שיחה לפר' כי תבוא: "ממלכת כהנים וגוי קדוש"
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
כותב יסוד ישרים על פרשתנו:
"והיה כי תבוא אל הארץ.... "ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגשו עוד" (שמואל ב)...... כי העיקר ממה שהאדם אינו בנייחא הוא רק כשאינו על מקומו. כי אין לך אדם שאין לו מקום, וכל זמן שלא בא על זה המקום הוא מוטרד מאד..... וכאשר יבוא האדם על זה יהיה לו נייחא גדול. רק על ידי שאין מבורר להאדם מה ששייך לו, ורוצה ליקח לפעמים מה ששייך לחברו, ולא ישיג אותו, כי אין אדם נוגע במה שמוכן לחברו, על ידי זה הוא מוטרד מאד ויבוא לידי כעס מזה, כי נדמה לו שחבירו שהשיג לקח את שלו" (סוד ישרים על התורה (תניינא) - פרשת כי תבוא)
הקב"ה יחזיר את עם ישראל לישראל אחרי הגלות ולא ירגזו. מה הקשר אם נמצא עם ישראל בגלות או בארץ ישראל לגבי הרוגז?
מסביר ה"סוד ישרים", שאדם רוגז כאשר אינו על מקומו. כאשר האדם לא מוצא את עצמו הוא ברוגז הנובע מתוך תסכול. אדם שממלא תפקידו הוא שמח, הוא מרגיש סיפוק ושמחה גדולה.
עם ישראל בארץ ישראל נמצא ב"נייחא", כי זה מקומו. כל עוד עם ישראל בגלות הוא לא במקומו. תפקיד עם ישראל לקדש שם שמים וזה בארץ ישראל- "פלטין של מלך". יש תפקיד ליחיד ויש תפקיד לכלל. עם ישראל צריך להיות "אור לגוים" ולהיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש". כל זה אפשרי רק בארץ ישראל, ולכן כאשר העם מגיע לארץ ישראל לאחר הגלות הוא עושה את תפקידו, ולכן כעם הוא יהיה בנייחא ולא ברוגז.
הדבר נכון במישור הפרטי ובמישור הכללי.
בחור בישיבה צריך לברר לעצמו בזמן היותו בישיבה, מה השליחות שלו, מה התפקיד שלו, למה הוא בא לעולם, מה שליחותו בעולם. כיצד הוא בחייו מקדש שם שמים ונותן לכלל ישראל.
יש הרבה סקרים הבודקים, כמה אנשים קובעים עיתים לתורה, כמה שומרים על ההלכה, וכו'. לא מצאתי סקר שלדעתי הוא החשוב ביותר: מה מטרתך בחיים? איני יודע מה יהיה האחוז שיענה :לקדש שמים שמים.
מטרת הישיבה לשאוף להגיע לכך שבוגרי הישיבה ללא יוצא מן הכלל יבנו ויחיו את חייהם כאשר מטרת חייהם לקדש שם שמים כל אחד בדרכו הוא. זו היא מטרת העל של ישיבתנו, וזה חייבים לקנות בישיבה שיישאר לכל החיים.
כתוב בפרשתנו:
"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יְקֹוָק לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ: הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים הָהֵם: וְלֹא נָתַן יְקֹוָק לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה: וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לֹא בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם וְנַעַלְךָ לֹא בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ: לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם: וַתָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיֵּצֵא סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ לַמִּלְחָמָה וַנַּכֵּם: וַנִּקַּח אֶת אַרְצָם וַנִּתְּנָהּ לְנַחֲלָה לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשִּׁי: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן" (דברים פרק כ"ט)
עם ישראל ראה את עשרת המכות. אז מה הכוונה "ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות..", הרי הם ראו והבינו מה ראו?
כותב הנצי"ב:
"דישראל נקראו בשמו ית' לכבודו ומלכותו. שיתגלה כבודו ומלכותו בכל העולם על ידם. ואם א"א שיתגלה כבוד מלכותו אלא בזה האופן. אין לנו להתרעם ע"ז שהרי על מנת כן נוצרנו. וכמו מלך בו"ד המעביד את חילו במלחמה תכופה עבודה גדולה יומם לא ינוח ולילה לא ישקוטו וגם מסתכנים ומוכים במלחמה. אין להם להתרעם ע"ז כלל. שאין זה חלילה מרעת לב המלך. אלא באשר הוא צריך להגדיל מלכותו. וע"ז הוא נעשה מלך במדינה. והמה ע"מ כן יכנסו לעבדו בחיל ולשמור את המלכות בגופם ובנפשם. כך מלך מה"מ הקב"ה עמ"כ ברא עולמו שיהא נמלא כבודו בכל הבריאה ... ועמ"כ לקחנו לעמו ועבדיו שיהיה נתמלא זה התכלית על ידנו. א"כ בכל אופן שההכרח נותן להגיע לידי כך אין לנו להתרעם ע"ז כלל....שלא כלה הקב"ה את מצרים בפעם א' אלא לאט לאט במכות הממסות את הגוף. ולמאי עשה הקב"ה כך.....ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי ולמען ספר שמי בכל הארץ.. לא כן היה להקב"ה לעשות נפלאות וגדולות כאלה. ואלו היה מכות בכורות בפעם הראשונה. וכאשר מרוב פחד אמרו אז כלנו מתים היו מניחים את ישראל. אלא הכל היה כדי להראות כבודו.....
שאלו התבוננו ע"ז. לא היו מסרבים ליכנס לא"י בלי מרגלים... דמתחלה בא עסק המרגלים בשביל שלא רצו לסבול עול הנהגה נסית. שמוכרחים מחמת זה להיות נזהרים מאד כמו העומד בפלטין של מלך. ובשביל זה בקשו ליכנס לא"י בדרך הטבע. ומש"ה נצרכו באמת למרגלים..... והנה כ"ז גרם הפזור הרב שאם היו נכנסים בדרך נס והיו מתנהגים כך כמה שנים. היה מתגלה כבוד שמים ומתפרסם בכל הארץ. כמו שנתפרסם בשעה מועטת של י"מ וקריעת י"ס בהרבה מדינות. אבל אחר שהיו מתנהגים בא"י בדרך הטבע. לא היה מתגלה כבוד שמים אפי' כשהיו מוצלחים הרבה. שהרי זה מצוי גם בשארי אוה"ע לכבוש ארצות לא להם ולחיות בהצלחה....
מש"ה היה ההכרח להגיע לתכלית הנרצה גזרה של פזור בכל העמים ושיבואו עי"ז לידי כמה נסיונות ומזה מגיע כבוד שמים בכל הארץ"
הנצי"ב מסביר שמשה רבינו אומר לבני ישראל לפני מותו, שעם ישראל שיצא ממצרים לא ידע שמטרתו לקדש שם שמים ככלל וכל פרט ופרט בתוכו. כאשר העם ראה את עשרת המכות העם היה צריך להתבונן להעמיק ולשאול: מדוע ה' לא התחיל במכת בכורות, ואז לא היה צריך את שאר המכות, כי מצרים היו מיד משחררים את בני ישראל?
אם בני ישראל היו מעמיקים ומבררים לעצמם, הם היו מבינים שמטרת תשע המכות הראשונות לא היו על מנת להוציאם ממצרים אלא לקדש את שם ה' בעולם, שכל העולם יידע ויחווה את כוחו ושליטתו של ה' בעולם, ואז בני ישראל היו צריכים להבין את תפקידם וייעודם כעם סגולה לקדש שמו יתברך. ואם היו מבינים זאת אז כלל לא היו שולחים מרגלים אלא נכנסים לארץ בצורה ניסית כדי שכל העולם ידבר ויבין את כוחו והנהגתו של ה'.
בקשת המרגלים מראה שעם ישראל רוצה להיות ככל הגויים ולא מבין את תפקידו וייעודו.
יש לצערי ציבור גדול שחי בעולם ולא יודע את מקומו, לא רק את השליחות הספציפית שלו אלא את מטרת העל הכללית, קידוש שם ה' בעולם.
ננסה להבין כיצד זה קורה? כיצד יש ציבור שלא מברר לעצמו את שאלות היסוד בעומק?
נענה על כך דרך דברי הרב וולבה בספרו "עלי שור", שמסביר מדוע יש ציבור גדול שלא קנה את מידת הכרת הטוב (הדברים שייכים גם כן לפרשתנו שהרי כל מקרא ביכורים המופיע בפרשתנו מטרתו הכרת הטוב).
הרב וולבה כותב על הכרת הטוב לכל אלו שסביבנו:
"זוהי "כפיית טובה", כאילו כפה מכסה על הטובה לבל תיראה עוד, בלשון אחרת קוראים חז"ל לזה "כופר בטובה" וזה כמו כופר בכל בהלואה, שבודאי הוא יודע שלוה את הכסף, אבל אינו רוצה לשלם ולכן אומר שלא לוה... שאנחנו מכירים טובתם, ואיננו צריכים לחפש טובות גדולות, המוכר בחנותו ומטריח עצמו למצוא בשבילנו בדיוק כל מה שאנו מבקשים לקנות, והדוור המביא לנו מכתבים, האם זאת אינה טובה? ומי שמגיש לנו אוכל ומי שמנקה את ביתנו, לכולם יש להכיר טובתם ולכולם מגיעה מלה טובה, ומכש"כ מי שעשה עמנו חסד יותר גדול. אם נתלמד ונתרגל בזה ניווכח לראות שהעולם מלא חסד, ובהכירנו זאת תתרבה בנו חיבה וריעות במידה רבה שלא ידענו מזה עד כה. הכרת הטובה היא מידה שהשכל מחייב ומידה יפה היא מאד, למה אנחנו כפויי טובה לרוב? ... שתי סיבות ישנן לדבר, כשאדם נולד לא היה לו דעת, ואח"כ כאשר נהיה בר דעת הוא חי כאילו מובן מאליו שהוא צריך להימצא ושהוא מוכרח להיות בריא ושלם. הילד גדל אצל הוריו מיומו הראשון, וכאשר הוא עומד על דעתו הוא מבין, כי כך מוכרח להיות שההורים יטפלו בו ויתנו לו כל אשר הוא מתאוה אליו, עוד זאת שהאדם נולד באנוכיות בסיסית לראות את עצמו עומד במרכו העולם כולו, והכל לא נברא אלא כדי לשמשו, ממילא כל מה שעושים לו מגיע לו, ואין כאן מקום להכיר טובה למישהו.... ישנה עוד סיבה לכפיית הטובה והיא זו, כשאני מקבל טובה ממישהו ואני מכיר לו טובתו, אני נעשה לו מחוייב, אני חייב להחזיק לו טובה ואף להגיד לו תודתי. להגיד לאדם "תודה" יש בה משום הכנעה מסויימת, הרי הוא נתן לי ואני חייב לו, וזהו מצב של הכנעה דקה, אבל גם בדקות כזאת של הכנעה אין אדם רוצה.... ולא רק להגיד תודה חייב המקבל טובה, הוא נהיה משועבד לחבירו וברבות הימים יצטרך להחזיר טובה כאשר חבירו זקוק לה, ואין אדם רוצה בשיעבודים כאלה, לכן הוא רוצה להתעלם מהטובה ההיא ולעשות עצמו כאילו לא קיבל כלום" (הרב שלמה וולבה)
בהתחלה הילד לא מודה לנותנים לו כי הוא אינו מבוגר מספיק ולכן הוא מתרגל שמטפלים בו, ולוקח זאת כמובן מאליו וממשיך את תפיסתו הילדותית שיש בו והוא לא מוכיר תודה. אדם שמתרגל לחיות בלי שליחות הוא ממשיך כך ועלול לחיות כל חייו בריקנות.
הישיבה מטרתה פסק זמן. לא להמשיך עם תפיסות ודעות שיש לנו על החיים ועל התורה, אלא לבחון את הכל בעומק דרך משקפיים של רוחניות. בחינה זו מחדש תביא את האדם להבנה מהי מטרת חייו ומה שליחותו בעולמו.
מציאת שליחותו וייעודו של האדם, כיצד הוא מוצא את שליחותו בעולמו, באה מתוך ההבנה שכל אדם הוא עולם מלא ואין קנאה בחבר כלל. אלא ישנה הבנה שמה שה' נתן לי זהו מה שאני צריך לשליחותי, ואם לא קיבלתי תכונה או כח מסויים הרי זה סימן שאינני זקוק לזה למען שליחותי.
המפרשים תמהים מדוע דוקא במצות ביכורים יש מצות שמחה המופיעה בפרשתנו "ושמחת בכל הטוב", ובכלל כיצד התורה יכולה לצוות על האדם להיות שמח? הרי השמחה לא באה מתוך בחירה אלא הרגשה פנימית הנובעת מתוכו?
כותב בעל "שמחת הבאת ביכורים":
"ושמחת בכל הטוב. וצריך להבין האם צריך הקב"ה לצוות אותנו על השמחה ואיך אפשר לצוות על השמחה כי מי שהוא טוב לב ושלום לו מכל עבריו מסביב ישמח בלא ציווי ואם ח"ו בהיפך אך אם יראה מבחוץ כל מיני שמחה אבל לבו לא ישמח..
ונוכל לומר, כי בבוא כל ישראל לירושלים, בטח היה ביניהם עשירים גדולים וקטנים: עשירים גדולים, אשר הביאו ביכורים רבים מכל שבעת המינים הגדלים בשדותיהם וכרמיהם ופרדסיהם, בקלתות של כסף וזהב, ובעלי בתים פשוטים, אשר הביאו ביכורים מעט ממין אחד או שנים ושלוש. ובטח יקנאו הבעלי בתים את העשירים, ויהיה להם תרעומת בלבם על ה', על מה זכו הם להתעשר יותר מהם. וכאשר יהיה הלב מלא מקנאה, לא יהיה מקום בלבו לנוח שם השמחה. על כן צוה לנו הקב"ה כמאמר התנא (שמעון בן זומא במסכת אבות ד,א): 'איזהו עשיר השמח בחלקו', ויסיר הקנאה מלבו 'ושמחת בכל הטוב' – תהיה כל כך בשמחה כאילו השגת כל הטובות שבעולם ואינך חסר מאומה.
(וזכור) [והזכיר] אשר נתן לך ה' א-להיך ולביתך - על כן אל תהיה בעצבות לב על הנהגתו. כל מה שיש לך הוא מתנה נתוּנה לך מאת ה', אשר הוא א-להיך כאשר הוא א-להי העשירים, ומסתמא יודע הוא איך לחלק מתנותיו. על כן אל תהיה בעצבות לב על הנהגתו ואל תתרעם עליו וקבל מתנתו בסבר פנים.... ראה איך הלוי והגר, שאין להם שום חלק ונחלה בארץ, על כל זה הם שמחים איתך ומה הם שמחים לא על טובת העולם הזה, רק הלוי שמח שזכה לעבוד את עבודת המקדש. והגר שמח שזכה להיכנס תחת כנפי השכינה ולהיות בקרבך. על כן, גם אתה תהיה שמח בשמחת הנפש. ואולי מיעט הקב"ה ממך טובת העולם הזה, שלא תהיה טרוּד כל כך בעבודת האדמה ותוּכל לעבוד ה' ביותר, כי 'מרבה נכסים – מרבה דאגה'" ("שמחת הבאת ביכורים" בחומש רב פנינים)
"ושמחת בכל הטוב". לכל אחד יש שליחות, ולעני לא מתאים לקבל כסף ולעשיר מתאים לקבל כסף. התורה משווה את הרגשת העני כאשר הוא נפגש עם העשיר בהבאת ביכורים, להרגשת הלוי והגר שאין להם נחלה אך יחד עם זאת הם יודעים מהי שליחותם וייעודיהם בחיים ושמחים עם כך.
דברים אלו נכונים כל השנה וקל וחומר כהכנה לימים נוראים. המלכת ה' בעולם פירושה, שכל אחד ישאל את עצמו האם הוא מקדש שם שמים בעולם? האם במעשיו ובאורח חייו ובמה שהוא מקרין, הוא גורם לאנשים אחרים להתקרב אל ה'?
זה תפקידנו וייעודנו, וכל אחד צריך לעשות זאת בדרכו הוא.
יהי רצון שנזכה ככלל וכפרט להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש"
כותב יסוד ישרים על פרשתנו:
"והיה כי תבוא אל הארץ.... "ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד" (שמואל ב)...... כי העיקר ממה שהאדם אינו בנייחא הוא רק כשאינו על מקומו. כי אין לך אדם שאין לו מקום, וכל זמן שלא בא על זה המקום הוא מוטרד מאד..... וכאשר יבוא האדם על זה יהיה לו נייחא גדול. רק על ידי שאין מבורר להאדם מה ששייך לו, ורוצה ליקח לפעמים מה ששייך לחברו, ולא ישיג אותו, כי אין אדם נוגע במה שמוכן לחברו, על ידי זה הוא מוטרד מאד ויבוא לידי כעס מזה, כי נדמה לו שחבירו שהשיג לקח את שלו" (סוד ישרים על התורה (תניינא) - פרשת כי תבוא)
בספר שמואל כתוב, שהקב"ה יחזיר את עם ישראל לישראל אחרי הגלות ולא ירגזו. מדוע הכניסה לארץ קשורה עם השאלה אם בני ישראל ירגזו או לא?
מסביר ה"סוד ישרים", שאדם רוגז כאשר אינו על מקומו. כאשר האדם לא מוצא את עצמו הוא ברוגז הנובע מתוך תסכול. אדם שממלא תפקידו הוא שמח, הוא מרגיש סיפוק ושמחה גדולה.
עם ישראל בארץ ישראל נמצא ב"נייחא", כי זה מקומו. כל עוד עם ישראל בגלות הוא לא במקומו. תפקיד עם ישראל לקדש שם שמים וזה בארץ ישראל- "פלטין של מלך". יש תפקיד ליחיד ויש תפקיד לכלל. עם ישראל צריך להיות "אור לגוים" ולהיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש". כל זה אפשרי רק בארץ ישראל, ולכן כאשר העם מגיע לארץ ישראל לאחר הגלות הוא עושה את תפקידו, ולכן כעם הוא יהיה בנייחא ולא ברוגז.
הדבר נכון במישור הפרטי ובמישור הכללי.
בחור בישיבה צריך לברר לעצמו בזמן היותו בישיבה, מה השליחות שלו, מה התפקיד שלו, למה הוא בא לעולם, כיצד הוא בחייו מקדש שם שמים ונותן ותורם לכלל ישראל?
יש הרבה סקרים הבודקים, כמה אנשים קובעים עיתים לתורה, כמה שומרים על ההלכה, וכו'. לא מצאתי סקר שלדעתי הוא החשוב ביותר: מה מטרתך בחיים? איני יודע מה יהיה האחוז שיענה: לקדש שם שמים.
מטרת הישיבה לשאוף להגיע לכך שבוגרי הישיבה ללא יוצא מן הכלל יבנו ויחיו את חייהם כאשר מטרת חייהם לקדש שם שמים כל אחד בדרכו הוא. זו היא מטרת העל של ישיבתנו, וזה חייבים לקנות בישיבה שיישאר לכל החיים.
כתוב בפרשתנו:
"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יְקֹוָק לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ: הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים הָהֵם: וְלֹא נָתַן יְקֹוָק לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה: וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לֹא בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם וְנַעַלְךָ לֹא בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ: לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם: וַתָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיֵּצֵא סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ לַמִּלְחָמָה וַנַּכֵּם: וַנִּקַּח אֶת אַרְצָם וַנִּתְּנָהּ לְנַחֲלָה לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשִּׁי: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן" (דברים פרק כ"ט)
עם ישראל ראה את עשרת המכות. אז מה הכוונה "ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות..", הרי הם ראו והבינו מה ראו?
כותב הנצי"ב:
"דישראל נקראו בשמו ית' לכבודו ומלכותו. שיתגלה כבודו ומלכותו בכל העולם על ידם. ואם א"א שיתגלה כבוד מלכותו אלא בזה האופן. אין לנו להתרעם ע"ז שהרי על מנת כן נוצרנו. וכמו מלך בו"ד המעביד את חילו במלחמה תכופה עבודה גדולה יומם לא ינוח ולילה לא ישקוטו וגם מסתכנים ומוכים במלחמה. אין להם להתרעם ע"ז כלל. שאין זה חלילה מרעת לב המלך. אלא באשר הוא צריך להגדיל מלכותו. וע"ז הוא נעשה מלך במדינה. והמה ע"מ כן יכנסו לעבדו בחיל ולשמור את המלכות בגופם ובנפשם. כך מלך מה"מ הקב"ה עמ"כ ברא עולמו שיהא נמלא כבודו בכל הבריאה ... ועמ"כ לקחנו לעמו ועבדיו שיהיה נתמלא זה התכלית על ידנו. א"כ בכל אופן שההכרח נותן להגיע לידי כך אין לנו להתרעם ע"ז כלל....שלא כלה הקב"ה את מצרים בפעם א' אלא לאט לאט במכות הממסות את הגוף. ולמאי עשה הקב"ה כך.....ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי ולמען ספר שמי בכל הארץ.. לא כן היה להקב"ה לעשות נפלאות וגדולות כאלה. ואלו היה מכות בכורות בפעם הראשונה. וכאשר מרוב פחד אמרו אז כלנו מתים היו מניחים את ישראל. אלא הכל היה כדי להראות כבודו.....
שאלו התבוננו ע"ז. לא היו מסרבים ליכנס לא"י בלי מרגלים... דמתחלה בא עסק המרגלים בשביל שלא רצו לסבול עול הנהגה נסית. שמוכרחים מחמת זה להיות נזהרים מאד כמו העומד בפלטין של מלך. ובשביל זה בקשו ליכנס לא"י בדרך הטבע. ומש"ה נצרכו באמת למרגלים..... והנה כ"ז גרם הפזור הרב שאם היו נכנסים בדרך נס והיו מתנהגים כך כמה שנים. היה מתגלה כבוד שמים ומתפרסם בכל הארץ. כמו שנתפרסם בשעה מועטת של י"מ וקריעת י"ס בהרבה מדינות. אבל אחר שהיו מתנהגים בא"י בדרך הטבע. לא היה מתגלה כבוד שמים אפי' כשהיו מוצלחים הרבה. שהרי זה מצוי גם בשארי אוה"ע לכבוש ארצות לא להם ולחיות בהצלחה....
מש"ה היה ההכרח להגיע לתכלית הנרצה גזרה של פזור בכל העמים ושיבואו עי"ז לידי כמה נסיונות ומזה מגיע כבוד שמים בכל הארץ"
הנצי"ב מסביר שמשה רבינו אומר לבני ישראל לפני מותו, שעם ישראל שיצא ממצרים לא ידע שמטרתו לקדש שם שמים ככלל וכל פרט ופרט בתוכו. כאשר העם ראה את עשרת המכות העם היה צריך להתבונן להעמיק ולשאול: מדוע ה' לא התחיל במכת בכורות, ואז לא היה צריך את שאר המכות, כי מצרים היו מיד משחררים את בני ישראל?
אם בני ישראל היו מעמיקים ומבררים לעצמם, הם היו מבינים שמטרת תשע המכות הראשונות לא היו על מנת להוציאם ממצרים אלא לקדש את שם ה' בעולם, שכל העולם יידע ויחווה את כוחו ושליטתו של ה' בעולם, ואז בני ישראל היו צריכים להבין מתוך זה את תפקידם וייעודם כעם סגולה לקדש שמו יתברך. ואם היו מבינים זאת אז כלל לא היו שולחים מרגלים אלא נכנסים לארץ בצורה ניסית כדי שכל העולם ידבר ויבין את כוחו והנהגתו של ה'.
בקשת המרגלים מראה שעם ישראל רצה להיות ככל הגויים ולא הבין את תפקידו וייעודו.
יש לצערי ציבור גדול שחי בעולם ולא יודע את מקומו, לא רק את השליחות הספציפית שלו אלא את מטרת העל הכללית, קידוש שם ה' בעולם.
ננסה להבין כיצד זה קורה? כיצד יש ציבור שלא מברר לעצמו את שאלות היסוד בעומק?
נענה על כך דרך דברי הרב וולבה בספרו "עלי שור", שמסביר מדוע יש ציבור גדול שלא קנה את מידת הכרת הטוב (הדברים שייכים גם כן לפרשתנו שהרי כל מקרא ביכורים המופיע בפרשתנו מטרתו הכרת הטוב).
הרב וולבה כותב על הכרת הטוב:
"זוהי "כפיית טובה", כאילו כפה מכסה על הטובה לבל תיראה עוד, בלשון אחרת קוראים חז"ל לזה "כופר בטובה" וזה כמו כופר בכל בהלואה, שבודאי הוא יודע שלוה את הכסף, אבל אינו רוצה לשלם ולכן אומר שלא לוה... שאנחנו מכירים טובתם, ואיננו צריכים לחפש טובות גדולות, המוכר בחנותו ומטריח עצמו למצוא בשבילנו בדיוק כל מה שאנו מבקשים לקנות, והדוור המביא לנו מכתבים, האם זאת אינה טובה? ומי שמגיש לנו אוכל ומי שמנקה את ביתנו, לכולם יש להכיר טובתם ולכולם מגיעה מלה טובה, ומכש"כ מי שעשה עמנו חסד יותר גדול. אם נתלמד ונתרגל בזה ניווכח לראות שהעולם מלא חסד, ובהכירנו זאת תתרבה בנו חיבה וריעות במידה רבה שלא ידענו מזה עד כה. הכרת הטובה היא מידה שהשכל מחייב ומידה יפה היא מאד, למה אנחנו כפויי טובה לרוב? ... שתי סיבות ישנן לדבר, כשאדם נולד לא היה לו דעת, ואח"כ כאשר נהיה בר דעת הוא חי כאילו מובן מאליו שהוא צריך להימצא ושהוא מוכרח להיות בריא ושלם. הילד גדל אצל הוריו מיומו הראשון, וכאשר הוא עומד על דעתו הוא מבין, כי כך מוכרח להיות שההורים יטפלו בו ויתנו לו כל אשר הוא מתאוה אליו, עוד זאת שהאדם נולד באנוכיות בסיסית לראות את עצמו עומד במרכו העולם כולו, והכל לא נברא אלא כדי לשמשו, ממילא כל מה שעושים לו מגיע לו, ואין כאן מקום להכיר טובה למישהו.... ישנה עוד סיבה לכפיית הטובה והיא זו, כשאני מקבל טובה ממישהו ואני מכיר לו טובתו, אני נעשה לו מחוייב, אני חייב להחזיק לו טובה ואף להגיד לו תודתי. להגיד לאדם "תודה" יש בה משום הכנעה מסויימת, הרי הוא נתן לי ואני חייב לו, וזהו מצב של הכנעה דקה, אבל גם בדקות כזאת של הכנעה אין אדם רוצה.... ולא רק להגיד תודה חייב המקבל טובה, הוא נהיה משועבד לחבירו וברבות הימים יצטרך להחזיר טובה כאשר חבירו זקוק לה, ואין אדם רוצה בשיעבודים כאלה, לכן הוא רוצה להתעלם מהטובה ההיא ולעשות עצמו כאילו לא קיבל כלום" (הרב שלמה וולבה)
בהתחלה הילד לא מודה לנותנים לו כי הוא אינו מבוגר מספיק להבין את הצורך בלהודות, והוא מתרגל שמטפלים בו, ולוקח זאת כמובן מאליו. כאשר הוא מתבגר הוא ממשיך את תפיסתו הילדותית והוא לא מוכיר תודה. אין רגע שהוא עושה פסק זמן ומבין שהוא צריך לשנות תפיסה וחשיבה.
אותו דבר לגבי מציאת השליחות בחיים. כאשר הילד צעיר, הוא חי את חייו מתוך שגרה בלי לחפש משמעות כי הוא לא מספיק מבוגר בשביל כך. כאשר הוא יכול כבר לחפש משמעות, הוא ממשיך לחיות את חייו מתוך הרגל ושאננות.אדם שמתרגל לחיות בלי שליחות הוא ממשיך כך ועלול לחיות כל חייו בריקנות.
הישיבה מטרתה פסק זמן. לא להמשיך עם תפיסות ודעות שיש לנו על החיים ועל התורה, אלא לבחון את הכל בעומק דרך משקפיים של רוחניות. בחינה זו מחדש תביא את האדם להבנה מהי מטרת חייו ומה שליחותו בעולמו.
מציאת שליחותו וייעודו של האדם, כיצד הוא מוצא את שליחותו בעולמו, באה מתוך ההבנה שכל אדם הוא עולם מלא ואין קנאה ורצון להשוות את עצמו לאדם אחר, אלא ישנה הבנה שמה שה' נתן לי זהו מה שאני צריך לשליחותי, ואם לא קיבלתי תכונה או כח מסוים הרי זה סימן שאינני זקוק לזה למען שליחותי.
המפרשים תמהים מדוע דוקא במצות ביכורים יש מצות שמחה המופיעה בפרשתנו "ושמחת בכל הטוב", ובכלל כיצד התורה יכולה לצוות על האדם להיות שמח? הרי השמחה לא באה מתוך בחירה וציווי, אלא מתוך הרגשה פנימית הנובעת מתוכו?
כותב בעל "שמחת הבאת ביכורים":
"ושמחת בכל הטוב. וצריך להבין האם צריך הקב"ה לצוות אותנו על השמחה ואיך אפשר לצוות על השמחה כי מי שהוא טוב לב ושלום לו מכל עבריו מסביב ישמח בלא ציווי ואם ח"ו בהיפך אך אם יראה מבחוץ כל מיני שמחה אבל לבו לא ישמח..
ונוכל לומר, כי בבוא כל ישראל לירושלים, בטח היה ביניהם עשירים גדולים וקטנים: עשירים גדולים, אשר הביאו ביכורים רבים מכל שבעת המינים הגדלים בשדותיהם וכרמיהם ופרדסיהם, בקלתות של כסף וזהב, ובעלי בתים פשוטים, אשר הביאו ביכורים מעט ממין אחד או שנים ושלוש. ובטח יקנאו הבעלי בתים את העשירים, ויהיה להם תרעומת בלבם על ה', על מה זכו הם להתעשר יותר מהם. וכאשר יהיה הלב מלא מקנאה, לא יהיה מקום בלבו לנוח שם השמחה. על כן צוה לנו הקב"ה כמאמר התנא (שמעון בן זומא במסכת אבות ד,א): 'איזהו עשיר השמח בחלקו', ויסיר הקנאה מלבו 'ושמחת בכל הטוב' – תהיה כל כך בשמחה כאילו השגת כל הטובות שבעולם ואינך חסר מאומה.
(וזכור) [והזכיר] אשר נתן לך ה' א-להיך ולביתך - על כן אל תהיה בעצבות לב על הנהגתו. כל מה שיש לך הוא מתנה נתוּנה לך מאת ה', אשר הוא א-להיך כאשר הוא א-להי העשירים, ומסתמא יודע הוא איך לחלק מתנותיו. על כן אל תהיה בעצבות לב על הנהגתו ואל תתרעם עליו וקבל מתנתו בסבר פנים.... ראה איך הלוי והגר, שאין להם שום חלק ונחלה בארץ, על כל זה הם שמחים איתך ומה הם שמחים לא על טובת העולם הזה, רק הלוי שמח שזכה לעבוד את עבודת המקדש. והגר שמח שזכה להיכנס תחת כנפי השכינה ולהיות בקרבך. על כן, גם אתה תהיה שמח בשמחת הנפש. ואולי מיעט הקב"ה ממך טובת העולם הזה, שלא תהיה טרוּד כל כך בעבודת האדמה ותוּכל לעבוד ה' ביותר, כי 'מרבה נכסים – מרבה דאגה'" ("שמחת הבאת ביכורים" בחומש רב פנינים)
"ושמחת בכל הטוב". לכל אחד יש שליחות, ולעני לא מתאים לקבל כסף ולעשיר מתאים לקבל כסף. התורה מלמדת את העני שעליו להרגיש כלוי והגר שאין להם נחלה אך יחד עם זאת הם יודעים מהי שליחותם וייעודיהם בחיים ושמחים עם כך. הלוי שמח שיש לו הזכות לעבוד בבית המקדש והגר שמח שזכה להסתופף ולהתחבר לעם סגולה.
דברים אלו נכונים כל השנה וקל וחומר כהכנה לימים נוראים. המלכת ה' בעולם פירושה, שכל אחד ישאל את עצמו האם הוא זוכה בכל אישיותו ועצמותו לקדש שם שמים? האם במעשיו ובאורח חייו ובמה שהוא מקרין, הוא גורם לאנשים אחרים להתקרב אל ה'?
זה תפקידנו וייעודנו, וכל אחד צריך לעשות זאת בדרכו הוא.
יהי רצון שנזכה ככלל וכפרט להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש", ולהיכתב ולהיחתם בספרם של צדיקים גמורים בעזרת ה'.
