שיחה לפר' קרח - הדגשים חינוכיים של ישיבתנו
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור שני חלקים לשיחה היום. בחלק ראשון אני רוצה לשתף את הציבור בפגישה מיוחדת שהייתה לי השבוע. בחלק השני אני רוצה להתייחס למסרים מפרשתנו שחשובים לעבודת ה' האישית של כל אחד ואחד.
היתה לי פגישה עם רבנים מישיבת הסדר אחרת, ששהו בישיבת שעלבים יומיים על מנת להיערך לשנה הבאה. הם עזבו את משפחותיהם ותלמידיהם ליומיים, ביקשו להיפגש איתי ורצו לשמוע מהי תורת שעלבים. אי"ה אנחנו גם נפעל במתכונת דומה. במהלך שנת הלימודים בישיבה יש עומס רב וסוגיות חינוכיות רבות, ואם רוצים לבדוק את הדברים יותר לעומק, חייבים להתפנות ולדון יומיים שלמים בסוגיות חינוכיות שונות. עלינו לדון על הדברים העיקריים שהישיבה מאמינה בהם ומחנכת לפיהם.
אני רוצה לשתף את הציבור בחלק מהדברים שאמרתי בפגישתי עם הרבנים. חילקתי להם דף מקורות, על חלק מהמקורות דיברתי בעל פה. בכוונתי להתייחס לכמה נקודות שלהבנתי הן יסודיות מאוד בתפיסה של הישיבה שלנו, ולאחר מכן נדון במספר נקודות מהפרשה.
התחלתי את דבריי בלימוד קטע מ"מכתב מאליהו" שדן באבא המתלבט לאיזה תלמוד תורה לשלוח את בנו הצעיר. הוא ניסה תלמוד תורה מסוים בו הרב אומר פסוק והתלמידים חוזרים אחריו, הרב אומר שני פסוקים וכולם חוזרים אחריו, וכן הלאה. לאחר מכן פנה לתלמוד תורה אחר ששם הרב מחלק חוברות, וכל אחד לומד לפי הקצב שלו ולפי מה שמתאים לו. הרב עובר בין כולם ומקדם כל אחד בהתאם לרמה שלו. אותו אב נסע במשך יומיים מירושלים לבני ברק, ושאל את החזון אי"ש לאיזה תלמוד תורה לרשום את בנו. החזון אי"ש ענה לו לתלמוד תורה הראשון. הוא שאל את החזון אי"ש מדוע? ואז הגיע השמש ואמר שזמן ביקורו אצל החזון איש תם. אותו אדם שלח מכתב לרב דסלר וביקש ממנו הסבר, מדוע החזון אי"ש אמר לו לשלוח את בנו דווקא לתלמוד תורה הראשון.
כותב המכתב מאליהו:
"אילו היו צריכים רק ללמד את הידיעות, בוודאי היה צורך לחפש אחר הדרך הקצרה. אבל המלמד צריך למסור את הקדושה ואת החביבות, שהם עושים את יראת השמיים ואת האהבה. זהו עיקר הלימוד, שאין כמוהו בכל הלימודים האחרים שבעולם; וזוהי דעת הגאון החסיד החזון אי"ש, הנה גלוי לפנינו כי עיקר הלימוד בלימודי קודש אינו רק לימוד הידיעות, אלא לימוד השקפה, יראת שמיים, עבודת ה'; ולזה יש מתודיקה אחרת לגמרי, וכאן שאלה עיקרית לפנינו, אשר בשבילה כתבתי את מכתבי זה – איך להתאים את המתודיקה החדשה, אשר תלמד איך להרבות בנקל את הידיעות במוח התלמיד, עם המתודיקה של לימוד ההרגש והתפתחות הלב. השאלה רצינית וצריך להתיישב בה הרבה".
תורת שעלבים היא בעצם שילוב של שני מרכיבים אלו. מצד אחד ידע עומק רב, הבנת כל שיטה היטב, יעדים והספקים בבקיאות, ומצד שני כמשלים כפי שכותב הרב דסלר- לימוד יראת שמיים, עבודת ה', לימוד אל הלב, יצירת זהות, רצון, ובניית שאיפות. כשיש לימוד אל הלב פנימה, יש הזדהות, התורה והאדם נהפכים לאחד. אם חסרה בניית זהות בישיבה, ותלמיד לא עובר תהליך נפשי, ממילא זה לא נשאר, ואם זה לא נשאר אז נהפך להיות אפיזודה חולפת.
בחור שמגיע ל"בין הזמנים" בעוד חודש ויקבע לעצמו עיתים לתורה, צריך לחשוב איך לחלק את לימודו. צריך הוא לשלב בין ידיעות רבות עם לימוד שייכנס ללב-לנפש- הפנמה- קניין.
הקטע השני שלמדנו יחדיו הוא, מכתב בו הרב הוטנר כותב על החובה לחיות חיים רחבים של תורה ולא חיים כפולים. אם אדם חי בסתירות, אם אדם חי בצורה שכביכול יש דברים הקרובים לה' ויש דברים שסותרים את ה', הוא אף פעם לא יגיע לשמחתה של תורה, ולא ירגיש שלמות.
"מי ששוכר לו חדר בבית לחיות לו חיי תושב, וחדר במלון לחיות בו חיי אורח, יש לו חיים כפולים. אבל מי ששוכר לו דירה בת שני חדרים, יש לו חיים רחבים ולא חיים כפולים. זכורני שביקרתי פעם בירושלים בבית החולים של ד"ר וולך וראיתיו שהוא ניגש לחולה שהיה עומד להכנס לחדר ניתוח, ושאלו על שם אמו כדי להתפלל עליו לפני לפני הניתוח. כשספרתי את זה לאחד ומיוחד מבין גדולי ירושלים, התבטא: 'כמה צריך לקנא ביהודי זה, שיש לו הזדמנות כל כך גדולה לשמש כלי שרת לכבוד שמיים'. האם אמירת פרק תהלים לשלומו של חולה ע"י הרופא העומד לעשות את הניתוח – האם היא חיים כפולים? אסור לך לראות את עצמך בראי של חיים כפולים. 'כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו'. כל חייך צריכים להיות אחד ולא כפל. צר לי מאוד עליך, חביבי, אם נקודה זו נעלמת היא מעיניך. המון נקודות מפוזרות זו תחת זו, בוודאי שיש בהן משום ריבוי, אבל אותן המון נקודות, כשהן מסודרות סביב לנקודה אחת, הרי זה עיגול אחד. זוהי חובתך בעולמך - להעמיד במרכז חייך את האחד, ואז אין עליך לדאוג מכפילות. כל נקודה חדשה שתרכוש תרחיב את העיגול, אבל האחדות איננה זזה ממקומה".
חשוב ביותר לחיות "חיי עיגול" כשה' הוא באמצע וה' מקרין על כל החיים כולם, ולא "חיי קו" שיש בהם דברים קרובים ודברים רחוקים. זה חלק מה'אני מאמין' של הישיבה. בישיבה יש מיקוד והמיקוד הוא עבודת ה'.
נקודה נוספת היא דברי ר' שמעון שקופ בהקדמתו לספר "שערי יושר":
"כי בזה יימדד כל אדם לפי מדרגתו, האיש הגס והשפל – ה"אני" שלו מצומצם בחומרו וגופו, מי שמרגיש שה"אני" שלו מורכב מגוף ונפש, ולמעלה מזה שמכניס ל"אני" שלו את בני ביתו, והאיש שהולך על פי דרכי תורה – ה"אני" שלו כולל את כל עם ישראל. שבאמת כל איש ישראל הוא רק אבר מגוף האומה הישראלית.
קטע זה הוא ממש חלק מתורתה של ישיבת שעלבים. יש לנו תפקיד בעולם, יש לנו אחריות. אדם צריך לעזוב את העולם כשהעולם יותר טוב מכשנכנס אליו. לכל אדם יש משימה ספציפית שמתאימה לו, וחשוב שיהיה מודע לה ויצליח ליישמה בחייו.
נעבור לחלקה שני של השיחה, מסרים מפרשתנו לעבודת ה'.
המסר הראשון. בשבוע שעבר לגבי המרגלים, שמנו לב שהם היוו דוגמה לאדם בעל ראייה מסוימת הנובעת מעמדה נפשית המפעמת בו, כי ידעו שיפסידו את נשיאותם. הם חשבו שהכניסה לארץ תפגע במדרגתם. זו ראייה סובייקטיבית.
בפרשתנו, פרשת קורח, ישנו משהו דומה. קורח טוען: "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'", בעצם טענה זו נובעת מהרגשה אחרת לגמרי. ולא שבמתכוון הוא רימה את עצמו, אלא שהוא לא היה מודע שבעצם הטענה שלו נובעת משיקולים לא טהורים.
כך מבאר את הדברים הרב הירש:
"ואילו סברו כן מחמת טעות עיונית, היה אפשר ללמדם ולהעמידם על טעותם; אך הם הגיעו לידי כך מתוך קנאה ורדיפת כבוד" (רש"ר הירש במדבר פרק טז פסוק ג).
ולכן הדרך היחידה של משה רבנו כשהוא מבקש מהקב"ה שיברר את האמת היא שיבלע אותם בתוך האדמה. "כי אין אפשרות לשכנע כשאתה אומר א' אבל זה בעצם זה נובע מב' לחלוטין. זה נובע מקנאה, זה נובע מכבוד. זה הפשט ב"הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם". זה יוצר מציאות שאתה כבר לא שקול, אתה כבר לא יכול לבחון את הדברים לאמיתם.
כותב אבן עזרא:
הדבר היה במדבר סיני כאשר נתחלפו הבכורים ונבדלו הלוים, כי חשבו ישראל שמשה אדונינו עשה מדעתו לתת גדולה לאחיו, גם לבני קהת שהם קרובים אליו, ולכל בני לוי שהם ממשפחתו.... גם קרח בכור היה.. ואם ידע משה, כאשר היה בהר סיני, כי נבחר שבט לוי, לא ידעו ישראל" (אבן עזרא במדבר פרשת קורח פרק טז פסוק ג )
קורח עצמו היה בכור, ולכן קורח מרגיש מקופח ובעל קנאה וכבוד, ולכן טענתו היא לא הנקודה העיקרית. המטרה היא לא לבחון את מה שאנו טוענים, אלא לבחון את שורש הדברים - מאיפה זה הגיע. אצל קורח בשורש המניע היה מתוך קנאה ורדיפת כבוד.
בפרי צדיק כתב:
"וזה שטען כי כל העדה כולם קדושים וכולם שמעו בסיני אנכי ה' א-להיך... כמו שיהיה לעתיד שהקב"ה יושב ביניהם והם סביב במחול וכאמור ובעיגול אין שום מדריגות כנ"ל ומדוע תתנשאו על קהל ה'. וכן הוא באמת כשיש התגלות מדת עתיקא כמו שהיה ההתגלות בשעת מתן תורה דכתיב (דברים ה', ד') פנים בפנים דיבר ה' עמכם. וכמו ההתגלות שהיה בקריעת ים סוף שהיה גם כן ממדת עתיקא כמו שמובא בזוה"ק דבעתיקא תליא ואיתא..ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל היינו שהשפחה ראתה כמו הגדול שבישראל הכל שוים כיון דבעתיקא תליא אז אין שום מדריגות וכן היה במתן תורה גם כן וכמו שנאמר שם (שמות י"ט, ב') ויחן שם ישראל.. אבל אחר כך נתבטל מדריגה זו ולא יהיה ההתגלות הזה עד לעתיד שיהיה התיקון האמיתי" (ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק במדבר פרשת קרח)
הקנאה ותאוות הכבוד יצרו מצב שקרח כבר לא היה מודע לעצמו. וכשהוא לא מודע לעצמו, אז הוא כבר לא מנתח את המציאות נכון. הוא ראה במתן תורה: ויחן ישראל כנגד ההר כאיש אחד בלב אחד", הוא ראה שכולם שווים; בקריעת ים סוף הוא ראה ש"ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי". אז השפחה ויחזקאל בן בוזי היו דומים. ממילא הוא אומר לעצמו "כולם דומים", ואם כולם דומים אז כבר לא צריך מנהיגים, כולם יכולים ליצור קשר מיידי עם ה'. מה שהוא לא הבין הוא שבשתי אירועים אלו בני ישראל היו במדרגה של נביאים. במתן תורה הכל היה כל כך ברור, שיצר הרע נעלם, וכנ"ל בקריעת ים סוף. ומכיוון שלא היה יצר הרע, כולם היו דומים; כי כשאין התמודדות, אז כולם דומים. אבל כשיש התמודדות – כל אחד מתמודד עם הדברים אחרת בהתאם לדרגתו. כפי שמתואר בליקוטי הלכות:
ומאחר שיש להם עדיין מלחמות בודאי אין כולם שוים" (ר' נתן שטרנהרץ – לקוטי הלכות יורה דעה הלכות שילוח הקן ד).
מחמת גסותו של קורח, הוא לא היה מודע ליצר הרע שלו. וכשהוא לא מודע ליצר הרע אז הוא משווה את זה לקריעת ים סוף, הוא משווה את זה למתן תורה ששם הם היו דומים. כשאין התמודדות – כולם דומים, כשיש התמודדות – חלק מצליחים יותר וחלק פחות, כל אחד לפי נקודת הבחירה שלו.
בישיבה צריך לעבודה על מידת הענווה, כי כשיש גאווה אדם לא מודע לעצמו, לא מודע לאמת שלו, הוא רואה את הדברים במבט לא נכון. עלינו להיות מודעים לחוזקנו וחולשותינו , כדי שנדע ליישם את משימת חיינו.
המסר כאן הוא הצורך החשוב מאוד במודעות עצמית. זה הפשט של "ולישרי לב שמחה", רק אדם שהוא ישר לב, שמודע לשאלה מי הוא, לשורש הנשמתי שלו, רק הוא יכול להיות באמת בסופו של דבר שמח וגדל.
המסר השני. בספר במדבר נכתב כי "בני קורח לא מתו". הש"ך שהסיבה שזה לא כתוב בפרשה שלנו היא משום כבודו של משה:
"ולמה לא נזכר כאן ובני קרח לא מתו, מפני כבודו של משה שאמר משה ואם בריאה יברא ה' וירדו הם וכל אשר להם וגו', ואם היה נזכר כאן שבניו לא מתו, היה גנאי למשה שלא הועילה תפילתו, שהרי נשאר מהם שארית בארץ, ומה זרעו בחיים אף הוא בחיים, לזה התורה לא כתבה זאת כאן וכתבתו במקום היחס בפרשת פנחס, ושם ביארתי הטעם למה נכתב שם עיין שם" (שפתי כהן - במדבר פרק טז פסוק לב).
מדוע תפילתו של משה לא מתקבלת? מדוע בני קורח לא מתים? והגמ' בסנהדרין מוסיפה שהם שרים כל הזמן "משה אמת ותורתו אמת". מה הפשט שהם שרים כל הזמן משה אמת ותורתו אמת?
ישנו דבר נפלא ב"אור הנפש" של הרב חיים אפרים זייטשיק, וזהו מסר נוסף: "שירה זו מה עושה? ושירה זו על שום מה? והנה כידוע אין לנו אושר גדול בחיים כהשגת "כח הבחירה" השיקול והעיון השכלי החפשי בכל התנאים ובכל הנסיבות, היינו כאשר נקלעים אפילו ללחץ נפשי מסובך ולתנאים שנדמה לגו שאין לנו "ברירה" וכח החלטה מוצלחה שתוליכנו אל המעשה הטוב והנאות, אם בתנאים שכאלה מאיר וזורח עלינו "כח הבחירה" ואנו מכוונים בסייעתא דשמיא אל האמת ואל המוצא והפתרון הרצוי והנאות, אז מרגישים אנו מעין תענוג עילאי שמימי, מין הרגשת כבוד האדם שנברא בצלם האלקים. (הרב חיים אפרים זייטשיק - אור הנפש ח"ב עמ' רפד)
לבני קורח היו את כל הסיבות להתנהג בדיוק כמו אביהם. אבל הם בחרו לקחת אחריות על חייהם, הם הבינו שיש כוח בחירה. לא משנה מי האבא, אתה אחראי על חייך, יש לך כח בחירה.
מדוע התורה יורדת לארץ? למה היא לא נשארת בשמיים? המלאכים רוצים לרגום את משה רבנו באבנים ושהתורה תישאר בשמיים? כי תורה היא תשובה להתמודדות. תורה כל מהותה הוא מכח הבחירה. התורה עוזרת לבחור בטוב ובאמת. המלאכים - אין להם התמודדות, אין להם יצר הרע, אין להם אתגרים, לכן תורה יורדת לארץ. כשבני קורח שרים "משה אמת ותורתו אמת: הם שרים על זה שהתורה ירדה לארץ, הם שרים על זה שיש את כח הבחירה, הם השתמשו בכח הבחירה.
פעמים רבות איננו מודעים לכוחותינו. יש לנו הרגשה שאנו נשאבים למשהו ואין לנו כח הבחירה בדבר הזה. זה הפשט בשיר "משה אמת ותורתו אמת", זה הפשט בכך שבני קורח לא מתו.
אחד הדברים שאנו מחנכים בישיבה, שאדם צריך לקחת אחריות על חייו, ויש לו כוח בחירה מוחלט.
המסר השלישי. ההבנה איך קורה שאותה נחושת ששימשה את מחתות קורח, משמשת לאחר מכן ציפוי למזבח? מסביר השם משמואל:
"במהות המתכות זהב רומז ליראה כסף לאהבה ונחושת להיות תקיף בדעתו עז כנמר וכמ"ש (ירמי' א' י"ח) ואני הנה נתתיך היום וגו' ולחומות נחושת, וכשהוא בתמורה הוא עז פנים וכמ"ש (ישעי' מ"ח ד') ומצחך נחושה.... ומכל מקום כשהיא בקדושה היא נמי [גם] מדה טובה להיות עז כנמר, ולא עוד אלא שנראה שהיא טובה שבמדות שבמדרש (שמ"ר פ' מ"ט) זהב וכסף ונחושת הם אברהם יצחק ויעקב, וידוע שיעקב הוא הבחיר שבאבות....אך כל זה כשהוא במדה ובמשקל, וכשהוא יתר על המדה..ועל כן היו המחתות של נחושת, להורות על ענינם, אלא שהפריזו על המדה כנ"ל ... ולפי האמור יובן מה שנעשה מעבירה זו מצוה, כי החלק הטוב שבמעשה זה מדתו של יעקב שהיתה בהם לא אבדה, ורק הפרזת המדה נדחתה... אבל גוף מחתות הנחושת, שהוא רוח עז כנ"ל מדתו של יעקב לא אבד.. ואף שנענשו על הפרזת המדה קבלו נמי שכר על עצם טוב הכוונה, וע"כ נעשה מזה ציפוי למזבח" (ספר שם משמואל פרשת קרח - שנת תרע"ד)
כשיעקב שומר מצוות בבית לבן, זה מתוך עזות דקדושה. זה מה שהנחושת מסמלת, את הנחישות, את כבישת היעד, את אי הוויתור. אך כל זה כשהוא במידה ומשקל, אבל כשהוא יתר על המידה- אז מגיעים לקורח-לעזות לא אמיתית.
עלינו להיות נחושים, דבקים במטרה, לא לוותר, לכבוש יעדים-עזות דקדושה- לצד הרוחני. לכן הנחושת שימשה ציפוי למזבח, כי התכונה הזו של עזות היא מידת יעקב בחיר האבות, ולעומתו קרח ועדתו השתמשו במידה זו לצד הרע. בבסיסה העזות היא כח חיובי שאדם צריך להשתמש בו בעבודת ה'.
יהי רצון שנזכה באמת ליישם בחיינו שלושת מסרים אלו בעבודת ה' שלנו, ונזכה גם אנחנו לאותה שירה של "משה אמת ותורתו אמת".
