שיחה לפר' פנחס - איש אשר רוח בו
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור "איש אשר רוח בו"
נחלק היום את שיחתנו לשני חלקים.
ראשית הנני מבקש להתחיל לדון בשאלה, מהם המחשבות והרגשות שצריכים אנו להתמקד בשלושת השבועות מי"ז בתמוז ועד ט' באב, ולאחר מכן נעבור למסרים מהפרשה שלנו, לבניין האישיות.
הגרי"ד סולובייצ'יק מסביר, שהעיקר באבלות אינם המעשים אלא הרגשת הלב. הוא כותב שבשבעה אפילו אם האדם יקיים את כל ההלכות (ישב על הרצפה בנעלי בד וכדומה) אך אינו מרגיש צער, הוא לא קיים את הלכות אבלות.
הדברים ודאי נכונים גם לגבי שלושת השבועות. אם נקיים את כל ההלכות אך לא נרגיש ונתמקד בצער החורבן, אז לא קיימנו את הלכות שלושת השבועות. וכאן האתגר הגדול.
האתגר הגדול הוא, איך אפשר כל משך שלושת השבועות להרגיש להצטער ולהיות ממוקד?
האתגר גדול יותר לאור העובדה שב"ה זוכים אנו לגור בארץ. זכינו בחסד אלוקי שאין סכנת קיום על מדינת ישראל (למרות רצון אויבינו), אין חשש לפוגרומים ולהרג מהגויים, וכך זוכים אנו להרגיש במקצת את חבלי המשיח, ואין אנו ב"ה חווים את הגלות. אך אין זה פותר אותנו להתמקד ולברר מה כן חסר, לאור העובדה המצערת שאין לנו את בית המקדש ועל זה צריכים אנו להתמקד בשלושת השבועות.
אדם יכול לקיים את כל הדינים של שלושת השבועות, של תשעת הימים, כולל של תשעה באב, אבל אם הוא לא מרגיש צער על חורבן הבית – הוא לא קיים את חובתו בימים אלו. ולכן עלינו להבין מה צריכים אנו לחשוב להרגיש ולהתמקד בימים אלו.
תלמידנו בן חו"ל ישב לאחרונה שבעה על אביו ז"ל עם משפחתו בשעלבים. כינסתי את המשפחה ודיברתי על החשיבות להרגיש שונה בכל אחד משלבי האבלות, היום הראשון, שלשה ימים, שבעה, שלושים ושנה. חז"ל במתכוון דאגו לשלבים באבלות, על מנת שאדם יידע בהדרגתיות איך לחבר בין אבלותו וצערו הרב לחיי היום יום.
גם בשלשת השבועות יש מטרה שנחווה את הצער, ובכל שלב-שלשת השבועות-תשעת הימים- שבוע שחל בו-ט' באב, הצער מתגבר ולאט לאט מפנימים את הצער ומתחברים אל החיים. באבלות הרעיון הוא שניקח את הצער ותתחבר לחיים. בשלושת השבועות הרעיון הוא שניקח את החיים ונתחבר לצער, לכן זה בנוי הפוך מהאבלות – מתחיל מהקל ונהיה יותר חמור ומגיע לתשעה באב שהוא שיא האבלות.
המדרש באיכה מחבר בין שלוש פעמים שכתוב "איכה" בתנ"ך.
איכה כתובה פעם ראשונה:
"אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם. הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם" (דברים פרק א יב-יג)
ובפעם שניה:
"אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים" (ישעיהו פרק א פסוק כ"א)
ובפעם שלישית
"אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס. בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ אֵין לָהּ מְנַחֵם מִכָּל אֹהֲבֶיהָ כָּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים" (איכה פרק א א-ב)
בא המדרש ומחבר את שלושתם:
"איכה ישבה, שלשה נתנבאו בלשון איכה, משה ישעיה וירמיה, משה אמר (דברים א') איכה אשא לבדי וגו', ישעיה אמר (ישעיה א') איכה היתה לזונה, ירמיה אמר איכה ישבה בדד, א"ר לוי משל למטרונה שהיו לה שלשה שושבינין אחד ראה אותה בשלותה, ואחד ראה אותה בפחזותה, ואחד ראה אותה בניוולה, כך משה ראה את ישראל בכבודם ושלותם ואמר איכה אשא לבדי טרחכם, ישעיה ראה אותם בפחזותם ואמר איכה היתה לזונה, ירמיה ראה אותם בניוולם ואמר איכה ישבה" (איכה רבה פרשה א)
איכה שני הוא תיאור החטא, איכה שלישי הוא תיאור העונש, וממילא ברור במה שניהם קשורים. אך מה הקשר לאיכה הראשון לדברי משה רבינו?
המדרש בא ללמדנו יסוד גדול. לא מספיק לדון על החטא ועונשו, אלא צריך להבין מה שורש החטא, מדוע חטאו? פעמים רבות אנו מתמקדים בניתוח התוצאות אך לא יורדים לשורש הדבר. בא המדרש ומלמד אותנו לדון על השורש. שורש החטא נובע מהשאלה איך אדם רואה את התורה והמצוות, האם כזכות ומתנה (כתב לי בחור מהישיבה, כי השיעורים שניתנים בישיבה הם חלוקת זהב בחינם), או כטורח וכמשא.
משה רבינו בספר דברים נותן מוסר לבני ישראל, שהיחס שלהם לתורה היה יחס של טרחה ומשא, וברגע שזה עול וכל המטרה היא "להסתדר עם זה" אז חוטאים. היחס והגישה לתורה, זה מה שגרם לחטאים הרבים בבית המקדש הראשון והשני.
ולכן חיבר המדרש בין שלושת ה"איכה", ולכן דיבר על שושבינים לתורה, כי היחס לתורה צריך להיות כשמחת החתונה העצומה של כנסת ישראל לקב"ה.
אני מרגיש שיש ציבור גדול שלא זכה ללמוד בישיבות, שלא מספיק חש וחווה את התורה ומצוותיה, כאושר וכמתנה אדירה. ולכן יש לנו תפקיד עצום כיום בעם ישראל לחוות שמחה זו ולהקרין אותה החוצה.
כפי שהדבר נכון לגבי התורה והמצוות, הדבר נכון גם ביחס לישיבה. חובה עלינו לחשוב איך אנו מחזקים בישיבתנו, את האווירה הקדושה שכל אחד יבין ויחווה מדוע הוא כאן, ותהיה לו הגישה הנכונה שהוא כאן כדי לגדול ולבנות את אישיותו כבן תורה וכמשפיע על כלל ישראל, וכל יום שהוא כאן זו זכות ומתנה שלא תחזור על עצמה.
לאור זאת נבין במה צריכים אנו להתמקד בשלושת השבועות.
אם היה בית המקדש קיים, היינו מרגישים באופן תמידי ובעוצמה את ה"בנים אתם לה' אלוקיכם". היינו באים לבית המקדש, פוגשים את אבינו, ופגישה זו הייתה נותנת כוח לכל השנה כולה. מה שחסר לנו, זו ההרגשה שהקב"ה אבא שלנו, והדרך להגיע ולהתקרב אליו זה דרך תורה ומצוות, ולאור זאת זו זכות ושמחה לקיים מצוות. חובה עלינו להתמקד בכל שלושת השבועות האלו ב"בנים אתם לה' אלוקיכם".
מטרת הלכות אבלות ובעיקר לא לשמוע מוזיקה, אינה רק שלא נהיה בשמחה, אלא שלא נברח מעצמינו ונקשיב לקול הפנימי שבתוכנו, להיות קשוב למהותנו וייחודנו, ולהבין ולהפנים שאנו בני הקב"ה.
זו כוונת המדרש:
"נחמו נחמו עמי .. חטאו בכפלים חטא חטאה ירושלים, ולקו בכפלים כי לקתה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה, ומתנחמים בכפלים נחמו נחמו עמי" (ילקוט שמעוני ישעיהו תמה)
לכאורה קשה, מה שייך לחטוא בכפלים, וכי יש כמות לחטא שכאן זה כפול, וכנ"ל לגבי לקו ומתנחמים? אלא שגם גוי שלא מקיים שבע מצוות בני נח חוטא ולוקה. אך כאן יש חטא כפול- הרי אתם בני ה', והקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, אז אין אתם חוטאים?
גם אנו כבני ישיבה צריכים לדעת שזו זכות גדולה להיות בין ישיבה, וגם חובה גדולה.
בגמ' בכתובות כתוב:
"ת"ר מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים והיו תלמידיו מהלכין אחריו ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו אמרה לו רבי פרנסני אמר לה בתי מי את אמרה לו בת נקדימון בן גוריון אני אמר לה בתי ממון של בית אביך היכן הלך אמרה לו רבי לא כדין מתלין מתלא בירושלים מלח ממון חסר ואמרי לה חסד ושל בית חמיך היכן הוא אמרה לו בא זה ואיבד את זה אמרה לו רבי זכור אתה כשחתמת על כתובתי אמר להן לתלמידיו זכור אני כשחתמתי על כתובתה של זו והייתי קורא בה אלף אלפים דינרי זהב מבית אביה חוץ משל חמיה בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר אשריכם ישראל בזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בהם ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מוסרן ביד אומה שפלה ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה ונקדימון בן גוריון לא עבד צדקה והתניא אמרו עליו על נקדימון בן גוריון כשהיה יוצא מביתו לבית המדרש כלי מילת היו מציעין תחתיו ובאין עניים ומקפלין אותן מאחריו איבעית אימא לכבודו הוא דעבד ואיבעית אימא כדבעי ליה למיעבד לא עבד" (גמ' כתובות ס"ו:)
מדייק המהרש"א שה"אשריכם ישראל" הולך לשני הכיוונים, גם כשעושים רצונו וגם כשאין עושים רצונו, נענשים. העונש נובע כי אנו בני ה' ומצפים מאיתנו ליותר, ובעזרת ה' שנחזור להיות בנים של ה' באמת ולשמוע בקולו נזכה לנחמה כפליים.
לסיכום החלק הראשון, חיסרון בית המקדש גורם לכך שאין אנו מרגישים מספיק בעוצמה את ייחודנו זכותנו וחובתנו כ"בנים אתם לה' אלקיכם".
נעבור למסרים בעבודת ה' מפרשתנו.
בפרשה נאמר:
"פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם...לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום"
על פסוק זה אומר המדרש:
"אמר הקב"ה: בדין הוא שיטול שכרו".
מסביר ה"שם משמואל":
"גמול המצווה נקרא צדקה, כי העבד הקנוי לאדונו שהוא חייב לעבוד אותו, אם יתן לו שכר בעבודתו, צדקה יעשה עמו"
כשאדם עושה את מה שהוא מצווה, מצד הדין לא מגיע לו שכר, כי לכך הוא נוצר, כמו חייל בצבא שלא מקבל שכר. פינחס עשה מעשה שהוא לא צווה. "קנאין פוגעין בו, הלכה ואין מורין כן", הוא לא היה חייב בזה, משה לא היה מורה לו כן, לכן מגיע לו שכר מן הדין. כשאדם מרגיש קשר אמיתי עם רבש"ע, הוא עושה מעבר למה שהוא מחוייב.
מהו המושג "הלכה ואין מורין כן"? מעשה של קנאות והרג, חייב להיעשות בכוונה טהורה. אם יש לאדם נגיעה אישית הכי דקה, אסור לו להרוג אדם אפילו בגלל קנאות. ולכן אסור להורות על מעשה זה, כי איש לא יכול לדעת בוודאות שזה נעשה לשם שמים חוץ מהאדם עצמו. רק פינחס יכול היה לדעת את טוהר כוונתו, ואז לפעול מיוזמתו האישית. זו הסיבה שהתורה מפרטת שכרו, כי עשה מעשה שאינו מחויב בו, ורק ה' יראה ללבב לדעת שהמעשה היה בכוונה טהורה, ושכרו היה "שלום", ללמד שמעשה ההרג הזה לא נובע מכעס רגעי ואהבת המלחמה, אלא מכוונה לשם שמים ודבקות בה'.
"יפקוד ד' אלהי הרוחות, הק' מרן מקאצק זצ"ל מדוע לא ביקש על זה עד עתה, ולא תיכף שנתודע לו כי לא יכנוס לא"י, ותירץ שמקודם מעשה זמרי חשב כי בטח פנחס קדוש ד' ימלא מקומו, אבל עתה אחר שראה קנאתו לשם ד', אף שהיו דבר גדול מאוד שלא נערך אליו קדושתו, והשי"ת אמר הנני נותן לו את בריתי שלום, וגם עצר המגפה מעל בני ישראל אף על פי כן אמר משה רבנו ע"ה אין קנאי יכול להיות מנהיג ישראל, לזאת ביקש יפקוד ד' וגו'" (ספר שיח שרפי קודש- פרשת פנחס)
עד שפנחס לא קינא לה', משה רבנו חשב שפנחס יהיה המנהיג. ברגע שפנחס קינא לה', הבין משה שפנחס לא יכול להיות מנהיג. מנהיג אינו יכול להיות קנאי. לכן מבקש משה מה': "יפקוד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה". רש"י כותב: מה זה "אלוקי הרוחות"? שיהלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד, וכך כותב רש"י :אמר לפניו-לפי דעתו (כז,טז ד"ה "אלקי הרוחות"). הקב"ה עונה לו: "קח את יהושע, איש אשר רוח בו".
כותב הסבא מנובהרדוק יסוד חשוב:
"ובזה יובן מה שהשיב השם למשה רבנו בעת ששאל מאתו: "יפקוד ה' א-לקי הרוחות לכל בשר איש אשר ילך לפניהם ואשר " ... והשיב לו "קח את יהושע איש רוח בו", היעלה על הדעת לבחור מי שאין לו רוח? ומה יתרון הוא זה? אומנם ידע משה רבינו כי להיות מנהיג על הציבור, לפתור להם כל שאלותיהם ודרישותיהם נחוץ לזה אדם כזה שיודע רוח כל אחד ואחד ותכונתו וטבעו ומדותיו, וכל הטעותים שלו, ולפתור כל שאלותיו לפי רוחו ודעתו ודרך שכלו. וכיון שבני אדם כשם שפרצופיהן משונים כך דעותיהן משונים, נחוץ לזה איש האשכול אשר כלול בו כל חלקי בני אדם, ויודע לסדר לכל אחד חלק המיוחד לו, נותן לו עצות ותחבולות בחלק המיוחד לו, וישתתף עמו לעיין בו ולעלות ארוכה ל כל מדויו. והמנהיג צריך לזה שני דברים: האחד הכרת בני אדם להכיר כל פרט ופרט מה שמיוחד לו, ועוד שנית לפתור לכל אחד ואחד מה שמיוחד לו, ועל אדם ממין הזה, שיש בו יכולת של שני הדברים, שאל מאת ד׳ ואמר "יפקוד ד׳ אלקי הרוחות לכל בשר" דייק לו תואר זה בכאן, לפי שאתה אלקי הרוחות לכן תדע למצא איש אשר יודע כל הרוחות ויכול להלוך עמו להבין חסרונו ותיקונו, ואדם כזה ראוי להיות מנהיג העם. והשיב לו ד׳ "קח את יהושע איש אשר רוח בו" ביאורו, שיש לו רוח להיות מנהיג על עצמו, ואדם כזה יכול להיות ג״כ מנהיג על הצבור. כי בהיותו רוחו כל כך חזק עד שיכול למשול על טבעו ומדותיו ולפתור להם כל שאלותיהם ותביעותיהם על פי ההשקפה האמיתית, ואינו מתפתה מכל רוחות שבעולם, אדם כזה יכול להנהיג את הצבור ולחנכם כל אחד חינוכו המיוחד לו, לפי דרגתו ומהותו. וגלה לו הסוד הזה כי הכל תלוי ביכולת למשול על עצמו, ואם האדם הוא הפכפך ובלתי מושל ברוחו, כי יפעול עליו נגיעה דקה מן הדקה לא ירגיש בהן ינטה לצדדין איך יבוא להנהיג את הציבור" (ה"סבא מנובהרדוק" - מדרגת האדם - תיקון המידות פרק ג)
משה מבקש, שמנהיג יהיה אדם שיכול להכיל את כולם ושיהלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד. עונה לו ה', שאין זה מספיק, כי ההכלה יכולה לגרום לחוסר עוצמה וחוסר כיוון. פעם חושבים כך ופעם אחרת. המנהיג צריך שתהיה בו עוצמה-כיוון-השלטת השכל על הרגש-"איש אשר רוח בו", ואז מתוך עצומתו הוא יידע להכיל את כולם ולהתייחס לכולם.
הדברים נכונים וחשובים ל"בין הזמנים". זמן שבו אנו פוגשים אנשים רבים, עליו להכיל אותם אבל אין לנו לטשטש את אישיותנו , אלא מתוך אישיותנו ועוצמתנו נדע להכיל את כולם. עלינו להישאר עוצמתיים באמונתנו ולהתרומם ב"בין הזמנים". לקחת את ערכי הישיבה ולחברם לחיים. עלינו להיות "איש אשר רוח בו".
יש מדרש שמובא בהקדמה של "עין יעקב". המדרש דן בשאלה מה הפסוק החשוב ביותר בתורה. ישנם שלש דעות. דעה ראשונה "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד"- קבלת עול מלכות שמים. דעה שנייה, "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"- גילוי ה'. דעה שלישית, פסוק מהפרשה שלנו – "את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים"- תמיד של שחר ותמיד של בין הערבים. מדוע הפסוק הזה נבחר להיות הפסוק החשוב בתורה. ועוד מצויין ב"עין יעקב" " ונראה לי כדעה השלישית"? מה הפשט בזה?
אלא, הפסוק השלישי נותן לנו הכוונה איך לקחת את התורה ולחבר אותה אל האדם והחיים – רק על ידי קביעויות – קביעות בוקר של לימוד, קביעות לילה של לימוד. צריך לקבוע זמן ב"בין הזמנים" ללימוד קבוע. זה הרבה יותר טוב מאשר שאדם ילמד יום אחד במשך כל היום ואחר כך שבוע לא ילמד שום דבר.
יהי רצון שבשלושת השבועות ו"בין הזמנים", נרגיש את הזכות הגדולה שניתנת לנו לשבת בבית המדרש ולהגות בתורה, ונזכה לקדש שם שמים, ונרגיש "בנים אתם לה' אלוקיכם". ונזכה עוד השנה שהקב"ה יקבל את כל תפילותינו, ונזכה לראות עין בעין את בניין ביהמ"ק השלישי.
