שיחה לפרשת בלק - כח הבחירה
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור יש בפרשתנו מסר חשוב בעבודת ה'.
וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר, אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי. וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדב כ"ב ב-ג)
"ויגר" - לשון מורא כמו (איוב יט) גורו לכם. "ויקץ מואב" - קצו בחייהם, כמו קצתי בחיי והוא מקרא קצר" (רש"י שם)
מה מיוחד במלחמת ישראל באמורי?מדוע רק לאחר מלחמת ישראל עם האמוראי נכנסו בלק ואנשי מואב לפאניקה, עד כדי כך שקצים בחייהם, ולא לאחר שראו את גדולת ישראל במכות מצרים וקריעת ים סוף? מדוע לא פחד בלק לאחר עשרת המכות, יציאת מצרים וקריעת ים סוף?
מדוע בכלל מואב נמצאים בפחד, עד כדי כך שקצו הם בחייהם, הרי יודעים הם שאסור לישראל להילחם עם מואב – אם כן מדוע בכלל הם מפחדים?
"וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה... הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי" (במדבר כ"ב, ד'- ה')
כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה? מה הכוונה במשל זה? ומדוע משל זה נאמר לזקני מדיין ולא לבלעם?
"כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ"- מה כוונת הביטוי?
ראינו בשיחות קודמות את הרעיון, שאדם אומר דבר אחד אבל בתוך תוכו מניע אותו גורם אחר. כך ראינו במרגלים וקרח, וגם בפרשתנו נמצא עקרון זה. אנחנו צריכים להבין מה אומרים אנשי מואב לזקני מדין ומה באמת הם חושבים ויראים מבני ישראל?
כותב עקידת יצחק:
"כל ימיי הייתי תוהה בזה המשל, עד שראיתי הפרות רועות וידעתי כוונתו... וזה- שדרך השור להוציא מפיו שבט לשונו דרך הצד ולהאריך אותה יותר, ולשלחה לאורכה סביבות פניו, ובשעיריותה שהיא נעשית כמגל הוא תולש כל ירק עשב אשר לוחכו ומכניסו בתוך פיו בדרך הצד אשר הוציאה ומוציאה ועושה כן תמיד... והנה מקום הנחת פיו הוא בטוח, וסביביו שערה מאוד... והוא עצמו המכוון מהם, כי אף שיובטחו שלא יתגרו בם מלחמה, מכל מקום יגורו שיקרה לסביבתם, מה שיקרה לסביבות פי השור" (עקידת יצחק)
מואב אומר לזקני מדין, עם ישראל אסור לו להילחם בכם, ולכן אם היינו חושבים רק על עצמנו לא היינו יראים וחוששים. אלא אנחנו שליחים לשמור על כל העולם, כי עם ישראל יכולים להילחם עם אחרים. מואב טוענים שהם באים להציל את כל העולם. השור שאוכל הדשא מולו נשאר שלם, כי הוא אוכל מימין ומשמאל אבל מולו נשאר שלם. זה בדיוק מה שאומר מואב למדין, אתם תמותו אנחנו בסדר. זו אנטישמיות, יש בעיה בעם ישראל שהוא נמצא בעולם, והוא יזיק לכל העולם. הדבר מזכיר את דברי הנאצים, שהשואה על עם ישראל והרצון להשמידם הוא כדי לתקן את העולם כולו.
אך ננסה להבין בפרשתנו, מהיכן נובע הפחד העצום על בני ישראל, עד כדי כך שהם רוצים כביכול להציל את העולם כולו. נבדוק מה באמת מטריד אותם.
כל הפאניקה מתחילה אחרי המלחמה של ישראל באמורי. העיר חשבון נכבשת ע"י האמורי וישראל כובשים אח"כ את חשבון מהאמוראי. ואז פתאום מבין בלק שגם השטחים שלו יכולים להגיע לעם ישראל וממילא הוא חרד. ה' רצה שהעיר חשבון יגיע לעם ישראל. "כסה את עין הארץ"- פירושו שה' נוהג את עם ישראל לא לפי הטבע, כי הנה חשבון עברה מיד ליד וזה שלב הביניים.
נתאר לעצמנו מה חשב לעצמו הרמטכ"ל של האמוראי כאשר כבש את חשבון. הוא בוודאי אמר לעצמו כמה הצבא שלי היה טוב ומעולה והנה מתברר שלא כן הדבר, אלא הוא מהווה כלי שחמט של ה' כדי שחשבון תגיע לעם ישראל.
בלק ואנשי מואב נכנסים לפאניקה, כי הם מרגישים שאין להם יכולת לנהל את העולם, אלא הקב"ה מנהל את העולם לטובת עם ישראל.
זה הכוונה ""כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ". עם ישראל גורם לכך שאין חשיבות ריאלית של סטסטיקה ורוב הסיכויים, אלא הכל מתנהל בתהליכים אלוקיים.
בלק מבין שיש כאן כוח רוחני שלא מתנהג בטבעיות. בלק מבין שהפסד העיר חשבון זה מהלך רוחני כדי שיגיע לעם ישראל. הגויים מבינים שהם לא יכולים לשלוט בכל. הקב"ה מנהל את העולם וכל זה נובע מהדרגה הרוחנית שעם ישראל נמצא בו. ולכן בלק רוצה שבלעם יקלל את ישראל ויוריד את המדרגה הרוחנית של עם ישראל, ואז ח"ו תרד השגחת ה' ואז הטבע והסטאטיקה יחזרו וישלטו בעולם.
בלק מחפש דרך לשלוט, והוא מבין שהוא לא שולט אלא ריבונו של עולם. זה מה שהציק לו.
"וַיִּקַּח יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הֶעָרִים הָאֵלֶּה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּכָל עָרֵי הָאֱמֹרִי בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכָל בְּנֹתֶיהָ: כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי הִוא וְהוּא נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ עַד אַרְנֹן: עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן" (במדבר כ"א, ה"ה- כ"ז)
מי אלו המושלים?
"א"ר שמואל בר נחמן א"ר יוחנן: מאי דכתיב: "עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן"? המושלים- אלו המושלים ביצרם; בואו חשבון- בואו ונחשב חשבונו של עולם הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה; תבנה ותכונן- אם אתה עושה כן, תבנה בעולם הזה ותכונן לעולם הבא" (גמ' בבא בתרא ע"ח:)
אדם הרוצה לזכות בהשגחה מיוחדת, שה' ילך איתו יד ביד ולא ייכנס לנתונים של סטיסטיקה, צריך לרוץ כל הזמן למצוות, לחיות בעוצמה רוחנית, ויגיע למדרגה גבוהה ברוחניות.
כעת נגיע למסר המורכב בפרשתנו. מצד אחד ה' מנהיג את העולם ומצד שני ה' נתן לנו כח גדול שנקרא בחירה לאדם. ובדרך שאדם רוצה מוליכים אותו.
כותב ר' נתן:
"עִקַּר כָּל כֹּחַ הַבְּחִירָה רוֹאִין בְּפָרָשָׁה זֹאת שֶׁל בִּלְעָם בְּעִנְיַן הִלּוּכוֹ לְקַלֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל חַס וְשָׁלוֹם. וְאֵיךְ הִתְנַהֵג הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עִמּוֹ. כִּי הָיָה רְצוֹנוֹ חָזָק מְאֹד לְקַלְּלָם וְאָמַר לָהֶם לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה. כִּי אַף-עַל-פִּי שֶׁגִּלָּה שֶׁהַכֹּל בְּיַד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֲבָל הָלַךְ בְּדַרְכּוֹ שֶׁיּוּכַל לְהַמְשִׁיךְ רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנוֹ. אֲבָל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ חָמַל עַל יִשְׂרָאֵל וְאָמַר לוֹ בְּפֵרוּשׁ לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם וְכוּ'. וְאַף-עַל-פִּי-כֵן לֹא שָׁב מֵרִשְׁעוֹ לְגַמְרֵי וְאָמַר כִּי מֵאֵן ה' לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם , וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י שֶׁרָמַז לָהֶם שֶׁיִּשְׁלַח שָׂרִים רַבִּים וּגְדוֹלִים מֵהֶם. כִּי סָבַר אוּלַי יוּכַל לְהִתְגַּבֵּר בְּרָצוֹן חָזָק כָּל כָּךְ עַד שֶׁיַּמְשִׁיךְ רָצוֹן הָעֶלְיוֹן כִּרְצוֹנוֹ חַס וְשָׁלוֹם לְקַלֵּל חַס וְשָׁלוֹם אֶת יִשְׂרָאֵל. וְאָז כְּשֶׁבָּאוּ שֵׁנִית וְרָאָה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עֹצֶם רְצוֹנוֹ הַטָּמֵא לֵילֵךְ, אָמַר לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ קוּם לְךָ עִם הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר וְכוּ', וְאַף-עַל-פִּי-כֵן וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם וְכוּ'. אָמַר שֶׁמָּא אֲפַתֶּנּוּ וְיִתְרַצֶּה, וּכְמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י שָׁם. וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁהָלַךְ עָמַד אֲתוֹנוֹ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וּלְחָצוֹ עַל-יְדֵי הַמַּלְאָךְ שֶׁיָּצָא לִקְרָאתוֹ לְעַכְּבוֹ. וְהוּא לֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לָזֹאת וְהָלַךְ לְדַרְכּוֹ הָרָע עַד שֶׁגַּם אַחַר כָּךְ כְּשֶׁפָּתַח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן וְדִבֵּר עִמּוֹ וְהוֹכִיחוֹ וְאַחַר כָּךְ גִּלָּה ה' עֵינָיו וְרָאָה אֶת הַמַּלְאָךְ נִצָּב לִקְרָאתוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וְאָמַר לוֹ בְּפֵרוּשׁ כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי וְכוּ', אַף-עַל-פִּי-כֵן לֹא רָצָה לְבַטֵּל רְצוֹנוֹ וְאָמַר וְאִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה, כְּמַתְרִיס לִפְנֵי הַמָּקוֹם כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הֵשִׁיבוֹ כִּרְצוֹנוֹ לֵךְ עִמָּהֶם, וְהַכֹּל מֵחֲמַת הַבְּחִירָה כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּפָרָשָׁה זֹאת בְּדֶרֶךְ שֶׁאָדָם רוֹצֶה לֵילֵךְ מוֹלִיכִין אוֹתוֹ, וּמִי שֶׁרוֹצֶה לָתֵת לֵב בְּפָרָשָׁה זֹאת יָכוֹל לְהָבִין הֵיטֵב עַד הֵיכָן כֹּחַ הַבְּחִירָה, וְצָרִיךְ כָּל אָדָם לְהָבִין מִזֶּה עַתָּה גַּם עַתָּה כִּי מֶמְשַׁלְתְּךָ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר. כִּי גַּם עַתָּה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַנְהִיג עוֹלָמוֹ בְּחָכְמָה עֲמֻקָּה בְּדֶרֶךְ זֶה כִּי מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבוֹתֶיךָ, וְהוּא בִּכְלָל וּבִפְרָט" (ספר ליקוטי הלכות או"ח-הלכות ברכת השחר הלכה ה)
רואים אנו מהי כוחה של בחירה. ה' נותן בדרך סימנים לבלעם בדרך כדי שלא יקלל, אך נותן בחירה לאדם, ובדרך שרוצה בלעם הוא מוליך אותו, בתנאי שלא יזיק לעם ישראל, ולכן ה' לא נותן לו אפשרות לקלל את ישראל. זו כוח הבחירה. ה' מאפשר לפעמים ללכת לתאוות כי האדם בוחר בזה אבל לא בגלל שזה טוב.
יש מסר עצום כאן. אם אדם רוצה להיות מעל הנתונים הסטסטים, הוא צריך להיות במדרגה של "שויתי ה' לנגד תמיד" , זה יעזור לו להינצל מהטבע ומהתאוות.
"ועתה הנני הולך לעמי לך יעצך את אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים" (במדבר כ"ד, י"ד)
בלעם מייעץ להוריד את עם ישראל לבור תחתיות, שעם ישראל יתנהג כמו הגויים, ואז יפסידו את המיוחדות, וממילא לא יזכו להשגחה מיוחדת, ואז בלק יוכל לשלוט בעולם.
"אמר רבי אבא בר כהנא: כאדם שמקלל את עצמו ותולה קללתו באחרים, אמר להם: אלהיהם של אלו שונא זימה הוא, והם מתאוים לכלי פשתן, בוא ואשיאך עצה: עשה להן קלעים, והושיב בהן זונות, זקינה מבחוץ וילדה מבפנים, וימכרו להן כלי פשתן. עשה להן קלעים מהר שלג עד בית הישימות, והושיב בהן זונות, זקינה מבחוץ וילדה מבפנים, ובשעה שישראל אוכלין ושותין ושמחין ויוצאין לטייל בשוק, אומרת לו הזקינה: אי אתה מבקש כלי פשתן? זקינה אומרת לו בשוה, וילדה אומרת לו בפחות. שתים ושלש פעמים. ואחר כך אומרת לו: הרי את כבן בית, שב ברור לעצמך. וצרצורי של יין עמוני מונח אצלה, ועדיין לא נאסר (יין של עמוני ולא) יין של נכרים. אמרה לו: רצונך שתשתה כוס של יין? כיון ששתה בער בו. אמר לה: השמיעי לי. הוציאה יראתה מתוך חיקה, אמרה לו: עבוד לזה! אמר לה: הלא יהודי אני. - אמרה לו: ומה איכפת לך, כלום מבקשים ממך אלא פיעור" (גמ' סנהדרין ק"ו. )
אי אפשר להוריד את עם ישראל ישר ממדרגתם הגבוהה לזנות הרחוקה ממדרגתם. העצה היתה להפיל את עם ישראל בשלבים, לגרום להם שיאבדו רגישות לאט לאט ובסוף יגיעו לזנות. מתחילים בזקנה ועוברים לילדה ואוכלים ושותים ובסוף מגיעים ליין ומשם לזנות, ומאבדים רגישות ונופלים. בלעם מייעץ לבלק תגרום לעם ישראל לאבד רגישות.
הקב"ה מאפשר זאת כי זה חלק מהבחירה.
עוד חודש "בין הזמנים", וצריך לא לאבד רגישות. אם מאבדים רגישות מגיעים למדרון חלקלק. אנחנו צריכים לרכוש רגישות ולא לאבד אותה.
"אלא כל דבר שהיינו עושין זולתם מותר וכן במלבושים" (ביאור הגר"א סימן קע"ח ס"ק ז')
בכל התלבטות יש לברר אם העולם כולו היה תורה האם היינו עושים או לא. אם התשובה חיובית אז הדבר חיובי, אם לא הדבר אסור. כך לא נאבד רגישות.
"וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה: וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב. וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְקֹוָק בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ" (במדבר כ"ב כ-כא)
כותב על זה הגר"א:
"בפסוק (במדבר כב. יב) ויאמר אלקים אל בלעם לא תלך עמהם... ויאמר לו אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם וגו'?... וילך עם שרי מואב ויחר אף ה' כי הולך הוא וגו'. ומקשים כל המפרשים כיון שאמר מתחילה לא תלך עמהם איך נתן לו אח"כ רשות לילך ההוא אמר ויתנחם, גם קשה מאד כיון שנתן לו רשות בפה מלא שילך אם כן אמאי חרה לו, אמנם יבואר כי יש חילוק בין תיבת עם או עמו, ובין תיבת את או אתו, כי תיבת עם יורה השיווי בדבר ההוא דקמיירי ופעולת שניהם על כוונה אחת ממש, וכל דבר ששניהם עושים זה הדבר על כוונה ורצון אחד וגם אין אחד נפעל מחבירו שייך לשון עם, אך תיבות את או אתו יורה שהגם שהם עושים זה הדבר ביחד אך לא על כוונה אחת ובלבם אינם שוים.... והנה כאן מתחלה אמר לו השי"ת לא תלך עמהם, עמהם דייקא.. לכן הזהירו שלא ילך בכוונה זו לקללם.. ואחר כך כשהתאמץ בלעם לילך אז נתן לו רשות לילך אתם.... ובאם היה בלעם עושה כך לא היה חרון עליו כלל, אך בלעם מחמת רשעו לא עשה כן רק וילך עם שרי מואב, עם דייקא" (הגר"א- קול אליהו)
ה' אמר לבלעם לך איתם לא עם אותם מחשבות ורצונות, אבל בלעם הלך עמם עם אותם מחשבות ואז הוא הפסיד את הכל. אדם צריך להישאר עם היחוד שלו עם הדרגה הרוחנית שלו גם ב"בין הזמנים", ולפעמים להיות לגבי החברה איתם אבל לא עימם.
יהי רצון שנזכה כולנו ב"בין הזמנים" לראות אותו כחוליה שלא נאבד בה רגישות. אנחנו צריכים לחיות חיים של אידיאלים ולא חיים הנובעים מאילוצים. הכל בידים שלנו, הכל בבחירה שלנו, לחיות חיים אידאלים לכתחילה ולא חיים הבנויים על אילוצים-חיי דיעבד.
יהי רצון שנזכה כולנו לחיים אידיאלים ונקדש שם שמים.
