פרשת ראה- עבודה זרה, נצרות

הרב יואל עמיטל

ב"ה

פרשת ראה – עבודה זרה, נצרות

דברים פרק יב:

(כט) כִּי יַכְרִית ד’ אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לָרֶשֶׁת אוֹתָם מִפָּנֶיךָ וְיָרַשְׁתָּ אֹתָם וְיָשַׁבְתָּ בְּאַרְצָם: (ל) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ וּפֶן תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי: (לא) לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַד' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָל תּוֹעֲבַת ד’ אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם:

בפרשיות אלו יש איסורים מרובים של עבודה זרה. שאלת ההגדרה של אמונה מסויימת אם היא עבודה זרה או אינה עבודה זרה, משליכה על דינים שונים כגון: איסור הנאה בעבודה זרה, כריתת ברית לעובדי עבודה זרה, איסור מכירה ביום אידם, כניסה לכנסיה, יין נסך ועוד.

האחרונים דנים בתשובותיהם בשאלת היחס אל הנצרות ואל הנוצרים. פוסקים רבים הניחו שהנוצרים בימינו שונים במהותם מהנוצרים בזמן עבר. הנצרות מאמינה ב"אותו האיש" שהוא נחשב לבן הא-ל. הוא אחד משלשת האופנים של השילוש: האב הבן ורוח הקודש. הנצרות מאמינה באותו האיש כא-ל ועובדת אותו. (אלא שיש הרבה סוגים של כנסיות כמו האורתודוכסיות והפרוטסטנטיות שלא מקבלות את הנחות הנצרות כפשוטן.[1]

הרמב"ם בכמה מקומות מגדיר את הנוצרים כעובדי עבודה זרה: בפירוש המשנה (ע"ז א,ג) כתב: "ודע, שזו האומה הנוצרית הטוענים טענת המשיח לכל שינויי כיתותיהם, כולם עובדי עבודה זרה." וכן במשנה תורה (הל' מאכלות אסורות יא,ז) פסק, ש"הנוצרים - עובדי עבודה זרה הן"

כתב בהלכות מאכלות אסורות פרק יא הלכה ז':

גר תושב והוא שקיבל עליו שבע מצות כמו שביארנו יינו אסור בשתייה ומותר בהנייה, ומייחדין אצלו יין ואין מפקידין אצלו יין, וכן כל גוי שאינו עובד עכו"ם כגון אלו הישמעאלים יינן אסור בשתייה ומותר בהנייה וכן הורו כל הגאונים, הנוצרים עובדי עבודה זרה הן וסתם יינם אסור בהנייה.

ובמהדורות הנדפסות הגרסא לגמרי אחרת לא מובא שם שנוצריך עובדי עבודה זרה, וכן קודם כתוב "כל עכו"ם שאינו עכו"ם". ובהלכות עבודה זרה פרק ט' הלכה ד' כתב:

הלכה ד

הנוצרים עובדי עבודה זרה הם ויום ראשון הוא יום אידם, לפיכך אסור לתת ולשאת עמהם בארץ ישראל יום חמישי ויום ששי שבכל שבת ושבת ואין צריך לומר יום ראשון עצמו שהוא אסור בכל מקום, וכן נוהגין עמהם בכל אידיהם.

ומקור הרמב"ם הוא במסכת עבודה זרה דף ז' ע"ב:

מתני' רבי ישמעאל אומר שלשה לפניהם ושלשה לאחריהם אסור וחכ"א לפני אידיהן אסור לאחר אידיהן מותר. גמ' אמר רב תחליפא בר אבדימי אמר שמואל יום א' לדברי ר' ישמעאל לעולם אסור.

אלא שכאן יש תיקון של הצנזורה, וצריך להיות "אמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל, נוצרי לדברי רבי ישמעאל לעולם אסור". וזה כנראה מקור הרמב"ם לדבריו שנוצרים הם עובדי עבודה זרה.

אבל המאירי בע"ז ב' ע"א בענין יום אידם שאסור לישא וליתן עימהם, כתב:

עקר הדברים נראה לי שדברים אלו כלם לא נאמרו אלא על עובדי האלילים וצורותיהם וצלמיהם אבל בזמנים הללו מותר לגמרי ומה שאמרו בגמ' נצרי לעולם אסור אני מפרשו מלשון נוצרים באים מארץ מרחק האמור בירמיה שקרא אותם העם נוצרים על שם נבוכד נצר וידוע שצלם השמש היה בבבל ושכל עם נבוכדנצר היו עובדים לו וכבר ידעת שהחמה משמשת ביום ראשון כענין ראשי ימים ומתוך כך היו קורין לאותו יום נצרי עך שם שהיה קבוע לנבוכד נצר על צד ממשלת חמה שבו והדברים נראין וברורים.

וכן בכמה מקומות במאירי בענין זה )עיון בשיטת המאירי ראה הרב י"ה הנקין, בני-בנים ח"ג סי' לה עמ' קכא-קכב).

אבל דעת הראב"ן בעבודה זרה סימן רצ"א שיש נוצרים שהם עובדי עבודה זרה:

ומזה הטעם אנו משכירין בתים לגוים עכו"ם בזמן הזה... ועוד סמכינן אהא דגוים שבחו"ל לא עובדי ע"ז נינהו ואין לחוש למכניס לתוכו ע"ז שאינם אדוקין בה לעשותה בביתם ותלינן לקולא ואמרינן דילמא לא עביד, אבל ברוסיא ובארץ יון ודאי אדוקין שהם עושין על שעריהן ועל פתחי בתיהן (ובכולי) [ובכותלי] בתיהן ע"ז.

הרי שלדעתו יש נוצרים ברוסיא וביון בזמנו שהם עובדי עבודה זרה בכלל.

אלא שדעת הטור היא כנראה שלא כרמב"ם שכתב בסימן קמ"ח, בענין משא ומתן ביום אידם:

והאידנא כתב הרשב"ם בשם רש"י שהכל מותר דלאו עובדי אליל הם ולא אזלי ומודי. ...ועוד כיון שעיקר פרנסתינו מהם ואנו נושאין ונותנין עמהם כל ימות השנה ואם היינו פורשים מהם ביום אידם היה לנו איבה לכך שרי והכי תניא בתוס' בד"א בעכו"ם שאינו מכירו אבל אם מכירו מותר מפני שהוא כמחניף לו ותניא נכנס לעיר ומצאם שמחים שמח עמהם מפני שהיא כמחניף להם.

וכתב בבית יוסף:

והאידנא כתב הרשב"ם בשם רש"י שהכל מותר. כלומר כל מה שנזכר בסימן זה לאיסור האידנא מותר וטעמא משום דלאו עובדי עבודה זרה הם כלומר דאינם יודעים בטיב עבודה זרה כ"כ וכדאמרינן בפרק קמא דחולין (יג:) גוים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודה זרה הם אלא מנהג אבותיהם בידיהם ולא אזלי ומודו.[2]

וכן פסק בשו"ע סעיף יב

יש אומרים שאין כל דברים אלו אמורים אלא באתו זמן אבל בזמן הזה אינם בקיאים בטיב אלילים ולפיכך מותר לישאת ולתת עמהם ביום חגם ולהלוותם וכל שאר דברים

�

אלא שבפשטות הדברים נאמרו רק לגבי הדברים שקשורים ביום חגם. ומכל מקום ודאי אין הדברים אמורים כן בדעת הרמב"ם.

יתר על כן מביא בדרכי תשובה קל"ב ס"ק ט מביא מהרלב"ח סי' מ"א שהגויים היום לא בקיאים בניסוך ולכן לא אוסרים אפילו בשתיה. אבל הביא בדרכי תשובה שם שחלקו על מהרלב"ח דא"כ בטלו דיני יין נסך ואין לנו אלא דברי הרמב"ם.

ורמ"א כתב בסימן קנ"א סעיף א' לגבי האיסור למכור לגויים דברים שמיוחדים לעבודה זרה:

אבל אם יכולים לקנות במקום אחר, מותר למכור להם כל דבר. (מרדכי דפ"ק דע"ז). ויש מחמירין. ונהגו להקל כסברא הראשונה, וכל בעל נפש יחמיר לעצמו. (ר"ן שם ובתוספות ואשיר"י והגמ"ר פ"ק דשבת לדעת הרב).

וראה ש"ך סימן קנ"א ס"ק ז' שכתב:

ונהגו להקל - לשון ד"מ מיהו בזמן הזה יש להקל מטעם דמקילין להשתתף עמהם עכ"ל ר"ל כמ"ש בא"ח ס"ס קנ"ז דבזמן הזה מותר להשתתף עמהם שכוונתם לעושה שמים וארץ אלא שמשתפים שם שמים ודבר אחר ולא מצינו שיש בזה משום לפני עור שאין בני נח מוזהרין על השתוף וה"ה הכא.

ולכאורה, הנצרות כאמונה משובשת צריכה להקרא "מין" ולא "עבודה זרה" (וע' בסוף בהערה מהרב יעקב אריאל): ראה רמב"ם הלכות תשובה פרק ג' הלכה ח':

שלשה הן הנקראים אפיקורסין: האומר שאין שם נבואה כלל ואין שם מדע שמגיע מהבורא ללב בני האדם, והמכחיש נבואתו של משה רבינו, והאומר שאין הבורא יודע מעשה בני האדם כל אחד משלשה אלו הן אפיקורוסים, שלשה הן הכופרים בתורה: האומר שאין התורה מעם ה' אפילו פסוק אחד אפילו תיבה אחת אם אמר משה אמרו מפי עצמו הרי זה כופר בתורה, וכן הכופר בפרושה והוא תורה שבעל פה והמכחיש מגידיה כגון צדוק ובייתוס, והאומר שהבורא החליף מצוה זו במצוה אחרת וכבר בטלה תורה זו אע"פ שהיא היתה מעם ה' כגון הנוצריך וההגרים כל אחד משלשה אלו כופר בתורה.

אם כן כדי להקרא עבודה זרה צריך חפצא של עבודה זרה ולא בתחום האמונה בלבד. ולכן צריך להניח לדעת הרמב"ם שאכן הנוצרים הם עובדי עבודה זרה בגלל פסלים או איקונין וכיוצא בזה שהם משתמשים בהם.

אבל בדעת הרמב"ם יש לברר:

מה החפצא של ע"ז בנוצרים, האם לאיקונין שלהם יש דין עבודה זרה?

האם איסור זה תלוי אם הוזהרו על שיתוף? אולי יש לומר שאף אם נאמר שלא הוזהרו על השיתוף, אין זה אומר שחפצים מסויימים שלהם לא יוגדרו כעבודה זרה, או שהגדרת עבודה זרה היא דבר שעבדו אותו באיסור (או שעושהו כדי שיעבדו אותו באיסור).

נפ"מ אם הכנסיה מוגדרת כמקום של עבודה זרה, האם מותר להכנס לכנסיה והאם מותר לסייע להם בבנין בריהוט וכיו"ב?

דבר זה תלוי בשאלה האם דבר יכול להאסר ולקבל דין ע"ז גם בלא עבודה, אם נאמר שכדי לקבל דין עבודה זרה הוא צריך להעבד באופנים האסורים, הרי שאם שיתוף לא נאסר לבני נח, הרי שאין עבודה זרה אצל הנוצרים כיום. אבל אם נאמר שדין עבודה זרה נוצר לא על ידי העבודה אלא עצם האמונה בדבר זה עושהו לעבודה זרה, אם כן יתכן שיש דין עבודה זרה לכל המשמשים של הנצרות אף אם נאמר שאינם עובדים אותו באופן אסור.

גבי השאלה האם דבר יכול להאסר מאליו, הרי זו מחלוקת בגמרא בעבודה זרה דף נא ע"ב:

במשנה שם שנינו: "עבודת כוכבים של עובד כוכבים אסורה מיד ושל ישראל אין אסורה עד שתיעבד". ובגמרא:

עבודת כוכבים של עובד כוכבים אסורה מיד מתני' מני ר"ע היא דתניא (דברים יב) אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים בכלים שנשתמשו בהן לעבודת כוכבים הכתוב מדבר יכול עשאום ולא גמרום גמרום ולא הביאום הביאום ולא נשתמשו בהן יכול יהו אסורים ת"ל אשר עבדו שם הגוים שאין אסורין עד שיעבדו מכאן אמרו עבודת כוכבים של עובד כוכבים אינה אסורה עד שתיעבד ושל ישראל אסורה מיד דברי ר' ישמעאל ר"ע אומר חילוף הדברים עבודת כוכבים של עובד כוכבים אסורה מיד ושל ישראל עד שתיעבד אמר מר בכלים שנשתמשו בהן לעבודת כוכבים הכתוב מדבר הא מקומות כתיב אם אינו ענין למקומות דלא מיתסרי דכתיב (דברים יב) אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם.

אם נאסרת מיד יש לומר שלא העבודה עצמה גורמת איסור ולכן אפילו אם עובדים אותה בשיתוף היא כבר עבודה זרה.

וכן פסק הרמב"ם בהלכות עבודה זרה פרק ז' הלכה ד' שעבודה זרה של גוי נאסרת מיד:

מה בין עבודת כוכבים של עובד כוכבים לעבודת כוכבים של ישראל, עבודת כוכבים של עובד כוכבים אסורה בהנאה מיד שנאמר פסילי אלהיהם תשרפון באש משפסלו נעשה לו אלוה, ושל ישראל אינה אסורה בהנאה עד שתעבד שנאמר ושם בסתר עד שיעשה לה דברים שבסתר שהן עבודתה, ומשמשי עבודת כוכבים בין של עובד כוכבים בין של ישראל אינן אסורין עד שישתמשו בהן לעבודת כוכבים.

ואם כן הרי כיון שעבודה זרה יכולה ליאסר בלא עבודה הרי שעצם העבודה זרה אינו תלוי במה שבפועל נעבדית. ולכן יתכן שאף אם היא נעבדת בשיתוף יש לה הגדרה של עבודה זרה.

ולפי זה אין קשר בין אם יש איסור עבודה זרה בשיתוף לבין השאלה אם החפצא נאסר משום עבודה זרה.

אלא שנחלקו הפוסקים האם הנכרים מצוים על שיתוף, ולכאורה הרי הנוצרים הם עובדים עבודה זרה בשיתוף על ידי השילוש שלהם.

הגמרא בבכורות דף ב' ע"ב אומרת: "אסור לאדם שיעשה שותפות עם העובד כוכבים שמא יתחייב לו שבועה ונשבע לו בשם עבודת כוכבים שלו והתורה אמרה (שמות כג) לא ישמע על פיך", ובתוספות שם כתבו:

שמא יתחייב לו עובד כוכבים שבועה... עוד פר"ת בזמן הזה כולן נשבעים בקדשים ואין תופסין בהם אלהות ואע"פ שמזכירין [עמהם] שם שמים וכוונתם [לד"א מ"מ] אין זה [שם] עבודת כוכבים כי דעתם לשם עושה שמים וארץ ואע"ג שמשתתף ש"ש ודבר אחר אין כאן לפני עור לא תתן מכשול דבני נח לא הוזהרו על כך ולדידן לא אשכחן איסור בגרם שיתוף.

וכן פסק הרמ"א בשו"ע או"ח סימן קנ"ו סעיף א':

הגה: ויש מקילין בעשיית שותפות עם הכותים בזמה"ז, משום שאין הכותים בזמן הזה נשבעים בע"א, ואע"ג דמזכירין הע"ז, מ"מ כוונתם לעושה שמים וארץ אלא שמשתפים שם שמים וד"א, ולא מצינו שיש בזה משום: ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט, יד) דהרי אינם מוזהרין על השתוף (ר"ן ספ"ק דע"ז ור' ירוחם ני"ז ח"ה ותוס' ריש פ"ק דבכורות);

אבל הנודע ביהודה חלק יו"ד מה"ת סימן קמ"ח כתב שזו טעות בהבנת התוספות:

וזה גופא מנ"ל להחכם הזה דאין הנכרים מצווים על השיתוף ואף שדבר זה מורגל בפי כמה חכמים שאין הנכרים מצווים על השיתוף וגם בכמה ספרים מדרשות ואגדות השתמשו בהקדמה זאת. ואני יגעתי ולא מצאתי דבר זה לא בשני תלמודין בבלי וירושלמי ולא בשום אחד מגדולי הראשונים ואילו היה זה אמת הו"ל להרמב"ם להביא בהל' מלכים לפסק הלכה שאין הנכרי מצווה על ע"ז בשיתוף ולמה זה השמיט דין זה. ...דבר זה לומר שאין ב"נ מוזהר על השיתוף היה ע"פ טעות שראו בהתוס' במסכת בכורות דף ב' ע"ב... אבל באמת לא כן הוא וכוונת התוס' ורמ"א הוא דמה שמשתף שם שמים ודבר אחר בשבועה אין זה עובד ע"ז ממש רק שמשתף שם שמים ודבר אחר ואינו קורא בשם אלהים ואינו אומר אלי אתה רק שמזכירו בשבועתו עם ש"ש בדרך כבוד, בזה מצינו איסור לישראל דכתיב ובשמו תשבע והוא אזהרה לישראל שלא ישבע אלא בשמו ב"ה ולא ישתף ש"ש ודבר אחר כמ"ש הרמב"ם בפי"א מהל' שבועות הל' ב' והנכרים אינן מוזהרים על זה השיתוף. אבל בשעובד ע"ז בשיתוף אינו חילוק בין ישראל לנכרי.

וכן בערוך השלחן סימן קנ"ו באו"ח כתב שאין הגויים מוזהרים על השיתוף לגבי שבועה. ומשמע שלגבי עצם הדין אין נפ"מ במה שאין מוזהרין על השיתוף וזה עבודה זרה מכל מקום.

אבל פשטות התוספות בבכורות שאין איסור בע"ז בשיתוף. וכן דברי הרמ"א בדרכי משה בסימן קנ"ו משמע שלא כנודע ביהודה משום שכתב שם בשם רבנו ירוחם:

וכתב ר"י דיש היר בזמן הזה כי נשבעין בקדשים שלהם הנקראים עון גליון ואין תופסין בהן אלהות ואף ע"פ שמזכירין שם שמים וכוונתם לישו מכל מקוםאין מזכירין שם ע"ז וגם דעתם לעושה שמים וארץ ואע"ג דמשתפים שם שמים ודבר אחר לא מצינו שאסור לגרום לשתף דלפני עור ליכא דאין הגויים מצוין על השיתוף עכ"ל וכן הוא בתוספות ריש פרק קמא דבכורות.

ולפי ש"ך בסימן קנ"א ס"ק ז' שהבאנו לעיל שמביא את קולת התוספות שלא הוזהרו בשיתוף גם לגבי מכירה של דברים הקשורים לעבודה זרה ולא רק לגבי שבועה, משמע שלא כנודע ביהודה. אלא שגם החפצא שלהם אינו חפצא של ע"ז.

וע' תחומין כרך כב, מדרור פיקסלר וגיל נדל, האם הנוצרים בימינו עובדי עבודה זרה הם?, שם דנו על הנושא ושם העיר הרב יעקב אריאל הערות הקשורות לנדון לעיל:

הנחת היסוד של כל המאמר היא, שרק צירוף שני היסודות (אלמנט הזרות ואלמנט העבודה - ראה לעיל פרק ג) קובע הגדרה של עבודה זרה, ואמונה ללא מעשה אינה ע"ז, אלא מינות. אך ראוי לציין כי מצד הישראל ע"ז היא גם אמונה בלבד - עי' רמב"ם סהמ"צ ל"ת א. וראייתו מקידושין לט,ב: "ודלמא מהרהר בעבודת כוכבים הוה, וכתיב 'למען תפוש את בית ישראל בלבם'." ועי' עוד רמב"ם הל' אישות ח,ה: "שמא הרהר בע"ז בדעתו שעוון ע"ז גדול הוא ומשיהרהר לעבוד בלבו נעשה רשע, שנאמר 'פן יפתה לבבכם', וכתוב 'למען תפוש את בית ישראל בלבם'." הרי שעובד עבודה זרה הוא גם מי שאינו עובד, ואף אם הוא רק מאמין בע"ז - הוא בכלל איסור עבודה זרה.

ממילא אין זה נכון לומר (סוף פרק ג לעיל) ש"לשיטת הרמב"ם עיקר הציווי הוא איסור העבודה", שהרי במצות ל"ת א שבסהמ"צ הזכיר הרמב"ם במפורש את האמונה בזולתו - דוק: די באמונה כדי לעבור את האיסור, גם ללא עבודה בפועל.

כמו כן אין זה נכון לומר (סוף פרק ג לעיל) שאמונת השילוש לכשעצמה אינה מגדירה את הנצרות כעבודה זרה, שכן אמונה זו כוללת את האמונה שאדם הוא "אל" בנוסף לה' עצמו, וזהי עבודה זרה לכל דבר.

... בהערה 11 טוענים המחברים[3] ש"אין הכרח בשיטת הרמב"ם שמין יהיה עובד עבודה זרה" - אכן, הבדל יש בין מין לבין עובד ע"ז: מין הוא זה שרק כופר במציאות ה' וייחודו, והוא עדיין אינו נחשב לעובד ע"ז; אבל אם הוא גם מאמין בישות אחרת או נוספת, אזי הוא גם 'מין' וגם 'עובד עבודה זרה'. ולכן, הקביעה שאותו האיש היה מין אינה שוללת את היותו גם עובד ע"ז.

נספח

נפ"מ מכל הדיון גם אם מותר להכנס לכנסיות. ע' שו"ת יביע אומר חלק ז-יו"ד סימן יב

ואמנם בשו"ת ציץ אליעזר חלק י"ד (ס"ס צא) כתב להשוות דין המסגד של ערבים לכניסיה של נוצרים, ע"פ דברי הר"ן סנהדרין (סא ב). ובמחכ"ת עמו הסליחה. שאנו תופסים עיקר כדברי הרמב"ם שהישמעאלים לאו עובדי ע"ז נינהו, וממילא אין למסגדיהם דין בית ע"ז. ושוב מצאתי להגאון רבי יצחק אלחנן בשו"ת עין יצחק (חאו"ח סי' יא), שנשאל אודות אנשי צבא יהודים שבקשו מאת השר לתת להם מקום כדי להתפלל, ונתן להם את המסגד של הישמעאלים, האם מותר להם להתפלל שם, והשיב, שהואיל ומבואר בטור (סי' קכד) בשם הגאונים והרמב"ם והרשב"א שהישמעאלים אינם עובדי ע"ז, וכ"כ הרמ"א (בסי' קמו ס"ה), יש להתיר בפשיטות להתפלל שם, ומ"ש התוס' מגילה (ו א) ד"ה טרטיאות, שקשה לומר שבאותם מקומות יכולים ללמוד שם, זהו רק בבתי ע"ז, אבל במסגדים של ישמעאלים שאין שם ע"ז כלל אף התוס' מודים שמותר להתפלל וללמוד שם. ע"ש. וכן עיקר. והנלע"ד כתבתי.

[1] הערה מתוך: תחומין כרך כב, מדרור פיקסלר וגיל נדל, האם הנוצרים בימינו עובדי עבודה זרה הם? הערה 2: שיטת הרס"ג בספרו האמונות-והדעות ב,ז (מהד' הר"י קאפח עמ' צד-צה) היא שהנוצרים מחולקים לארבע כיתות, ולא כולם עובדי ע"ז. בעלי התוספות (סנהדרין סג,ב ד"ה אסור ועוד מקומות) והמאירי (ב"ק קיג,ב ועוד מקומות) סוברים שהנצרות אינה עבודה זרה. על הסיבות לקביעה זו של רוב הראשונים ראה מה שכתב ר"י פאור בספרו עיונים במשנה תורה להרמב"ם, עמ' 238-230. עיון בשיטת המאירי ראה הרב י"ה הנקין, בני-בנים ח"ג סי' לה עמ' קכא-קכב. על שיטת רס"ג ראה אליעזר שלוסברג, פולמוסו של רב סעדיה גאון נגד הנצרות, בתוך: מסורת ושינוי בתרבות הערבית- היהודית של ימי-הבניים (בר אילן תש"ס) עמ' 248-247.

[2] וע' תחומין כרך ט' מהרב חיים דוד הלוי, בענין דרכי שלום.

[3] וז"ל שם בהערה 11: לדעת ר"י פאור (לעיל הערה 2 עמ' 237-236) הנצרות היא עבודה זרה, "משום האמונה המקובלת אצל כתותיה... שישו יודע מעשה האדם ובכחו להשפיע טובה לכל המאמין בו." אך כאמור זהו מין, ואין הכרח בשיטת הרמב"ם שמין יהיה עובד עבודה זרה. ועוד, ר"י פאור הוכיח כי אמונה שישו יודע מעשי האדם וביכולתו לעזור היא עבודה זרה על פי התוספתא, אולם לא הצליח להראות זאת בשיטת הרמב"ם. וראה גם א"א אורבך, הלכות עבודה זרה והמציאות הארכיאולוגית היסטורית, בתוך: ארץ ישראל ה, עמ' 204-202.