דיני הפסק וטעות בברכת הפירות

הרב יהודה שקלנובסקי

להדפסת השיעור

דיני הפסק וטעות בברכת הפירות (סימן רו)[1]

כמה כללים בהלכות ברכות - סעיפים ג – ה

- "כל אלו הברכות צריך שלא יפסיק בין ברכה לאכילה". מהם ההבדלים בין הפסק בדיבור לבין הפסק בשתיקה? מ"ב בס"ק יב[2]

- דרך אחיזת המאכל בשעת הברכה. שו"ע ומ"ב לסעיף ד

- מה יהיה הדין אם ברך על מאכל שאינו לפניו? שו"ע בסעיף ה ומ"ב ס"ק יט

דין "נמלך" – סעיף ה

הנושא הזה הינו מעשי מאד, ולדוגמא:

- אכל תפוח ואח"כ רוצה לאכול תפוח נוסף או תפוז – האם צריך לחזור ולברך?

- אכל דג ואח"כ רוצה לאכול בשר או לשתות מיץ – האם צריך לחזור ולברך?

- אכל עוגיה ואח"כ רוצה לאכול פרוסת עוגה - האם צריך לחזור ולברך?

- האם ישנו הבדל אם סיים את אכילת המאכל הראשון או לא?

למד את הסעיף כולו יחד עם המ"ב. במהלך הלימוד שים לב להבדל שבין מקרה שבו כיון במפורש על שאר המאכלים לבין "סתם דעת" (ברך בסתמא), וכן להבדל אם הביאו בפניו את המאכל השני לפני שסיים את אכילת הראשון או שהביאו אותו לפניו אחר שסיים את הראשון.

ענה על הנקודות הבאות:

- כיצד ראוי לנהוג לכתחילה? רמ"א ומ"ב ס"ק כג

- באיזה מקרה לכו"ע ברור שצריך לחזור ולברך על המאכל השני? מ"ב ס"ק כ (בסופו)

דעת מפורשת

כל מאכל, שברכתו כברכת המאכל הראשון, שאדם מכוון עליו במפורש לפוטרו בברכת המאכל הראשון נפטר בברכתו. וכן אם חשב לפטור את שאר המאכלים שיביאו לו אח"כ הם ג"כ נפטרים בברכת אותו המאכל[3].

כתבו עוד הפוסקים, שדבר שהרגילות היא לאכול אותו יחד עם המאכל הראשון – הרי זה נחשב שדעתו עליו ונפטר בברכת המין הראשון כאשר ברכתו שווה (מ"ב בסימן ריב ס"ק ד).

בכדי להינצל מספקות ובעיות כדאי לנהוג כהצעת הרמ"א ולכוון במפורש לפטור את כל שאר המאכלים שיאכל עד שיברך ברכה אחרונה, ואז יוכל לאכול את כל מה שיביאו לו אף אם הוא מין אחר או שהוא חשוב יותר מהמאכל שאכל.

"סתם דעת" (=אין בדעתו לפטור במפורש את שאר המאכלים שיאכל אח"כ)

1. אם שאר המאכלים, שברכתם כברכת המאכל שבירך עליו, מונחים לפניו על השולחן. מ"ב בס"ק כו ובסימן ריא ס"ק לב[4]

2. מלא את הטבלה הבאה (ע"פ המ"ב):

סיים את אכילת אותו מאכל שבירך עליו

לא סיים את אכילת אותו מאכל שבירך עליו

אותו מין ממש – בירך על תפוח ורוצה כעת לאכול תפוח נוסף

אותו מין – בירך על תפוח ורוצה כעת לאכול תפוז

(1)

מין אחר – בירך על דגים ורוצה כעת לשתות שכר (2)

(1) אפילו אם הביאו לפניו את המאכל השני אחרי שסיים לאכול את הראשון אבל היה בדעתו תוך כדי אכילת המאכל הראשון להמשיך ולאכול גם את המאכל השני – אינו צריך לחזור ולברך, משום שזה נחשב שלא סילק את דעתו מהאכילה[5].

(2) מהמ"ב (ס"ק כא) נראה שלאו דוקא מאכל ומשקה נחשבים לשני מינים שונים אלא אף אם אין שני מיני המאכלים אותו דבר ממש וכגון שאין שניהם פירות – הם נחשבים לשני מינים.

ולהלכה[6] נראה שרק אם שני מיני המאכלים משמשים לשתי מטרות שונות – כגון מין קינוח ומין מזון (כגון: עוף וגלידה או דג ושוקולד) – הם נחשבים לשני מינים שונים לגמרי וממילא צריך לברך על המין השני. אך אם שניהם משמשים לאותה מטרה (מזון או קינוח) כגון בשר וביצה או דג ועוף, אין הם נחשבים לשני מינים שונים לגמרי.

3. הקובע עצמו לאכול פירות. מ"ב ס"ק כב ובשעה"צ ס"ק כה

אדם הקובע עצמו לאכול את אחת מג' סעודות העיקריות, ולא אכל פת, ובירך על מאכל מסוים - אזי כל המאכלים שברכתם כברכת אותו מאכל נפטרים בברכתו אף אם לא כיון לפוטרם וגם לא היו לפניו בשעת הברכה ואפילו אם הביאו אותם אחר שסיים לאכול את אותו מאכל שבירך עליו.

ונראה שהמשקים לא נפטרו בברכתו אא"כ הוא רגיל תמיד לשתות בעת אכילתו או שהיו לפניו על השולחן בשעה שבירך[7].

כמה תנאים נוספים לדין "סתם דעת"[8]

1. האם "סתם דעת" יועיל במקרה שבו המאכל השני חשוב יותר מהראשון? סימן ריא סעיף ה ברמ"א ומ"ב ס"ק לב

2. מין אחר נפטר בסתמא רק במקרה שבו הוא הגיע ממקום צפוי, כגון שאחד מבני הבית הביא לו פרי חדש. אך אם הוא הגיע ממקום בלתי צפוי לחלוטין וכגון שפוגש את חבירו במקרה והוא מכבדו במאכל חדש – אין אותו מאכל נפטר בסתמא[9].

3. אדם שיש לפניו עגבניה ותפוח וברך בפה"א על העגבניה, האם פטר גם את התפוח, שהרי בפה"א מועיל גם לפירות עץ? סימן רו סעיף ב ובמ"ב ס"ק ח – י

דין אורח

- כיצד מוגדרת כוונתו של אורח בשעה שמברך על המאכל הראשון שהוגש לו? סימן קעט סעיף ה ומ"ב שם בס"ק יז[10]

- מה דינו של אורח ביחס לברכה על מאכל חשוב יותר? סימן ריא סעיף ה בביה"ל ד"ה 'ובלבד'

דין 'אורח' נכון גם ביחס לבעל שאוכל בבית ממה שאשתו מגישה לו או לבחורי ישיבה האוכלים בחדר האוכל של הישיבה.

· דין "נמלך" לשיטת השו"ע ולבני ספרד

השו"ע לא חילק בין מקרה שבו סיים לאכול את הפרי שברך עליו או לא. והוסיף עוד שאף אם הביאו לו מין אחר, שברכתו כברכת המאכל הראשון הרי הוא נפטר בברכתו. (ובטעם הדבר עי' במ"ב ס"ק כ[11]) וז"ל הילקוט יוסף[12]:

"מי שבירך על פירות שלפניו, ואחר כך הביאו לו יותר מאותו המין, או ממין אחר שברכתו כברכת הראשון, אפילו אחר שכבר סיים אכילת הפירות הראשונים, אין צריך לברך. ואפילו אם לא היה דעתו בהדיא על כל מה שיביאו, רק שבירך על פירות אלו שהיו לפניו בסתם. שבזה פוטר כל מה שיביאו לו עוד מאותו המין או מין אחר שברכתו כמוהו[13]. שדרך האדם להיגרר מאכילה קטנה לאכילה גדולה, וחשיב כאילו דעתו היתה על פירות האחרים שיביאו לו. אבל אם חשב בדעתו בפירוש שלא לאכול יותר מאותו פרי, ואחר כך הביאו לו עוד מאותו פרי, צריך לברך שנית על הפרי שהביאו לפניו. ולכתחילה טוב ליזהר לכוון דעתו על כל מה שיביאו לו. וכל זה באדם בביתו, אבל אורח אצל בעל הבית, סומך על דעתו, ואינו מברך על הפירות הנוספים שהביאו לפניו".

סעיף ו

נטל בידו פרי ע"מ לאוכלו ונפל מידו. האם צריך לחזור ולברך על הפרי השני? שיטת השו"ע, רמ"א והמ"ב (עי' בביה"ל ד"ה ' רק שלא היה דעתו')

[1] אנו לא נלמד את הסעיפים ע"פ הסדר אלא ע"פ נושאים.

[2] עיי"ש בכל דברי המ"ב עד כמה צריך להכין את המאכל לאכילה לפני שמברך, כדי שלא תהיה הפסקה בין הברכה לאכילה. ויש בזה דוגמאות רבות: למרוח את פרוסת הלחם קודם הברכה, לפתוח את אריזת המאכל לפני הברכה או לפצח את הגרעין ואז לברך עליו ולאוכלו וכו' (וע"ע בשע"ת בסימן רב ס"ק א).

[3] כתב בספר וזאת הברכה (עמ' 65) בשם הרב אלישיב שליט"א, שצריך לכוון לפטור את שאר המאכלים בתחילת הברכה או תו"כ דיבור מתחילת הברכה. אך אם בשעת הברכה לא כיון לפטור את אותם מאכלים, אף שתו"כ דיבור מסיום הברכה חשב לפוטרם ולהכלילם בברכתו שברך – אין הם נפטרים בברכתו, אא"כ הם קשורים לדין של "סתם דעת" לקמן.

[4] בספר וזאת הברכה (עמ' 66) ביאר שהסברא היא, שכל מה שמונח לפניו נחשב כהוכן לאכילה ודעתו עליו בסתמא. ולפי זה אם ישנו מאכל על השיש או במקרר אינו נחשב כמונח לפניו ויצטרך לשוב ולברך עליו אא"כ כיון במפורש גם על שאר המאכלים. וגם אם ישנם מאכלים על השולחן הם נפטרים רק אם אכן ישנה רגילות לאכול מהם, ולכן אם נשארו מאכלים מסעודה קודמת ואין רגילות לאכול מהם – יצטרך לחזור ולברך.

[5] וזאת הברכה עמ' 66 בשם הגרשז"א זצ"ל.

[6] וזאת הברכה עמ' 66.

[7] וזאת הברכה עמ' 67.

[8] וזאת הברכה עמ' 68 – 69.

[9] עי' בסימן קעז סעיף ה במח' השו"ע והרמ"א. ונראה שהרמ"א חולק רק במקרה שבו הוא קובע סעודה.

[10] בספר וזאת הברכה (עמ' ז'340) הוסיף שדין אורח נכון גם ביחס למאכלים שבעל הבית לא חשב מתחילה להביאם לאורחו.

[11] עיי"ש בשעה"צ ס"ק כ מש"כ בשם המג"א לבאר את שיטת השו"ע.

[12] סימן רו סעיף כא. אמנם עיין בשארית יוסף שם בסעיף ב שהביא את שיטת המג"א לחלק בין מקרה שבו נשאר עוד מהמין הראשון או לא.

[13] והוסיף שם בהערה כא, שאף אם שני הדברים הם מאכל ומשקה לא משתנה הדין.