עם הכרתו בחשיבות זו, כול מה שמרבה בהכרה זו כן מתרבית וגדלה בו חשיבותו, וזה גורם גדול ועיקרי לתיקון המעשים יותר מכל, שהרי מצד הכרת חשיבותו לעולם יחשוב בדעתו אם פעולה כזו ראויה לו והגונה לו. וימנע מעל מעשה ומכל התנהגות שאינה לפי כבודו וחשיבותו" (משנת ר' אהרן חלק א)
אני מברך את כל הציבור הזה שנזכה להיות שגרירים של ה', שנזכה "אַחֲרֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן. שהתורה ואנחנו נהיה אחד. יה"ר שנזכה לממש את הפס': בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה".
היעד הראשון הוא כמובן מצוות תלמוד תורה. הפס' אומר: "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים ו' ז') – ודורשים חז"ל: "שיהי דברי תורה משוננים בפיך, שאם ישאלך אדם לא תגמגם".
"תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, אוֹכְלִין בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנוֹחֲלִין בָּעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח), לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ, וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא" (מסכת אבות פרק ה משנה יט)
"ומבואר דתלמידיו של אברהם אבינו לא רק שיש להם עוה"ב אלא גם עוה"ז יש להם, דמי שנפשו רחבה ורודף אחר התאוות לעולם אין לו סיפוק, ונמצא מאבד עוה"ז ועוה"ב יחדיו. אנשים טועים בחושבם שיש עוה"ז שהוא טוב ומלא אושר וסיפוק רק שצריך לעזוב את כל הטוב הזה וללמוד תורה ולעשות מצוות מפני ציווי ה' אף שעי"ז נמנע מהם האושר וההנאה. האמינו לי, נער הייתי גם זקנתי עברתי וראיתי הרבה בחיי, אומר אני לכם אין שום תחליף לאושר שמגיע ע"י תורה ומצוות ותפילה. העשירים אינם אנשים שמחים ואין להם סיפוק והנאה בזה. ראיתי אנשים שלא היה להם כלום מן העוה"ז והיו שמחים ומאושרים, ואנשים שהיה להם כל העוה"ז ומסתובבים מלאי חרדות ודאגות בלא סיפוק ובלא שמחה. שום שמחה פנימית לא באה בלא תורה ומצוות, עמילות התורה היא המחייה את האדם ומרווה את צמאונו. קושיה טובה וסברא טובה, קיום מצוות ועשיית חסד, זה מה שנותן לאדם סיפוק ושמחה" (הרה"ג הרב משולם סולובייצ'יק על התורה)
מטרת הישיבה היא כדי להעניק נופך גם על החיים מחוץ לבית המקדש . מטרת הישיבה היא לשעבד את חיינו למען קידוש שם שמיים, להבין שאנחנו נולדנו כדי להיות שגרירי ה', לקדש שם שמיים, לתת לעם ישראל, להוות דוגמא, ליצור ממלכת כוהנים וגוי קדוש, לעצב את כל חיינו שיהיו קשורים לריבונו של עולם.
כעת נעסוק בשאלה השנייה והיא כיצד מגיעים ליעדים אלו?
כתוב בפרשתנו:
"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ, וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם. וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם. כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם. וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתו פֶּן יָמוּת, בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלו יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה. וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ. וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם" (דברים פרק כ פסוקים א-ט)
כותב הרב בידרמן:
"אגב אורחא, הרה"ח ר ' יצחק גרשטנקרון ז"ל היה ממייסדי העיר בני ברק , הלה מסר את נפשו לבנות את העיר ודאג לכל צרכיה על הצד הטוב ביותר. אמנם "אם אין קמח אין תורה", והוכרח ליטול על כתפו הלוואות וחובות עצומים, ומשהגיע זמן פרעון בכדי לפרוע החובות היה. מכתת רגליו בגולה לאסוף מעות מנדיבי עם. פעם אחת הגיע לאחת העיירות , וסיפר למרא דאתרא על מפעליו הכבירים בארה"ק , הרב התפעל מאד והפליא את מעשיו הטובים , ובתוך דבריו אף אמר לו , שהוא מקנא בו על שהוא זוכה לבנות עיר ואם בישראל ברוח התורה והיראה, נענה ר"י והשיב , שהוא מוכן ומזומן לוותר על זכויות גדולות אלו אם יבוא אי מי ויטול על שכמו גם את החובות העצומים שהשתרגו על צווארו מחמת הקמת העיר, שמע המרא דאתרא לדבריו והפריך את דבריו מתוך פרשתן, בסדר המלחמה, שהמשוח מלחמה היה מכריז לפני אנשי הצבא 'מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישב לביתו... ויספו השוטרים לדבר אל העם ואמרו, מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו , ובמשנה שנינו (סוטה מד.) על המשך הפסוק 'והיה ככלות השוטרים לדבר אל העם ופקדו שרי צבאות בראש העם ובעקיבו של עם מעמידין זקיפין לפניהם ואחרים מאחוריהם, וכשילין של ברזל בידיהן, וכל המבקש לחזור הרשות בידו לקפח את שוקיו, שתחילת נפילה ניסה', ויש לדקדק, שבתחילה היה משוח מלחמה רך כקנה ונותן רשות לכל הרוצה לחזור לביתו, ואילו בסוף נקט בלשון קשה, והחמיר על החפץ לחזור לביתו עד שהתיר לקפח את שוקיו. אלא ביאורו, כי בטרם שייכנס האדם לשדה המלחמה הרשות נתונה בידו לבחון ולבדוק אם בידו ללכת למלחמה אם לאו, ואם מרגיש שיש לו לברך יכול לחזור לביתו , אבל אחר שקיבל על עצמו ללחום נגד האויב עליו לקיים את קבלתו במסירות נפש כי אם קיבל ע "ע בוודאי יש בו כוח ותעצומות לעמוד בזה . ובזאת סיים הרב ואמר לרבי יצחק ז"ל , אם קיבלתם על עצמכם לבנות את העיר, הרי זה עצמו מוכיח שיש בכם את כוחות הנפש להוציאם מן הכח לפועל, ובוודאי שה' לא יעזוב אותך.. ולא יתן למוט רגלך. והדברים אמורים לכל אחד ואחד שלא ישתמט מקיום קבלותיו בטענת אונס.. כי אם כבר קיבל שמע מינה שאכן יש בכוחו לעמוד בזאת" (הרב בידרמן)
"אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו"- הנני מתיר לך הדבר וזבחת מבקרך וגו' כאשר צויתיך. לא בכל עת כי אם לפרקים בעת התגברות התאוה וז"ש אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו. וכמו שנאמר (שם יח יג) כי יצוד ציד חיה או עוף. ואמרו רז"ל (חולין פד.) למדך תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר כי אם בהזמנה הזאת. ביאור הדבר הוא, שאם ירגיל האדם את עצמו לאכול מן הבהמות המצויין אתו בבית שור או כשב או עז אז כל היום יתאוה תאוה וירגיל עצמו באכילתו דבר יום ביומו, אבל אם לא יאכל עד אשר יצוד ביערות ובמדברות ציד חיה או עוף שיש לו סכנה וטורח גדול לצודם אז תשקוט תאותו כי אין האכילה שוה בגודל הצער והטורח... לכך נאמר אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו. ר"ל אך בתנאי זה שלא יהיה מורגל בו ויאכלו כאשר יאכל את הצבי ואת האיל שמסתמא אינו מורגל בהם כי חיות הנה והם מחוסרי צידה ומחמת הטורח הוא ממעט באכילתם כך יאכל אפילו סתם בשר" (כלי יקר פרק יב פסוק כ)
הפרופורציה הנכונה היא אכילה של בע"ח שאינם מצויים כל הזמן, כדי שהאדם ירסן את עצמו ולא יתרגל לתאוות. ובהקשר זה אני חוזר לסוגיית הפלאפונים. אני חושב שאדם עם מכשיר לא מסונן מכניס עצמו למתח ולניסיון מיותרים, ואם ח"ו יפול- אז יזיק מאד לעבודת ה' שלו. ולכן אני מבקש וממליץ שכל תלמיד יעשה סינון לפלאפון.
ואם דיברנו על עבודת ה', אני חושב שזו צריכה להיות השאיפה השנייה:
"אנא עבדא דקודשא בריך הוא"- בכל צומת ושאלה, אדם צריך לחשוב- אם היה לי כעת אפשרות להרים טלפון לבורא, מה היה אומר. וזה מגיע על ידי לימוד אמונה, מוסר, והעצמת יראת השמים. לכן אני מבקש שכל הציבור הקדוש- 205 התלמידים- יהיו כאן ב7 וחצי בבוקר בזמן לתפילת שחרית. למרות שיש מניינים אחרים, אני חושב שיש ערך גדול שכל הציבור יהיה בתפילה במקום בו הוא לומד.
השאיפה השלישית: עבודת הברורים. חשוב שכל תלמיד על ידי הידוק קשר עם רבותיו, עם אברכים, וכן בבתים חמים וועדים, ישאל את עצמו מה זה אומר לי, מה הקשר האמתי שלי עם בורא עולם עם תורה ומצוות. מה הייעוד והשליחות שלי בחיים? וכאן בישיבה זה המקום לברר בעומק שאלות אלו.הזוהר אומר שכל אדם נברא למטרה מסוימת, והעולם לא יהיה מתוקן אם לא ימלא שליחות זו. וחובה על האדם למצוא את ייעודו ושליחותו לתקן ולהעלות את העולם לתיקונו.
דיברנו על לימוד, עבודת ה' והברורים, ואני חושב שהשאיפה הרביעית היא, דיבוק החברים. אצלנו בישיבה יש ב"ה ישראלים ובני חו"ל, אברכים ובחורים, וחשוב מאד שכולם יעבדו את ה' יחדיו. אנחנו צריכים להתחנך בישיבה איך אנחנו מקימים חברה אידיאלית.
"לדבוק בה' ללכת בדרכיו להלביש ערומים לקבור מתים לנחם אבלים בקור חולים" (בעל הלכות גדולות עשיין לא-לו)
"והמצוה השמינית היא שצונו להדמות בו יתעלה לפי יכלתנו והוא אמרו (תבוא כח) והלכת בדרכיו. וכבר כפל צווי זה ואמר (עקב י ויא) ללכת בכל דרכיו ובא בפירוש זה מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום מה הקב"ה נקרא חנון אף אתה היה חנון מה הקב"ה נקרא צדיק אף אתה היה צדיק מה הקב"ה נקרא חסיד אף אתה היה חסיד וזה לשון ספרי (ס"פ עקב). וכבר נכפל הצווי הזה בלשון אחר ואמר (ראה יג) אחרי י"י אלהיכם תלכו ובא בפירוש גם כן (סוטה יד א) שענינו להדמות בפעולות הטובות והמדות החשובות שיתואר בהם האל יתעלה על צד המשל יתעלה על הכל עילוי רב" (רמב"ם ספר המצוות עשה ח')
"לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂהלָּךְ. וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים פרק ט"ז פסוקים כא-כב)
מצבה הינה אבן אחת אשר אסור להקריב עליה קורבנות. איסור זה תקף אע"פ שה' אהב הקמת מצבה כשנעשתה ע"י האבות, אולם אחרי מתן תורה ה' שונא עשיית מצבה. מדוע כעת ה' שונא, ומדוע כאשר אדם לוקח אבן אחת ורוצה להקריב עליה זהו מעשה לא טוב?
עונה הרש"ר הירש על כך:
"ולא תקים לך מצבה אשר שנא וכו׳ – כבר ביארנו (פירוש, בראשית כח, יח; לג, כ) את היחס שבין מצבה למזבח. מצבה היא אבן אחת שנלקחה מבריאת ה׳, והיא מנציחה את מעשי ה׳ בטבע ובהיסטוריה. המזבח, הבנוי מכמה אבנים, הוא בניין מעשה ידי אדם, שתכליתו לקדם את שעבוד מעשי האדם אל ה׳ (השווה גם פירוש, שם ח, כ). הבחנה זו בכוחה לבאר את טעמו של הדין האמור בפסוקנו; שכן המצבה, שהייתה ״אהובה לאבות״, הפכה ל״שנואה לבנים״ (ספרי). לפני מתן תורה היה צורך להביא לידיעת האדם שה׳ לבדו מושל בטבע ובהיסטוריה, ולא היה ניתן עדיין לשעבד את כל חיי היחיד והעם לתורת ה׳; ההכנעה לה׳ לא יכלה להתגלות בחיי היחיד והעם. לפיכך, עדיין היה מקום למצבה לצד המזבח. אולם עם מתן תורה, לא רק שתפקיד המצבה נתפס כליל על ידי המזבח, אלא שהמצבה הפכה לעבירה. עבודת ה׳ מצד כוחו וגבורתו בלבד, לא רק שכבר אינה לרצון בעיני ה׳, אלא היא שנואה עליו. כלשון פסוקנו, ה׳ ״שונא״ כל הערצה של כוחו וגבורתו שאינה מתבטאת בהשתעבדות מוסרית של האדם לתורת ה׳. הכרתנו את ה׳ והכנעתנו לה׳ צריכות לבוא לידי ביטוי בשמיעתנו בקולו. הוא מודד את הכרתנו בכוחו ובגבורתו באמת המידה של מסירותנו לרצונו; והוא דוחה כל הכנעה אליו בטבע ובהיסטוריה, שמעמידה את השמים והארץ תחת שלטון ה׳, אך שוללת את שלטונו על האדם עצמו, על לבו, ועל מחשבותיו, רצונותיו ומעשיו. לא הכרת ה׳ אלא הודאה בשלטונו של ה׳ היא הייעוד היהודי, והיא לבדה הדרך לישועת ישראל; המזבח, ולא המצבה, הוא הסמל של תפקיד ישראל. עבודת ה׳ בדרך של מצבה ממיתה את הרוח היהודית. ״לא תקים לך מצבה אשר שנא ה׳ אלוקיך!״לפי זה, מצוות ״ולא תקים לך מצבה״ אינה אלא תוצאה נוספת של האמור קודם לכן ״צדק צדק תרדף למען תחיה וירשת״. רק על ידי כינון צורת חיי היחיד והעם על פי ציוויי רצון ה׳ נוכל לזכות בברכת ה׳ ובשמירתו בגורלנו החברתי והמדיני. זיכרון מעשיו הגדולים של ה׳ בדרך המצבה מסכן הכרה זו, ו״צדק צדק תרדף למען תחיה וירשת״ שולל באופן חד־משמעי את האשרה ואת המצבה" (רש"ר הירש דברים פרק ט"ז פסוק כ"ב)
על פי הרש"ר הירש, לפני מתן תורה האמינו בכל מיני כוחות, אז כאשר הקימו מצבה המטרה היתה לומר שכל העולם הוא מאת ה' והוא האלוק היחיד, ולכן מצבה הייתה אהובה לפני מתן תורה. אחרי מתן תורה עיקר הדגש הוא שהאדם ימליך את ה' קודם עליו ועל פעליו ויקדש שם שמיים. לכן אחר מתן תורה מצבה אסורה כי אין העיקר להסתכל על הטבע וההיסטוריה אלא שהאדם ישעבד עצמו לעבודת ה'. חובה על האדם להבין שכל מטרתו היא לקדש שם שמיים וכל מחשבותיו ורצונותיו הם לצורך זה.
בישיבה אנו עוברים תהליך של חינוך לערכים והפנמה שהתורה היא החיים. היא לא תוספת, אלא החיים עצמם. אנחנו חיים כדי להיות שגרירי ה', לקדש שם שמיים בעולם. זאת על ידי עמל התורה ובניית דרך של העצמת הרגישות של בן אדם למקום ובן אדם לחברו. זוהי מטרתה של הישיבה, שהאדם יבין מה תפקידו בעולמו, איך לחיות באמת, מה מטרת חייו, ובשביל מה ה' ברא אותו? ולאור תשובות לשאלות אלו יחיה את חייו.
