שיחה לפתיחת זמן אלול תש'ף - ("זמן" עם אתגרי הקורונה)
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
"הודו לה' כי טוב" "ואני בחסדך בטחתי יגל ליבי בישועתך, אשירה לה' כי גמל עליי".
הפסוקים הללו מבטאים את רגשות ליבי בשעה זו. אף על פי שיש קורונה, בני חוץ לארץ נמצאים כעת בבידוד, התלמידים הישראלים בקפסולות, עם כל זה תלמוד תורה מעל הכל.
כאשר שמעתי היום את קול התורה בבית המדרש, ליבי התמלא חדווה רבה. לדעתי זה פשט המשנה "פת במלח תאכל ועל הארץ תישן". כלומר, אין זו דרך חיים, אלא גם אם אין אפשרות אחרת אז תעשה כן.
ב"ה בעזרת ההנהלה איננו ישנים על הארץ, רק בידוד וקפסולות, אך עדיין אין זה פשוט, אך התורה קודמת לכל.
אני רוצה להודות למשגיח הרב אריה בן יעקב ולשאר הרמי"ם על המסירות העצומה מתוך מטרה שהתלמידים יוכלו לחוות את רגש התורה ולשמוח בשמחתה.
אני רוצה להודות למנכ"ל הישיבה ר' צבי סמואל ולסמנכ"ל הישיבה ר' יהודה פרוידיגר ולר' ישראל בן ססי ולכל העוסקים בטיפוחה של הישיבה, על הטרחה והטרדה על מנת ליצור תנאים נפלאים למרות ההגבלות.
בשיחת פתיחת הזמן אני רוצה להדגיש מה מטרת הישיבה, מהם היעדים שכל בחור צריך להציב לפניו וכיצד אפשר להגיע ולכבוש יעדים אלו?
נראה בפרשתנו רעיונות ופרשנויות שונות שדרכם נענה על שאלות אלו.
נאמר בפרשה:
"לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂהלָּךְ. וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱלֹקֶיךָ". (דברים ט"ז כא-כב)
מצבה הינה אבן אחת אשר אסור להקריב עליה קורבנות. איסור זה תקף אע"פ שה' אהב הקמת מצבה כשנעשתה ע"י האבות, אולם אחרי מתן תורה ה' שונא עשיית מצבה. מדוע כעת ה' שונא, ומדוע כאשר אדם לוקח אבן אחת ורוצה להקריב עליה זהו מעשה לא טוב?
עונה הרש"ר הירש על כך:
"ולא תקים לך מצבה אשר שנא וכו׳ – כבר ביארנו (פירוש, בראשית כח, יח; לג, כ) את היחס שבין מצבה למזבח. מצבה היא אבן אחת שנלקחה מבריאת ה׳, והיא מנציחה את מעשי ה׳ בטבע ובהיסטוריה. המזבח, הבנוי מכמה אבנים, הוא בניין מעשה ידי אדם, שתכליתו לקדם את שעבוד מעשי האדם אל ה׳ (השווה גם פירוש, שם ח, כ). הבחנה זו בכוחה לבאר את טעמו של הדין האמור בפסוקנו; שכן המצבה, שהייתה ״אהובה לאבות״, הפכה ל״שנואה לבנים״ (ספרי). לפני מתן תורה היה צורך להביא לידיעת האדם שה׳ לבדו מושל בטבע ובהיסטוריה, ולא היה ניתן עדיין לשעבד את כל חיי היחיד והעם לתורת ה׳; ההכנעה לה׳ לא יכלה להתגלות בחיי היחיד והעם. לפיכך, עדיין היה מקום למצבה לצד המזבח. אולם עם מתן תורה, לא רק שתפקיד המצבה נתפס כליל על ידי המזבח, אלא שהמצבה הפכה לעבירה. עבודת ה׳ מצד כוחו וגבורתו בלבד, לא רק שכבר אינה לרצון בעיני ה׳, אלא היא שנואה עליו. כלשון פסוקנו, ה׳ ״שונא״ כל הערצה של כוחו וגבורתו שאינה מתבטאת בהשתעבדות מוסרית של האדם לתורת ה׳. הכרתנו את ה׳ והכנעתנו לה׳ צריכות לבוא לידי ביטוי בשמיעתנו בקולו. הוא מודד את הכרתנו בכוחו ובגבורתו באמת המידה של מסירותנו לרצונו; והוא דוחה כל הכנעה אליו בטבע ובהיסטוריה, שמעמידה את השמים והארץ תחת שלטון ה׳, אך שוללת את שלטונו על האדם עצמו, על לבו, ועל מחשבותיו, רצונותיו ומעשיו. לא הכרת ה׳ אלא הודאה בשלטונו של ה׳ היא הייעוד היהודי, והיא לבדה הדרך לישועת ישראל; המזבח, ולא המצבה, הוא הסמל של תפקיד ישראל. עבודת ה׳ בדרך של מצבה ממיתה את הרוח היהודית. ״לא תקים לך מצבה אשר שנא ה׳ אלוקיך!״לפי זה, מצוות ״ולא תקים לך מצבה״ אינה אלא תוצאה נוספת של האמור קודם לכן ״צדק צדק תרדף למען תחיה וירשת״. רק על ידי כינון צורת חיי היחיד והעם על פי ציוויי רצון ה׳ נוכל לזכות בברכת ה׳ ובשמירתו בגורלנו החברתי והמדיני. זיכרון מעשיו הגדולים של ה׳ בדרך המצבה מסכן הכרה זו, ו״צדק צדק תרדף למען תחיה וירשת״ שולל באופן חד־משמעי את האשרה ואת המצבה" (רש"ר הירש דברים ט"ז כ"ב)
על פי הרש"ר הירש, לפני מתן תורה האמינו בכל מיני כוחות, אז כאשר הקימו מצבה המטרה היתה לומר שכל העולם הוא מאת ה' והוא האלוק היחיד, ולכן מצבה הייתה אהובה לפני מתן תורה. אחרי מתן תורה עיקר הדגש הוא שהאדם ימליך את ה' קודם עליו ועל פעליו ויקדש שם שמיים. לכן אחר מתן תורה מצבה אסורה כי אין העיקר להסתכל על הטבע וההיסטוריה אלא שהאדם ישעבד עצמו לעבודת ה'. חובה על האדם להבין שכל מטרתו היא לקדש שם שמיים וכל מחשבותיו ורצונותיו הם לצורך זה.
בישיבה אנו עוברים תהליך של חינוך לערכים והפנמה שהתורה היא החיים. היא לא תוספת, אלא החיים עצמם. אנחנו חיים כדי להיות שגרירי ה', לקדש שם שמיים בעולם. זאת על ידי עמל התורה ובניית דרך של העצמת הרגישות של בן אדם למקום ובן אדם לחברו. זוהי מטרתה של הישיבה, שהאדם יבין מה תפקידו בעולמו, איך לחיות באמת, מה מטרת חייו, ובשביל מה ה' ברא אותו? ולאור תשובות לשאלות אלו יחיה את חייו.
וכך כתב בנוסף הרש"ר הירש:
"לא תטע לך וגו'. כבר ביארנו בשמות לד, יא-יד: אשרה היא אילן המסור להשגחתו המיוחדת של אל, והשגשוג המבורך ('אשר') של האילן הזה היה אות לנוכחותו הפעילה של אותו אל. והרי זה מתאים למהות האלים האליליים שהיו בראש ובראשונה כוחות טבע, ושליטת הכוחות האלה התגלתה בראש ובראשונה בהתפתחות ובתופעות של העולם הפיסי. אולם הכרת האל של ישראל עומדת בניגוד גמור לתפיסה זו. לא רק העולם הפיסי אלא עולמו הרוחני-המוסרי של האדם הוא בתחום שלטון א-להיו; שליטת הא-ל בעולמו של האדם מתגלה בדרך נעלה, קרובה וישירה הרבה יותר, וחובה על אדם מישראל לשעבד לשלטון א-להיו את כל הווייתו הרוחנית, את כל רצונותיו ומעשיו, ורק בדרך זו יזכה גם לחלקו בשגשוג הפיסי. אסור לו לנטוע 'אשרה' ואסור לו לנטוע כל עץ, אצל מזבח א-להיו שהוא עושה לעצמו (אשר תעשה-לך). עליו לבנות את מזבחותיו לעצמו כדי שהוא עצמו ישתעבד, יתקדש ויתרומם אל ה', ואם מהותו האנושית המוסרית-החופשית תהיה משועבדת, מקודשת ומרוממת אל ה', כבר נשתעבד גם עולמו החושני-הפיסי להנהגתו המברכת והמגינה של ה'. אסור לו לנטוע כל עץ אצל מזבחו. בקדושה המוסרית של המזבח ובמסירות נפשו אל ה' כבר יש בידו הכל, ובלעדיה אין בידו מאומה" (רש"ר הירש דברים ט"ז כ"א)
יש בפרשה דין נוסף שלמלך צריך להיות שני ספרי תורה. ספר אחד יהיה מונח בארמון והשני משתמשים בו כאשר הוא יוצא ונכנס. וכך נאמר:
וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת יְהוָה אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, לַעֲשֹׂתָם. (דברים פרק יז פסוקים יח-יט)
מדוע יש צורך בשניים? הראי"ה קוק זצ"ל כותב שזה כנגד החיים הפרטיים של המלך ואחד כדי ליצור חיים ממלכתיים. המלך הוא לא מלך ככל מלכי העולם הוא צריך לדאוג לממלכת כוהנים וגוי קדוש.
"ההלכה המיוחדת למלך, שהוא צריך לכתוב לו שני ספרי תורה - ספר תורה אחד שהוא יוצא ונכנס עמו, ואחד שמונח לו בבית גנזיו, קשור במשפט המלוכה, ברשות המיוחדת המסורה למלך, שרשאי הוא להתקין תקנות כהוראת שעה בהנהגת המדינה. כי הנה מצד חייו הפרטיים נצטווה המלך לנהוג בענווה "לבלתי רום לבבו מאחיו", ואילו מבחינת מעמדו הכללי - "מלך פורץ גדר לעשות לו דרך", ורשאי הוא, ולפעמים גם חייב, להטיל שררה ומרות על העם. אלא שגם אז חייב הוא לשמור על חוש המידה, שלא להפעיל סמכותו יותר מההכרח, ולא לנצל את מעמדו מעבר לתחומי הצרכים הממלכתיים. ועל כן נצטווה המלך לכתוב לו שני ספרי תורה אחד בתור איש ישראל וספר תורה שני בתור מלך ישראל" (הרב קוק - בשיעור פתיחה למסכת סנהדרין בקיץ תרצ"ד)
הרב בקשי דורון זצ"ל מעניק נופך נוסף לשאלה ואומר שספר התורה שאיתו הוא יוצא ונכנס היא ניזונת על ידי ספר התורה שבבית גנזיו.
"שני ספרי התורה שעל המלך לכתוב יש בהם ללמד לא רק על הדביקות וההתמדה שחייב בהם כדי שילמד ליראה כל הימים, הצורך בשתי תורות אחת בבית גנזיו ואחת שיוצאת ונכנסת עמו, יש בו כדי ללמד שמלבד ס"ת שבחיקו שיוצאת ונכנסת עמו, צריך גם ס"ת בבית גנזיו, ולא מספיק ס"ת אחד שיהא צמוד אליו, ויש בדבר רמז לכך שס"ת שיוצאת ונכנסת עמו צריך להיות בחיקו בממדים קטנים ומתאימים לכך, ס"ת זה יכול גם להשחק במשך הזמן וכדומה, על כן צריך להיות לו ס"ת גדול ומהודר שמונח בבית גנזיו שבו ילמד בנח בביתו, וספר תורה זה יהיה שמור מכל משמר, ולצורך שתהא נכנסת ויוצאת עמו יהיה לו ס"ת אחר המונח בחיקו. ויש בהלכה זו ללמד שאף שיש ללמוד ולישם התורה בכל מקום ובכל שטח שתהא יוצאת ונכנסת עמו, יש לשמור ולהקפיד וללמוד תורה בבית המדרש במקום שלא נגעו בה ידים, ואינה מושפעת מכל דבר אחר ואינה יכולה להשתנות או להחסר ח"ו, ועל כן צריך המלך שתי תורות, אחת לצאת ולבוא ואחת מונחת בבית גנזיו, שנשמרת במקורה ובקדושתה כדי לתאם בין שניהם. (הרב אליהו בקשי-דורון - בנין אב פרשת שופטים)
מטרת הישיבה היא כדי להעניק נופך גם על החיים מחוץ לבית המקדש . מטרת הישיבה היא לשעבד את חיינו למען קידוש שם שמיים, להבין שאנחנו נולדנו כדי להיות שגרירי ה', לקדש שם שמיים, לתת לעם ישראל, להוות דוגמא, ליצור ממלכת כוהנים וגוי קדוש, לעצב את כל חיינו שיהיו קשורים לריבונו של עולם.
כעת נעסוק בשאלה השנייה והיא כיצד מגיעים ליעדים אלו?
כתוב בפרשה:
"וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה. וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ. וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם. (דברים פרק כ פסוקים ה-ט)
מסביר האדמו"ר מסלונים:
"ומזה שדמתה התורה את מלחמת היצר למלחמה על אויביך, יש ללמוד מה הם תכסיסי המלחמה שעליהם יכון הנצחון בשדה הקרב. דהנה שני עניינים עיקריים על ידם יושג נצחון המלחמה, ראשית שהחיילים אני הצבא יהיו מסורים ונאמנים בלב ונפש, וכל מעייניהם יהיו רק במלחמה, עד להיותם מוכנים למסור ולהקריב כל חייהם למען הנצחון במלחמה.... והעיקר השני הוא האמונה בנצחון, ויהיה ברור להם שוודאי ינצחו במלחמה, מה שאין כן כאשר יורדת רוח הלחימה של הצבא ושורר רפיון ידיים והרגשה שאין להם סיכויים לנצח, אז אסור להם לצאת למלחמה באשר מפלתם ודאית.... וב' עניינים אלו מרומזים במה שכתוב בהמשך הפרשה ... (כאן הוא מצטט את הפסוקים לגבי החוזרים משדה המערכה) והיינו שהראשונים (מי שבנה בית ולא חנכו וכו') חסרונם במדת ההתמסרות למלחמה, כיון שמחשבותיהם שקועות בבית כרם ואשה, וחסר להם מסירות נפש למלחמה. ואלו הירא ורך הלבב חסרה לו האמונה בנצחון מחמת עבירות שבידו, ועל כן אינם ראויים למלחמה.וענינים אלו שייכים אף במלחמת היצר, שצריכים בה לב' עניינים האלו. הן ההתמסרות למלחמה... וכמו כן העיקר השני האמונה בנצחון שייך גם כן בעבודת ה' ובמלחמת היצר, שיהודי מחויב להאמין שוודאי ינצח במלחמתו. ומהאי טעמא קוראים פרשיות אלו בחדש אלול, שבהם מפורשים כל ענייני כי תצא למלחמה, משום שבחודש אלול הוא הזמן של כי תצא למלחמה על אויבך, שאז התפקיד הוא להתגייס לצבא ה' וצריך לזה את ב' עניניים הנ"ל, ההתמסרות להשיג הנצחון ובהירות האמונה בנצחון. (האדמו"ר מסלונים - נתיבות שלום פרשת שופטים)
כדי לנצח במלחמה צריך מסירות מוחלטת, ולכן כאשר האדם טרוד הוא לא יכול לנצח, כי כדי לנצח צריך להתמסר לגמרי, ולכן שחררו מהמלחמה את מי שארש אשה, נטע כרם, בנה בית. תנאי נוסף לנצח במלחמה הוא להאמין בניצחון, ולכן מי שירא מעבירות שבידו הוא חושב שלא ינצח, ולכן הוא משוחרר מהמלחמה.
כך גם בכבישת היעדים בישיבה: עמל התורה ובניין אישיות- צריך מסירות גדולה וצריך להאמין בתהליך ותוצאותיו.
מי שתהיה לו מסירות גדולה ויזדהה ויאמין בתהליך, אכן יצליח לקנות את יסודות הישיבה.
כותב הרב בידרמן:
"אגב אורחא, הרה"ח ר ' יצחק גרשטנקרון ז"ל היה ממייסדי העיר בני ברק , הלה מסר את נפשו לבנות את העיר ודאג לכל צרכיה על הצד הטוב ביותר. אמנם "אם אין קמח אין תורה", והוכרח ליטול על כתפו הלוואות וחובות עצומים, ומשהגיע זמן פרעון בכדי לפרוע החובות היה. מכתת רגליו בגולה לאסוף מעות מנדיבי עם. פעם אחת הגיע לאחת העיירות , וסיפר למרא דאתרא על מפעליו הכבירים בארה"ק , הרב התפעל מאד והפליא את מעשיו הטובים , ובתוך דבריו אף אמר לו , שהוא מקנא בו על שהוא זוכה לבנות עיר ואם בישראל ברוח התורה והיראה, נענה ר"י והשיב , שהוא מוכן ומזומן לוותר על זכויות גדולות אלו אם יבוא אי מי ויטול על שכמו גם את החובות העצומים שהשתרגו על צווארו מחמת הקמת העיר, שמע המרא דאתרא לדבריו והפריך את דבריו מתוך פרשתן, בסדר המלחמה, שהמשוח מלחמה היה מכריז לפני אנשי הצבא 'מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישב לביתו... ויספו השוטרים לדבר אל העם ואמרו, מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו , ובמשנה שנינו (סוטה מד.) על המשך הפסוק 'והיה ככלות השוטרים לדבר אל העם ופקדו שרי צבאות בראש העם ובעקיבו של עם מעמידין זקיפין לפניהם ואחרים מאחוריהם, וכשילין של ברזל בידיהן, וכל המבקש לחזור הרשות בידו לקפח את שוקיו, שתחילת נפילה ניסה', ויש לדקדק, שבתחילה היה משוח מלחמה רך כקנה ונותן רשות לכל הרוצה לחזור לביתו, ואילו בסוף נקט בלשון קשה, והחמיר על החפץ לחזור לביתו עד שהתיר לקפח את שוקיו. אלא ביאורו, כי בטרם שייכנס האדם לשדה המלחמה הרשות נתונה בידו לבחון ולבדוק אם בידו ללכת למלחמה אם לאו, ואם מרגיש שיש לו לברך יכול לחזור לביתו , אבל אחר שקיבל על עצמו ללחום נגד האויב עליו לקיים את קבלתו במסירות נפש כי אם קיבל ע "ע בוודאי יש בו כוח ותעצומות לעמוד בזה . ובזאת סיים הרב ואמר לרבי יצחק ז"ל , אם קיבלתם על עצמכם לבנות את העיר, הרי זה עצמו מוכיח שיש בכם את כוחות הנפש להוציאם מן הכח לפועל, ובוודאי שה' לא יעזוב אותך.. ולא יתן למוט רגלך. והדברים אמורים לכל אחד ואחד שלא ישתמט מקיום קבלותיו בטענת אונס.. כי אם כבר קיבל שמע מינה שאכן יש בכוחו לעמוד בזאת"
ר' יצחק גרשטנקורן שרצה להקים את העיר בני ברק , כשהיה במהלך גיוס כספים הוא רצה להפסיק. לפני שרצה להפסיק, הוא התייעץ עם אחד האדמו"רים בדבר. הוא השיב לו שאם הוא לקח משימה עליו לעשות אותה עד הסוף. כך גם עלינו מוטל להשקיע את כל כוחותינו בישיבה למען מטרה נעלה.
נאמר בפרשת "ראה":
עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה. וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים. (דברים פרק יד פסוקים כב-כג)
כיצד אכילת מעשר שני בירושלים מביאה את האדם ללמוד "יראת שמים"?
אני רוצה להביא מספר הסברים לכך:
מסביר האבן עזרא:
"למען תלמד הטעם: כי כאשר תלך אל מקום הכבוד שם ילמדוך. וטעם שנית - להיות למען תלמד, כטעם עגלה מלומדה (הושע י, יא), והטעם רגילות, והוא הישר בעיני" (אבן עזרא דברים פרק יד פסוק כג)
כאשר האדם הולך לירושלים, הכהנים ילמדו אותו תורה וכך יהיה לו יראת שמיים.
במסגרת הישיבה, על מנת להצליח להתפתח יש ליצור קשר חזק עם הרבנים הן בלימוד והן בשיחות אישיות.
מסביר הרשב"ם:
למען תלמד ליראה - כשתראה מקום שכינה וכהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם. (רשב"ם דברים פרק יד פסוק כג)
הרגש מושפע מציבור. אף על פי שאנחנו נמצאים בקפסולות, כולנו ביחד בעמל התורה ודיבוק חברים. הציבוריות היא נותנת את כוח ורגש יראת השמיים.
לפי האלשיך, כאשר אדם אוכל בירושלים, הוא אוכל בקדושה וכך האדם מבין שגם החול נהפך לקודש והוא מתחנך ולומד לחיות את כל חייו בקדושה וטהרה.
וכך כותב האלשיך:
"ואכלת לפני ה' אלקיך.. למען תלמד ליראה... הנה אומרו למען תלמד ליראה כו'. יקשה כי אין מהאכילה ושתיה ושמחה יתירה ללמד ליראה.... ואפשר כי האלקים עשה שיראו מלפניו כי לבל יבעטו ברוב טובה ויראו בעיניהם כי כחם ועוצם ידם עשה להם את החיל ההוא וימנעו מליראה את ה' ע"כ מה עשה הקב"ה צוה אותם יוליכו עמהם מעשר מכל אשר להם לפני ה' כאלו נותנים מנת המלך. וכן המעשר ההוא קודש לה' ומשלחן גבוה הם אוכלים כנודע שאינו נחשב להם כממון עצמן כמעשר ראשון ללוי שהרי בן לוי שקידש אשה במעשר ראשון (מקודשת) וישראל במעשר שני שלו אינה מקודשת כי לה' הוא ומשולחן גבוה הוא אוכל.. נמצא בזה החי יתן אל לבו כי עבד מלכו של עולם הוא ומשלו הוא אוכל ובזה לא ימוש מליראה את ה' תמיד וזהו ולמען תלמד ליראה" (אלשיך דברים פרק יד פסוק כג).
מסביר הרב וינברג:
"וכל עבודתו של איש יהודי להכניע תשוקות הגוף ותאוותיו באכילה ושתיה וכדומה שיעשם באופן שיהיה נחת רוח לפניו יתברך. ואין העצה שלא להתעסק כלל בענייני הגוף כי לא זה תכלית הנרצה בבריאת עולם הזה, וכי כלום חסר לפני יתברך מלאכים ושרפים שאינם שייכים כלל לענייני העולם הזה ועובדים תלמיד לקב"ה, אלא רצונו יתברך בבריאת עולם הזה שאיש יהודי יעשה ענייני עולם הזה בקדושה ובטהרה שיהיו לנחת רוח.... וזהו שכתוב באכילת מעשר שני למען תלמד ליראה כמו שאוכל מעשר שני בקדושה לעשות נחת רוח לפניו יתברך מפני קדושת המעשר והמקום בירושלים מזה ילמד איך לאכול כל השנה כי אין חילוק לפניו יתברך.". (רבי אברם וינברג-בית אברהם)
מסביר הרב רובמן:
"ולפיכך התורה אומרת דוקא "ושמחת", ובירושלים עיר הקודש מקום שאסור לחשוב חשבונות בה ומקום מחוץ לעיר נקבע לזה, למען לא יבוא לעצבות כשימצא שהחשבון לא בסדר ולמען "תלמד ליראה" שיראה ושמחה לא רק שהם לא סותרים אחד את השני, אלא שמתאימים, ואיך זה? אלא כנ"ל הכוונה על יראה עילאה בבחינת "שמחו בה' וגילו צדיקים הרנינו כל ישרי לב" עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה" נמצאנו למדים שענין יראת שמים זה לא נגד החיים כמו שחושבים וטועים רבים אלא עם החיים" (הרב דב מאיר רובמן)
יראת שמיים מקבלים על ידי שמחה. הלימוד בשמחה הוא זה שיוצר את הקשר ללימוד.
מסביר רבי שמחה בונים מפשיסחא:
"שהשם יתברך צוה לבני ישראל, שבעת שיעלו לרגל, יכינו ויביאו עמם מה לאכול, כדי שיהיה להם פנאי לחשוב למה באו לשם. אבל באם לא יהיה להם מה לאכול - לא יהיה להם פנאי ללמוד יראת שמים,
