כשרות "חומרים מייצבים" ו"חומרים מתחלבים"
הרב יואל עמיטל
להדפסת השיעור אחד החומרים שמשמשים היום כדי לקשור בין מרכיבי המזון השונים כמו מים ושמן ולגרום לתערובת שתהיה יציבה הוא ה"אמולסיפייר" העשוי מגליצרין. הגליצרין הוא תוצאה של פירוק שומן או שמן. הגליצרידים הם תרכובות של גליצרין וחומצה שומנית תפקידם בעיקר הוא במערכת התיווך שבין שומני המזון לבין המים (אמולסיפייר). ללא תווך זה לא יוכלו המים לחדור אל תוככי השומנים. הגליצרין הוא נוזל מתוק ומשמש גם להמתקה. בנוכחות גליצרין הסוכר שבממתקים אינו נוטה להתגבש ובכך מוארכים חיי המדף של המוצר. הגליצרין כחומר סופח מים, שומר על לחות של מוצרים ומצמצם את אידוי המים מהמוצר. הגליצרין הוא גם מרכך כנראה על ידי שהוא יוצר קשרים כימיים עם מימן במרכיבי המזון. הגליצרין משמש גם ליצירת סמיכות במשקאות חריפים ובמיצי פירות. הגליצרין משמש כממס לחומרים שונים, ולכן משמש גם בתעשית הסירופים לתרופות. הגליצרין מסיס במים והוא עצמו יכול להמס בתוכו חומרים שונים. הוא משמש גם כחומר מעבד לחומרים אחרים בתהליך ההפקה שלהם, כמו שמנים אתריים, מנטול וכו'. (שימוש נוסף יש לגליצרול: חומר הנפץ הנוזלי נירוגליצרין הוא תרכובת של גליצרול וחומצה חנקתית, הראשון שהגה רעיון זה הוא אלפרד נובל. אך כמובן אין כאן שאלה של מאכלות אסורות אלא של דברים אסורים אחרים...)
מבחינה הלכתית יש לדון בשאלות: א. בענין שינוי כימי, האם הדבר נשאר באיסורו? ב. האם תהליך שבאמצעו הדבר נעשה אינו ראוי בכלל, האם הדבר מתיר באכילה לאחר שחזר לראוי?[1]
מוצרים המכילים "חומרים מייצבים" או "חומרים מתחלבים", ולעיתים גם חומר משמר, העשויים מגליצרין שעלול להיות מיוצר מן החי.[2] כחומר משמר הוא משמש כשמוסיפים אותו כדי לתת סמיכות המשמידה חיידקים (כשהתא שלהם הוא מרוכז פחות ממה שבחוץ, כל החומרים נשאבים מן התא החוצא והחיידק מת). ויש לדון לא רק מצד הכשרות, אלא בכלל אם הדברים יכולים להתבטל והאם נחשבים לדבר המעמיד או נותן טעם שלא בטל. וכן מצד אין מבטלין איסור לכתחילה וע' להלן.
שומן מן החי בכלל, ראה אנצקלופדיה לכשרות המזון מן החי, אדרעי ע' פה שהחשש קיים בצימוקים שנארזים בחו"ל, קוקוס, תחליף חמאת קקאו שממנה מיצרים שוקולד, מרגרינות מחו"ל, קרמים לציפוי ועוד ועוד.
מבחינה הלכתית יש לדון על תהליך היצור של הגליצרין, וכן יש לדון אם הוא אסור, באילו אופנים שהוזכרו לעיל הוא נחשב כמעמיד ובאיזה אינו כמעמיד, ויתכן שבחלק מהמקרים הוא מעמיד בתוספת לחומר אחר ואז השאלה היא של זה וזה גורם.
שני אופני יצור לגליצרין: א. פירוק שנעשה על ידי סודה קאוסטית, פירוק שיוצר מהשומן גליצרין וסבון. ב. על ידי פיצוח ישיר של מולקולת השומן לגליצרין וחומצה. (ע' תיאור התהליך, בחוברת מהדרין ב' ניסן תשנ"ב עמ' ע-עא)
באופן הראשון יש לדון האם יש לדבר שנעשה בתהליך שבשלבים שונים הוא נפסל מאכילת כלב, האם נשאר באיסורו או לא. באופן השני, שלהלן נפתח בו, יש לדון האם שומן איסור שעבר תהליכים כימיים, נשאר באיסורו או שהפך להיות דבר מותר. וכאן הרי שומן אסור התפרק למרכיבים כימיים, האם זהו הדבר האסור או לא. הדיון שונה מהדיון על ג'לטין, שם החומר המופק הוא אותו חומר שהיה לפני התהליך, ויידון בנפרד.
כתב הרא"ש במסכת ברכות פרק ו' סימן לה:
א"ר חסדא על המוגמרות כולן מברכין עליהם בורא עצי בשמים חוץ ממוש"ק דמין חיה היא שמברכים עליו בורא מיני בשמים י"א שהמוש"ק הוא זיעת חיה ונכון יותר שחיה ידועה היא שיש לה חטוטרת בצוארה ומתקבץ שם תחלה כעין דם ואחר כך חוזר ונעשה מוש"ק והר"ז הלוי ז"ל היה אוסר לאכלו מפני חשש דם וה"ר יונה ז"ל פי' דאפשר ליתן בו טעם להתיר ולומר דפירשא בעלמא הוא אע"פ שמתחלה היה דם לא חיישינן להכי דבתר השתא אזלינן שהרי הדבש אם נפל בו חתיכה של איסור ואע"ג שהאיסור נימוח בתוך הדבש כיון שדרך הדבש להחזיר הדבר הנופל לתוכו דבש כמו דבש דיינינן ליה ומותר[3] הכא נמי אע"פ שמתחלה היה דם כיון דיצא מתורת דם בתר השתא אזלינן ואע"פ שנותן טעם לשבח בתבשיל ונראה דהא אפילו ראייתו צריכה ראיה:
ומשמע לכאורה מרבנו יונה שאיסור שהשתנה בתר השתא אזלינן. וראייתו מדבש שמשנה את האיסור והופך אותו לדבר מותר.
במה תלויה המחלוקת בין רבנו יונה ובין הרא"ש? האם המחלוקת היא משום שהמוס"ק נפסל בתהליך הייצור הטבעי שלו, או משום שהאיסור השתנה?
ומגן אברהם באו"ח סימן רט"ז ס"ק ג' הביא את דברי הרא"ש וכתב עליהם:
ולענ"ד צ"ע דאמרי' בבכורות דף ו' דחלב חידוש הוא כיון דדם נעכר ונעשה חלב ה"ל לאסרו א"כ ש"מ דבתר מעיקרא אזלינן וכ"ת נילף מחלב הא קי"ל דמחידוש לא ילפינן וא"ל דהמוסק פירשא בעלמא הוה ולא הוי מאכל כלל דא"כ לכ"ע שרי מידי דהוי אכשרה שינקה מן הטריפה דמותר להעמיד גבינות בקיבת' (חולין קט"ז ע"ב) ועוד דהדבש הוא טוב למאכל ומ"ש הרר"י דפירשא בעלמ' הוא היינו שאין עליו תורת דם וא"כ הדרא קושיא לדוכתא וגבי אפרוח שנולד מביצה טריפה אמרי' כל כמה דלא מסרח לא גביל ובעידנא דקגביל עפרא בעלמא הוא משמע דאי לאו ה"ט אסור דבתר מעיקרא אזלינן וא"ת ה"נ קודם שנעשה מוסק עפרא הוא כי מי יודע זה ועוד דגבי דבש מאי איכא למימר וצ"ע.
המגן אברהם אומר:
א. אי אפשר לומר שהמוסק הוא פירשא בעלמא ולא הוי מאכל, דאם כן אכן היה מותר לכולי עלמא והרא"ש לא היה חולק.
ב. בדבש אין שלב של פירשא בעלמא אלא רק של שינוי
ג. ואם נאמר שיש להתיר כיון שבשלב כל שהוא זה היה עפר, על זה כתב המ"א "מי יודע זה". והוסיף המ"א בסוף "ועוד דגבי דבש מאי איכא למימר", כלומר שודאי אין לומר שזה הטעם שרבנו יונה מתיר, משום שאם כן אין לזה דמיון להיתר האיסורים שנתערבו בדבש שם זה לא הופך לעפר, ע"כ שההיתר של המוסק אינו בנוי על כך שהיה שלב שאינו ראוי לאכילה אלא על עצם השינוי. ובנוגע לעצם השינוי הביא המגן אברהם ראיה מגמרא בכורות שזה לא יכול להתיר דא"כ אין צריך לימוד להתיר חלב.
לכן לדעת המגן אברהם על כורחך המחלוקת בין רבנו יונה לבין הרז"ה היא משום עצם השינוי שעבר על החומר. אבל המגן אברהם לא פוסק כרבנו יונה משום הראיה מחלב שצריך היתר מיוחד כדי להתירו אף שנשתנה.
ראייתו של המגן אברהם היא מחלב, שלולא התורה התירה היה צריך לאוסרו אף שהוא השתנה. וע' עוד בביאור הגר"א באו"ח שם שישב את קושית המ"א על רבנו יונה מדבש, על פי הר"ן בע"ז. על הגמרא שאומרת בדף לט ע"ב שאין חשש איסור בדבש של נוכרים: "דבש למאי ניחוש לה, אי משום איערובי מיסרא סרי" ומבאר הר"ן שם שאף שדרך הוא לערב בדבר דברים אחרים ונימוחו בתוכו וחוזרין דבש, "ליכא למיחש להכי לפי שהמתערב בו עד שלא נימוח מסריח ומותר". מדברים אלו משמע שהגר"א אכן מפרש את טעם ההיתר משום שהיה שלב שהסריח לפני שהשתנה. אבל אם כן, הרי בדבר שלא עבר שלב של סרחון ישאר אסור.
ולפי האמור הרי גם בדבר שהשתנה, קשה לסמוך על רבנו יונה בזה, גם בגלל המגן אברהם, וגם בגלל שאולי טעמו שמתיר משום שמסריח ואינו אוכל, מה שאין כן בדבר שעבר רק תהליך כימי לפירוק. בין כך ובין כך אי אפשר לסמוך על רבנו יונה לגבי איסור שהשתנה. או משום שטעמו הוא שמסריח כהבנת הגר"א, או משום טענת המגן אברהם שאי אפשר לסמוך על רבנו יונה בגלל הלימוד מחלב, והרא"ש עצמו הרי לא סמך על רבנו יונה.
אולם ניתן לדחות את סתירת המגן אברהם מחלב: חלב גם אם השתנה צריך לימוד שהוא מותר משום שעדיין הוא כבשר, ומנין שהשתנה לדבר היתר. וזה החידוש של התורה . מה שאין כן בדבש שהוא היתר ומה שנהפך בו לדבש הפך להיתר. ונראה לי שזו כוונתו של החוק יעקב סימן תס"ז אות טז,[4] שהרע"א בסימן רט"ז מפנה אליו. ושלא כפי שהבינו הרב לוי יצחק הלפרין המובא בחוברת הנ"ל עמ' כא[5].
ונראה שגם בשו"ת חתם סופר ח"ב יו"ד סימן ע' הבין את דברי החק יעקב כך:
ודבר גדול דיבר הגאון חק יעקב סי' תס"ז דזה אינו ענין לדם נעכר ונעשה חלב דלא הוה אזלי' בתר השתא אי לאו דגלי קרא דשאני התם דלא נישתנו לדבר המותר בשלמא בשר שנשתנה לדבש איכא דבש תמרים ודבורים היתר גמור ונשתנה הבשר לאותו הדבר היתר אבל הכא נתלבן וליכא בעולם שום חלב דלא אתי מדם שנאמר שהדם נתהפך לאותו דבר אלא נעשה לבן ומהיכי תיתי לנו להתיר דם שנתעפש ונעשה ירוק ה"נ לא נתיר אם נעשה לבן אי לאו דגלי קרא אבל בנתהפך לדבר המותר או לעפרא בעלמא בהא פליגי.
ואם כן הרי המוסק הוא ממש כמו חלב, ובחלב צריך חידוש כדי להתיר. אבל לדעת הגר"א יתכן להתיר את הגליצרין אם הוא מיוצר באופן שנפסל לגמרי, אבל לא כשהוא נשתנה. וע' להלן.
וכתב החתם סופר בתשובתו בחלק יו"ד סימן קיז בענין שמן הנעשה מחרצנים של ענבי יין נסך התיר כיון שהיין נהפך לשמן והוי כנבלה שנתהפכה לדבש, ע"ש בכל דבריו שסמך על מה שכתב החק יעקב ודחה ראית בעל מקור חיים מהגמ' בכריתות שהזכרנו וכתב: "אבל לדינא דברי הח"י נכונים ואמתיים וה"נ דכוותיה".
שאלה דומה קיימת לגבי חומצת לימון שמוצרת מגלוקוזה. ועיי"ש בחוברת שגם לדעת החזון איש היתר הגליצרין תלוי במחלוקת רבנו יונה והרז"ה.
אלא שיש בעיה מעשית אחרת בגליצרין: אין הגליצרין טהור ונקי לגמרי משאריות שומר שלא הספיקו להתפרק עד לסוף התהליך. לפי התקן בארה"ב ריכוז העולה על 95% די בו בכדי להתיר ליצרן לכנות את המוצר בשם גליצרין בלא לציין שיש בתוכו שאריות של שומן.
אלא שבדרך כלל הגליצרין אינו מיועד לתת טעם בתערובת אלא לשמש כמעמיד באופנים שונים שהוזכרו בתחילת הדברים. ובזה ודאי שאריות השומן שבגליצרין אין להם דין מעמיד . וע' שו"ת רדב"ז ח"א סימן תפ"ז שכתב שזה אינו נחשב למעמיד. ואם כן שאריות הגליצרין בטלו. וע' להלן שעור על מעמיד.
אלא שיש לדון מצד אין מבטלין איסור לכתחילה. ובשו"ע סימן צט סעיף ה' נפסק שאסור גם למי שבטלו בשבילו, אם העירוב נעשה במזיד. אלא השאלה היא אם הדבר נעשה על ידי גוי האם יש בזה איסור. ע' יד אברהם שם כתב שאסור ליקח מן הגוי דבר שנתבטל בישים משום ששעה שלוקחו מן הגוי כאילו מבטלו עכשיו לכתחילה.
סיכום מחוברת בנתיבות ההלכה על ג'לטין עמ' כד שם סיכם את מה שנכתב בענין הגליצרין בחוברת הקודמת: לדעת הב"ח המגן אברהם והגר"א, כוונת רבנו יונה היתה להתיר רק אם גם נפסד מאכילה ושב והיה למאכל אחר הראוי לאכילה. אבל לדעת החוק יעקב והחזון איש אכן התיר רבנו יונה איסור שהשתנה. אבל לכאורה נראה שגם לפי חוק יעקב אין מה להתיר שהרי הוא רק חילק בין דבש לבין חלב וגליצרין דומה לחלב.
סוג נוסף של גליצרין הוא זה המיוצר באמצעות סודה קאוסטית. בגמרא ע"ז דף סז ע"ב ודף ס"ח ע"ב, דעת רבי שמעון שנטל"פ מותר מטעם שכל נבילה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה. ואם כן היה מצב באמצע הייצור שהיה במצב של אינו ראוי בכלל.
ראה הרחבה של הגמרות בשעור הבא.
לגבי דבר שהסריח יש לדון משתי פנים: א. משום שהדבר עצמו נפסל ואינו ראוי לאכילת כלב. ב. משום שזה אינו דרך אכילתו.
ברמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק יד הלכה י-יא כתב:
הלכה י
כל האוכלין האסורין אינו חייב עליהם עד שיאכל אותן דרך הנאה, חוץ מבשר בחלב וכלאי הכרם לפי שלא נאמר בהן אכילה אלא הוציא איסור אכילתן בלשון אחרת בלשון בשול ובלשון הקדש לאסור אותן ואפילו שלא כדרך הנייה.
הלכה יא
כיצד הרי שהמחה את החלב וגמעו כשהוא חם עד שנכוה גרונו ממנו או שאכל חלב חי, או שעירב דברים מרים כגון ראש ולענה לתוך יין נסך או לתוך קדרה של נבלה ואכלן כשהן מרין, או שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם הרי זה פטור, ואם עירב דבר מר בתוך קדרה של בשר בחלב או ביין כלאי הכרם ואכלו חייב.
לכאורה הרמב"ם כאן עוסק בהיתר שלא כדרך אכילתו המובא בפסחים כד ע"ב "אמר רבי אבהו כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן וכו'" אלא שהדוגמא שהביא הרמב"ם מאוכל אוכל אסור אחר שהסריח. והרמב"ם מתיר לא בגלל שזה נבילה סרוחה אלא משום שזה שלא כדרך אכילתו.
ועיין חוות דעת יו"ד סימן ק"ג ס"ק א' שהיתר הרמב"ם בדבר שהסריח בנוי על רבי שמעון הסבור שנבילה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה ולא כמשמעות הפשוטה ברמב"ם שזה משום שאינו כדרך אכילתו. ושם חילק בין אם נתערב דבר מר שזה היתר שלא כדרך אכילתו ובין אם סרח שהיתר זה הוא משום שזו נבילה שאין ראויה לגר, וע' מ"ש בפשט הרמב"ם שלכן נקט הרמב"ם בסוף לגבי בשר בחלב את הדוגמא שאם ערב דבר מר חייב, ולא אם סרח. משום שהחומרא בבשר בחלב הוא שחייב שלא כדרך הנאתו, אבל אם לא ערב דבר מר אלא בעצמו סרח, זה היתר אחר שנלמד מנבילה שאינה ראויה לגר ולכן שייך גם בבשר בחלב.
וע' עוד בחוות דעת שכתב שהחידוש בנבילה שאין ראויה לגר הוא אפילו אם אחר כך הוא החזיר את זה והפך להיות ראוי. שאם המדובר כשעדיין אינו ראוי, לזה לא צריך פסוק שהרי פטור משום שאינו כדרך אכילתו. וזה היה הדיון שנדון קודם בשיטת הרז"ה ורבנו יונה. ולכאורה אם כן מוכח שס"ל שדבר שלא היה ראוי וחזר להיות ראוי מותר.
אלא שמדגיש החוות דעת שכל זה בדבר שגוף האיסור נפגם והפך להיות מותר. אבל אם אינו ראוי לאכילה רק כתוצאה ממה שמערבים בו דברים אסורים, אין היתר. ולפי זה אין היתר בג'לטין שעיקרו הוא מה שנפסל בתהליך הייצור אבל החומר המתקבל הוא החומר היסודי שנמצא בעצמות., אלא שלכאורה בעצמות אין בכלל איסור, וזה יידון בנפרד. וכן בגליצרין שמיוצר על ידי סודה אקוסטית, אין היתר מצד שנפסל.
וע' שו"ת אחיעזר ח"ג סימן לא שכתב בנדון דם:
אולם העיקר מה שנראה להתיר בזה לפי שעל ידי הפרדת הכימי מהדם נתיבש לגמרי ונפסל מתורת אוכל. וכן הראה לי פה רופא כימי שמתיבש והוה כעץ בעלמא, ונפסל מתורת אוכל לגמרי ופקע איסורו לגמרי, וכמו שאמרו בקיבה סי' פ"ט וכמ"ש הר"ן בע"ז ל"ט בטעם ההיתר מהמוסק בנבילה שנתהפכה לדבש לפי שנעשית מתחלה פגום ושרוף וא"א שתיאסר. וכמו שאמרו בתמורה ל"א בביצת טריפה, דלכי גביל הוי עפרא בעלמא, ובחו"ד סי' ק"ג כ' דנבילה שאי"ר לגר אף אם תקן אח"כ פקע איסורו [אלא דמש"כ שם בב"ח וכה"כ צ"ע דכיון שנאסר בהנאה אסור.
וכן בחזון איש מתיר אם באמצע התהליך הדבר עצמו נפסל, ע' חזון איש יו"ד סימן יב ס"ק ז':
...והנה דעת הר"י דכל שנשתנה למחודש אינו כלל איסור דהוי כנתאפס ונברא אח"כ דבר חדש וכגידולי איסור בדבר שזרעו כלה... והרא"ש מסתפק בדבר וחוכך להחמיר אפשר דלא משום שמתהוה אלא דלא קים ליה דשינוי מאוכל לאוכל מקרי מחודש אלא חד מלתא היא ובאיסורו עומד... ונראה לפ"ז שאם מוציאין במלאכת כימי"א אטמים (צ"ל טעמים) מאיסור ונותנין אותן אח"כ למאכל לתקו אי נפסל באמצע מאכילת אדם ואינו ראוי לא בפ"ע ולא לתערובת אף שעומד לגמור מלאכתו ויהא ראוי לתקן; הקדירה מותר. אבל אם לא נפסל באמצע תלוי במחלוקת הר"י והרא"ש.
ופשטות כמו החזון איש לכאורה גם מדברי הב"ח בסימן רט"ז שכתב על דברי הרא"ש: "נראה דהרא"ש מודה דאם נעשה פירשא מותר, אלא דמי הוא הנביא שהגיד שנעשה פירשא". אלא שכאמור יתכן שיש הבדל בין נעשה אינו ראוי מחמת תערובת, או שגופו אינו ראוי.
ע' אגרות משה יו"ד סימן ב' סימן כד, שאם יצא מן הטמא ולא היה אוכל בכלל באותו זמן, הרי שזה מותר, וע' שם את הוכחתו.
שו"ת אגרות משה חלק יו"ד א סימן סב:
ומצד חשש תערובות גליצערין הנה גליצערין הוא דבר שאינו נו"ט כלל וגם הוא רק מעט ולא ניתן לטעם אלא כדי שיהי' קל לבלוע וכדומה לעוד דברים שאין שייך לטעם. וגם הרבה פעמים שלא נשאר כלום מהגליצערין מהיי"ש גופיה. ולכן חזינן שלא חששו כל הרבנים שבמדינה לאסור זה וגם הא כמעט כל ישראל שבמדינות אלו שתו זה וח"ו לומר שעשו איסור אלא הוא כדבארתי שמדינא מותר ואם אינם נביאים בני נביאים הם.
מקורות נוספים:
ע' בספר "כשרות" במה לבירור ועיון בנושא הכשרות עמ' 55 מהרב יישכר שלמה טייכטל בעל משנה שכיר, בענין אוכל המופק מאיסור על ידי פעולות כימיות. ושם עמ' 359 מהרב שאר ישוב כהן: "בדין איסור שנשתנה ונעשה דבר חדש". ע' תחומין א' מהרב שאר-ישוב כהן חומצת לימון, גלוקוזה וגלוטן בפסח
[1] עיין בנתיבות ההלכה כולל אמרי יושר תורת כהנים, תשנג, תחומין א' בענין חומצת לימון מהרב שאר ישוב כהן.
[2] באחד מאתרי הכשות מצאתי אזהרה לגבי קנית לחם בחו"ל: "יש להיזהר מלצרוך לחם ארוז הנמכר ברשתות השיווק. שכן רוב סוגי הלחמים הללו מכיל חומרים משפרי אפיה ושומרי טריות שאינם כשרים. יש לשים לב במיוחד ל"אמולסיפייר" המסומן ב- 471-E, שהוא מיוצר משומן מן החי (חזיר)."
http://www.kosher.co.il/Page.aspx?lang=he&page=GoTravel
[3] וכן כתב בשו"ת הרא"ש כלל כד סימן ו: "ודבש בפסח, לא ראיתי אדם נוהג בו איסור משום חששא דעירוב קמח, דלא שכיחא, וגם נתבטל קודם הפסח. ואם באנו לאסור דבש משום חשש תערובות, נאסור אותו כל השנה, דיש אומרים שנותנים לתוכו בשר נבלה ומתהפך לדבש. וה"ר יונה ז"ל כתב, שאפילו נותנין בו בשר נבלה, כיון דנמוח ונתהפך לדבש, מותר, דבתר השתא אזלינן ושרי. וכרכום מותר בפסח, כי לא שמעתי עליו שום חימוץ." והובא בשו"ע א"ח סימן תסז סעיף ח'. אבל יש אומרים שההיתר של רגלי הדבורים בדבש אינו משום שהדבר הופך את הדברים להיתר, אלא משום שזה נותן טעם לפגם, או משום שהוי כמו רגלי החמורים. וע' יו"ד סמן פד.
[4] וז"ל של החוק יעקב שם, לאחר שכתב שמעיקר הדין אין לסמוך על רבנו יונה, אבל אם הוא הפסד מרובה או מניעת שמחת יום טוב אפילו בפחות מששים הסומך על דברי הר"ר יונה לא הפסיד. ולאחר מכן ענה בחוק יעקב על טענות המגן אברהם, וז"ל:
ועיקר הקושיה הוא מהא דאמרינן בבבכורות דף ו' דחלב בהמה חידוש הוא כיון דדם נעכר ונעשה חלב הוי לן לאסרו, שמע מינה דבתר מעיקרא אזלינן, דלא כדעת הר"ר יונה, וכי תימא נילף מחלב הא קיימא לן דמחידוש לא ילפינן, עכ"ל. ואי משום הא לא אריא. ומדבש לא קשה מידי, דשאני התם בחלב דהוי אמינא דלא יהיה לשום חלב שום היתר, כיון דכל חלב נתהווה מאיסור דם, באיסורא קמא קאי, אף שנשתה במראה לא נשתנה לדבר היתר, על כן אמרינן דחידוש הוא שחידשה התורה. מה שאין כן בדבש שהדבש עצמו הוא היתר א"כ אם שמו בתוכו דבר איסור שחזר לנהפך לעשות דבש א"כ אזלינן בתר השתא שהוא נעשה בדבר היתר שהוא דבש ומהיכי תיתי לאוסרו מכל דבש כיון שטעמו ומראה שווה ונשתנה לדבר היתר, וק"ל. נמצא דאין סתירה כלל מהאי דחלב לדברי הר"ר יונה לענין הדבש, גם לענין המוסק שכתב שם הר"ר יוה, אפשר לדחוק ולחלק כהאי גוונא, אך מדמשם בלאו הכי לא שה מידי כמו שכתב המ"א עצמו בסימן רט"ז, ומדבש שהניח בצ"ע לא קשה ידי וכמו שכתבתי ודוק.
[5] ע' מהדרין חוברת ג' תשנ"ג עמ' סד, שם כתב הרב שרשבסקי בשם החוק יעקב: "החוק יעקב באו"ח סימן תס"ו אות טז ביאר אף הוא את יסוד היתרו של רבנו יונה במוס"ק בשל ההפסד שחל בו עם הפיכתו מהיות דם. ואולם רק במוס"ק אשר הדרך היחידה ליצרו הינה באמצעות דם שהשתנה, מותנה ההיתר בהיפסדות מאכילה באחד משלבי ההווצרות. מאכלות אסורות ההופכות למאכלים אותם ניתן לייצר מקורות היתר יהיו מותרים באכילה". וכאמור לא נראה לי פשט זה בחוק יעקב.
