מדוע אנו כאן בישיבה? ומה תפקידו של "זמן קיץ" זה?

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

הנני מקדם בברכה את כולם: רבנים, אברכים ותלמידים לקראת "זמן קיץ תשע"ז. אשרינו מה טוב חלקנו שיושבי בית המדרש אנו.

בברכות נאמר:

"רבי נחוניא בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש וביציאתו תפלה קצרה אמרו לו מה מקום לתפלה זו אמר להם בכניסתי אני מתפלל שלא יארע דבר תקלה על ידי וביציאתי אני נותן הודאה על חלקי. (מסכת ברכות כ"ח: )

מה כוונת רבן כאשר שאלו את רב נחוניא בן הקנה מדוע הינך מתפלל? יהודי רוצה להתפלל אז מה השאלה?

אלא הם שאלוהו, שהשאלה אם תלמד או לא-תשקיע-תתמיד, תלויה בהחלטה של האדם בבחינת "יגעת ומצאת-תאמין", ולכן באה העשיה, והדביקות במטרה צריכה להיות העיקר ולא התפילה. ועל זה ענה רבי נחוניא בן הקנה שהם צודקים. לגבי זמן ואיכות הלימוד הם צודקים, הדבר תלוי בהחלטת ועשיית האדם, אך הוא מתפלל שיזכה לסייעתא דשמיא, שיכוון לאמיתה של תורה, ויוציא דבר מתוקן תחת ידו ולא יטעה בהבנת הסוגיא ופסק ההלכה, וזה כן תלוי בתפילה וסייעתא דשמיא. ועל כך מתפלל הוא בכניסתו לבית המדרש.

ביציאתו הוא מתפלל להודות לה' על הזכות הגדולה שיש לו "לעסוק בדברי תורה". אמנם הקב"ה לא זקוק להודיה זו, אך הודיה זו היא בשבילי מסביר רבי נחוניא בן הקנה, כדי שאדע להבין את המשמעות הגדולה של הזכות ללמוד תורה-לקנות אישיות של תורה ולקנות עולם הבא. ולכן תפילת היציאה היא תפילה חינוכית, שכל יום האדם חוזר להבין את המשמעות העמוקה של לימוד התורה. גם ימי ההודאה שבחודש הקרוב-יום העצמאות ויום ירושלם- אינם ימים שה' צריך אלא שאנו צריכים. אנו נולדנו לתוך מדינה ולתוך ירושלים מאוחדת, ולכן קשה לנו להבין ולהעריך את המתנות הגדולות האלו שניתנו לעם ישראל. חובה עלינו בימים אלו לצאת מעצמנו ולהביט בפרספקטיבה ומבחוץ על המשמעויות החשובות והקיומיות של מדינת ישראל וירושלים המאוחדת, וזה תפקידם של ימים אלו, כדי שנוכל להודות ולהעריך בלב שלם.

ההודיה אינה רק על עצם הדברים, אלא על תהליך התפתחותה של מדינת ישראל בימי קיומה בכלל וירושלים בפרט. ועל כל ההשגחה המיוחדת הזאת אנו מודים ומעריכים.

הגמ' אומרת שמי שמכבד את הוריו ה' רוצה לשכון בתוכו. ושואלים המפרשים מדוע דווקא כיבוד הורים? ועונים שכיבוד הורים זה הכרת הטוב להורים, ואמונה ודביקות בה' מבוססים על הכרת הטוב בה' והבנה שכל נשימה ונשימה תלויה בו. ולכן מי שמכבד את הוריו ויש לו את יסוד ההודיה והכרת הטוב, יש לו את היכולת להידבק בה', ולכן ה' רוצה לשכון עימו.

נתבונן בתפילתו של רבי נחוניא בן הקנה:

תנו רבנן בכניסתו מהו אומר יהי רצון מלפניך ה' אלהי שלא יארע דבר תקלה על ידי ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי ולא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם ביציאתו מהו אומר מודה אני לפניך ה' אלהי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות שאני משכים והם משכימים אני משכים לדברי תורה והם משכימים לדברים בטלים אני עמל והם עמלים אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר אני רץ והם רצים אני רץ לחיי העולם הבא והם רצים לבאר שחת" (מסכת ברכות שם )

מה זה ישמחו בי חברי? מה הקשר לחברים? התפילה צריכה להיות שלא יהא תקלה על ידי?! בלי קשר לשאלה: איך החברים רואים זאת? עצם התקלה היא דבר נורא וכל כך צריכים להתפלל.

המהרש"א אומר:

"וישמחו בי חבירי כו'. פירש"י על כשלוני הרי ב' רעות כו' שיענשו עכ"ל. וקאי וישמחו בי חבירי על לא אכשל ויותר נראה לפרש שמתפלל כן שבאמת ישמחו חברי על שלא נכשלתי וכן אשמח בהם על שלא נכשלו שזו אחד ממ"ח דברים שבו נקנית התורה משמח את הבריות " (המהרש"א שם)

כשאדם חותר לאמת אז החברים ישמחו. ובעצם כיוון לאמת הולך ע"י דיבוק לחברים. וזה מה שרבי נחוניא בן הקנה בא ללמדנו, שע"י דיבוק חברים ומידות נכונות האדם מגיע אל האמת, ולכן הוא מחבר בין השניים.

בירושלמי, יש לו קצת שינוי בנוסח:

"רבי נחוניא בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש וביציאתו תפילה קצרה אמרו לו מה טיבה של תפילה זו אמר להן בכניסתי אני מתפלל שלא תארע תקלה על ידי וביציאתי אני נותן הודיה על חלקי בכניסתו מהו אומ' יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שלא אקפיד כנגד חבירי ולא חבירי יקפידו כנגדי שלא נטמ' את הטהור ולא נטהר את הטמ' שלא נאסור את המותר ולא נתיר את האסור ונמצאתי מתבייש לעולם הזה ולעולם הבא וביציאתו מהו אומ' מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שנתת חלקי מיושבי בית המדרש ובתי כניסיות ולא נתת חלקי בבתי תרטיות ובבתי קרקסיות שאני עמל והן עמלין אני שוקד והן שוקדין אני עמל לירש גן עדן והן עמלין לבאר שחת שנ' כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת" (ירושלמי ברכות)

אם לימוד התורה לא מאה אחוז לאמת, אם נכנסת גאווה, ואני מקפיד עליהם והם מקפידים עלי, והויכוח נהפך להיות עניין של כבוד ולא חתירה לאמת, אז מגיעים לטעות בהלכה כי אין את כלי הקיבול הנכונים, והדבר נעשה לא מאה אחוז לטהרה, אז מתירים את האסור וכן ההיפך. הדיבוק חברים, אם לא מתנשאים, אם הכל לשם קדושה בעולם, אז מכוונים לאמת.

אני חושב שכל אחד צריך לברר בבירור נוקב למה הוא פה. לא בגלל שזה מה שנהוג, המודה, הנורמה. לא בגלל שיש צו צבאי. חייב להיות שהדבר נעשה מצד האמת שלו. מצד ההבנה שאני צריך כמה שנים לבנות את עצמי, להתפתח. כשכולנו נמצאים מאותה מטרה, ממילא אין מחלוקת והתנצחות. נורא חשוב שכל אחד יעשה את הברור הזה. "שויתי ה' לנגדי תמיד"-זו המטרה.

נקודה שניה, הלימוד העמוק היסודי לשם שמיים עם דיבוק חברים. זה הייחוד של ישיבתנו "ישמחו בי חבריי". לימוד אמיתי עמוק לשם מציאת האמת והבנת דבר ה' עם דיבוק חברים אמיתי. השאלה הבוקר בבית המדרש, שעסקה בקטן שהגדיל בספירת העומר, מדוע ימשיך לברך כאשר הגדיל למרות שמדאורייתא אין לו תמימות, וכל הרבנים האברכים והתלמידים חושבים ועונים, היא דוגמא נפלאה לדיבוק חברים הנפלא הקיים בישיבתנו.

ולכן יש בתפילתו של רבי נחוניא בן הקנה שני יסודות חשובים:

א)לימוד התורה צריך להיעשות לשם שמים ולא לשם שום דבר צדדי (בדומה לדעת הרמב"ם שאוסר לקחת תשלום על לימוד תורה כדי שלא יהיה קרדום לחפור בה)

ב)לימוד התורה צריך להיות ע"י דיבוק חברים אמיתי.

הרעיון הזה שהכל תלוי בשורש, וכאשר דברים לא נעשים בטהרה ולשם האמת נוצרים קלקולים, אנו מוצאים בירושלמי שמסביר מדוע וכיצד קרה שאלישע בן אבויה, מנתינת שיעורי תורה נפלאים שכל הציבור מנשקו, מגיע להיות כופר ו"אחר"- כיצד קורה דבר זה? ומסביר אלישע בן אבויה את התהליך בירושלמי, ותולה זאת בזה שתחילת דרכו לא היתה לשם שמים.

וכך כתוב בירושלמי:

"ובי היה המעשה, אבויה אבא מגדולי ירושלים היה ביום שבא למוהלני קרא לכל גדולי ירושלם והושיבן בבית אחד, ולר' אליעזר ולר' יהושע בבית אחד. כאשר אלו אכלו ושתו, שרו ורקדו, א"ר אליעזר לר' יהושע עד שהם עסוקים בשלהם נעסוק אנו שלנו, וישבו ונתעסקו בדברי תורה מן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים וירדה אש מן השמים והקיפה אותם. אמר להן אבויה רבותיי מה באתם לשרוף את ביתי עלי אמרו לו חס ושלום אלא יושבין היינו וחוזרין בדברי תורה מן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני והיתה האש מלחכת אותן כלחיכתן מסיני ועיקר נתינתן מסיני לא ניתנו אלא באש וההר בוער באש עד לב השמים. אמר להן אבויה אבא, רבותיי אם כך היא כוחה של תורה, אם נתקיים לי בן הזה, לתורה אני מפרישו. ולפי שלא היתה כוונתו לשם שמים לפיכך לא נתקיימו באותו האיש" (ירושלמי חגיגה)

היות ומטרת הוריו לחנכו לתורה לא היתה לשם שמים אלא כדי שיהיה לו ולהם כבוד ותרד אש מן השמים, לכן נוצר קלקול בחינוכו. אנחנו פה כדי לעצב את האישיות. ואם זה נעשה לשם שמיים- אין קלקול. אם זה נעשה כדברי הירושלמי "אקפיד על חבריי" יש קלקול.

דבר מעין זה נמצא בפרשתנו. הפרשות עוסקות בנושאים לא נעימים- זב, בעל קרי.

"וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמַרְתֶּם אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ זוֹבוֹ טָמֵא הוּא" (ויקרא ט"ו א-ב)

הנצי"ב כותב שזו הפעם היחידה שנאמר בתורה "וידבר ה' אל משה ולאהרן לאמר, דברו אל כל בני ישראל".

"אלא כלפי שקשה לדבר בעניני זיבה וקרי שהוא באברי הזרע שמתפעלים במחשבה והיינו סבורים שיותר טוב למעט הדבור והלמוד בהם. ורק משה הוא מוכרח ללמד לישראל הקבלות שיש לו בע"פ. שלא יאבדו מישראל. אבל אחר שכבר למדם שוב אין המצוה להגות בהם כמצות ת"ת שהמה למצוה אפילו בלי תועלת למעשה ולזכירה מש"ה כתיב בפ' זו ואמרתם אליהם. שגם אהרן ילמוד עם ישראל אחר שכבר למד משה בסדר המשנה כמנהגו. וה"ה כל רב לתלמידיו ומשום שבאמת בלמוד התורה אין יוצא רע והיא אילת אהבים ויעלת חן" (העמק דבר שם)

על פי הנצי"ב, אם לימוד התורה נעשה בשביל האמת אז אין קלקול, ולכן גם את הפרשות הללו יאמרו משה ואהרון, אם זה נאמר לאמת. ונקודה זו של האמת חייבת להיות ברורה ועוצמתית בבית מדרשנו יחד עם דיבוק החברים.

אנחנו זוכים ללמוד בעזרת ה' בזמן זה את מסכת קידושין. הרמב"ם אומר:

"קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה, כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה שנאמר: כי יקח איש אשה.." (רמב"ם אישות פרק א)

כולם שואלים על הרמב"ם, הרי הוא לא היסטוריון, ומה חשוב מה היה קודם מתן תורה- היה עליו להתחיל מההלכה עצמה "אדם הרוצה לישא אשה". ועונים המפרשים, הרמב"ם בא ללמדנו יסוד אמוני. חופה היתה קודם מתן תורה, ומתן תורה חידש את שלב הקידושין והאירוסין. החיבור הנשמתי שלפני הנישואין. התורה חידשה, שהנישואין אנה "פוגע אשה בשוק", אלא ארבעים יום קודם יצירת הוולד כבר נקבע מי יתחתן עם מי. התורה חידשה שלא רק מכניסה לביתו אלא עושה קנין – ויש זמן שאסורה כהקדש, אך עדיין לא מותרת לו, ורק לאחר מכן מכניסה לביתו, כדי להבן שנישואין הם עניין רוחני/נשמתי, ולא רק משהו טכני. ולכן אנו אומרים בחתונה "מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין" כברכת השבח (לפי דעת הרא"ש). אנו משבחים את הקב"ה שנתן קדושה לעם ישראל, שכל מעשה ומעשה שהוא עושה יש לזה השפעה רוחנית.

בשביל זה אנו כאן לחנך עת עצמנו למעשים הנכונים שישפיעו נכון על חיינו ורוחניותנו.

אנחנו נמצאים בישיבה מתוך ההבנה שכל אדם הוא משכן לשכינה, כמו שכתוב בפרשה:

""וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם"

ואומר הנצי"ב היינו האדם עצמו:

"והא דכתיב בטמאם את משכני אשר בתוכם. הינו האדם עצמו שהוא משכן לשכינה מצד שהוא צלם אלהים" (העמק דבר שם)

האדם עצמו הוא משכן וכל מעשה שהוא עושה מגדיל את המשכן או מקטין אותו. ולכן אנחנו בישיבה, כדי לבנות תשתית לכל חיינו של עשיית המעשים שיעצמו את המשכן שבתוכנו.

יש בפרשה דבר מדהים. לגבי צרעת הבית- הכהן מסמן את הנגע ואח"כ חוזר והורסים את הבית. התורה מקשרת את צרעת הבתים לביאה לא"י. רש"י מביא את המדרש שזו בשורה:

"ונתתי נגע צרעת - בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן"

יושב ה"אש קודש" הרב קלונימוס קלמיש שפירא הי"ד בוורשה, לאחר שרצחו את אשתו וילדיו, וכותב את הדברים הבאים:

"ונבין נא א"כ למה הסגיר מתחילה את הבית שבעת ימים, ורק אח"כ חלצו את האבנים, הא כיון שנרא הנגע ידע שכאן מטמון, ובפרט שכפי שאיתא ברמב"ן מובא בספי כ"ק אא"מ אדמו"ר מרן זצק"ל שנגעי בתים ובגדים שכלא כדרך הטבע הן אם כן רק לטובת ישראל לגלות המטמוניות הן, ולמה צותה התורה לטמא מקודם שבעת ימים. דהנה בכוונת תורה ומצות אין לנו השגה, אבל מה שמרמז לנו אפשר כי יודעים ומאמינים אנחנו שכל מה שד' עושה לנו אפילו כשחס ושלום מלקה אותנו הכל לטובה היא, אבל כשרואים כעת שלא ביסורי הגוף לבד מלקה אותנו רק גם בדברים שח"ו מרחיקים הם אותנו ממנו ית', אין חדר לתשב"ר ולא ישיבה לא ביהמ"ד להתפלל בצבור ולא מקוה וכדומה, אז ח"ו ספק חשש עולה בקרבנו, האפשר שגם עתה כוונתו ית' לטובה, אם לטובה, היה לו לייסרנו בדברים שיקרבו אותנו אליה ולא ביטול תורה ותפילה וח"ו כמעט כל התורה, והאם אין זאת ח"ו יסורים של וישליכם וכו', לכן רואים בתורה שהגם שנגע הבתים טמאה ומטמאה הייתה, ומ"מ עשה בה ה' שליחות לטובת ישראל, מתחילה טמאה ז' ימים ואח"כ נתגלה המטמון, לכן צריך האיש לומר רק כנגע נראה לי, ואפילו ת"ח שיודע שנגע היא רק כנגע יאמר, להנ"ל, מפני שהאיש בעצמו אינו יכול לומר אם היא באמת נגע או פגע רק שלו נראה כנגע הי' יכול לומר, אבל באמת טובה היא לישראל אשר יטיב ה' עמנו" (אש קודש)

כאשר הייסורים של ה' מפריעים לעבודת ה' יש ספק שאולי הם בבחינת "וישליכם". לכן התורה מחדשת בנגעי הבתים שאפילו הטומאה נרתמת לגילוי מעשי ה' בעולם. אני מביא את דברי ה"אש קודש" לא רק כהמשך הסבר לפרשתנו, אלא כהבנה מהו מבט של תורה- מבט עליון-מבט שרואה דברים מעבר לכאן ולעכשיו.

בשביל זה אנו כאן בישיבה, שגם לנו יהיה מבט עליון על חיינו-תפקידנו-שליחותנו-ותפקידו של עם ישראל בתקופה זו.

הרב קוק בספרו "עולת ראיה" על "אלוקי עד שלא נוצרתי איני כדאי ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי" מסביר, שכל אדם נולד בתקופה מסויימת ובמקום מסויים, כדי שיוכל למלא את שליחותו ותפקידו. ולכן לא נוצר קודם. ואם אין הוא עושה את תפקידו, זה כאילו הוא לא נוצר. לשם כך אנו כאן בישיבה, לקבל מבט על ולהבין מהו תפקידנו וייעודנו כעם מדור זה- כקבוצה הדתית לאומית וכיחיד.

הייתי עם הרב בן יעקב בניחום אבלים אצל הרב אוהד טהרלב ששכל את בנו בצומת עפרה. באנו לחזק ויצאנו מחוזקים איך להתבונן על דברים. מי שלא לומד בישיבה לא מסוגל להסתכל כך על דברים. הוא תקוע בכאן ועכשיו.

מטרת שיחת תחילת זמן היא, אנחנו לא כאן כי זה נורמה, אלא כי חובה ללמוד תורה, הן לקיום המצוה והן לבנות את אישיותנו לטהרת המעשים ולמבט העל. לבנות את התשתית כולה לכל החיים. אנחנו פה כי אנחנו משכן לשכינה, צלם אלוקים.

המדרש הראשון לפרשתנו:

"אשה כי תזריע - אמר ר' שמלאי כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף"

ומאת אדם מופיעה בסוף כשם שהאדם נברא אחרון. וזאת כי הוא צלם אלוקים, נזר הבריאה. אדם צריך לדעת שבשבילו נברא העולם, והוא צריך לקבל תשובה בישיבה למה הוא נברא- כאדם באופן כללי, ובפרטות הוא עצמו.

יה"ר ש"זמן קיץ" זה יהיה חוליה משמעותית בעבודת ה' שלנו, ונזכה לבנות את עצמנו כשגרירי ה' ומקדשי שם שמים בכל מקום שבו נהיה.