עליה לארץ ישראל האם מצוה או הכשר מצוה?
הרב יואל עמיטל
להדפסת השיעור
האם העליה לארץ ישראל עצמה היא מכלל המצוה? האם העולה לארץ ישראל הוא כהולך לשחוט את פסחו או למול את בנו, או אפילו כמו הולך לקיים מצוה כמו קריאת מגילה או הולך ללמוד תורה, או שיש דין מיוחד בעליה לארץ ישראל? ואף אם זה כמו הולך לשחוט את פסחו, יש לדון האם ההליכה היא הכשר מצוה או שהיא חלק מן המצוה?[1]
נפ"מ למה שמבואר בשו"ע יו"ד סימן רכ"ח סעיף לו:
מי שנדר לעלות לארץ ישראל, יש לו התרה כשאר נדרים.
ומקור הדברים הוא בתשובת הרא"ש.[2] ובתשובת מהרי"ט יו"ד ח"ב סימן כח, משמע שהבין שהרא"ש מיירי על עולה לארץ ישראל על מנת לחזור,[3] ולכן כתב:
איברא אעפ"י שאמרו נדרי הקדש אין נשאלין עליהם אלא מדוחק הרי כתב הרא"ש בתשובה סוף כלל י"ב וז"ל ששאלת בענין שנדר ללכת לא"י דע שיש לאותו נדר התרה כמו לשאר נדרים ואם נדר ונתחרט ילך לפני ג' יודעים בטיב נדרים ויתירו לו...[4]
ומשמע לי שטעמו של הרא"ש בתשובה זו שהשוה נדר זה כשאר נדרי הרשות היינו משום דנדר זה שנדר לעלות אין בו מצוה שאין עיקר המצוה בעליה אלא בישיבה והדיר' שמה כמו שהביא הרמב"ן ז"ל אבל מי שעולה לראותה ע"ד לחזור לא מצינו בזה מצוה מפורסמת. ואפי' תימא שזכות הוא לו ממה שאמרו כל המהלך ד' אמות בא"י מובטח לו שהוא בן העולם הבא דכתי' ורוח להולכים בה מ"מ מצות עשה ליכא.
לדעתו של מהרי"ט אם נדר לעלות לצמיתות יש מצוה ואין להתיר לו. אבל בשו"ע לא משמע שמדובר על מי שעולה לארץ ישראל על מנת לחזור.
אבל בתשובת הרשב"ש[5] סימן א' כתב:
...לפי שהעליה בעצמה אינה המצוה, ולא קניית הבית מצוה עצמה, אלא כולם מכשירי מצוה, וכל שלא ימצא ההגון אינו חייב לעלות, ואפילו נדר לעלות או לקנות אין כופין אותו עד שימצא ההגון.
ומדבר זה יצא לנו דין אחר, והוא כי הרא"ה ז"ל כתב במסכת פסחים בפרק ואלו עוברים שהנשבע לקיים את המצוה אין לו הפרה, לפי שכל נדר או שבועת איסור אינן ניתרים אלא בפתח וחרטה, והפתח הוא שאמר אי ידענא לא נדרנא, והחרטה היא שאמר אני ניחם על שבועה זו מעקר השבועה, ושני דברים אלו אי אפשר לאומרם בנודר או בנשבע לקיים את המצוה. ואם אדם נשבע שיעלה לא"י, אם היתה העליה בעצמה היא המצוה אין לו הפרה, אבל כשאמרנו שאין העליה אלא הכשר מצוה יכול לישאל על שבועתו.[6]
וכיוצא בזה כתב בתשובת הרדב"ז חלק א' סימן תנ"ד:
ואע"ג דמי שנשבע לקיים את המצוה אין מתירין לו ליכא הכא מצוה שלא יתירו הנדר בשבילה דבשלמא אם היה הנדר לדור בירושלים איכא למימר דמצוה לדור בארץ ישראל אבל לעלות לזיידה ולשוב מיד אין כאן מצוה רבה.
הרי שהרשב"ש והרדב"ז הבינו שאין מצוה בעצם העליה לארץ ישראל, אלא שזה הכשר מצוה.
אבל ריב"ש בתשובה מפורש שהעליה עצמה אינה מצוה, ע' סימן קא נשאל "אם מותר לצאת בשיירא עם אורחת ישמעאלים במדבר הגדול והנורא, והכל יודעין שצריכין לחלל שבת בפרהסיא, לרכוב וללכת בשיירא, כי מפני הסכנה לא יוכלו לעכב שם במדבר לבדם". וכתב שם:
וכן אין לומר שאין העליה מצוה, כי אם הישיבה, שהרי העולה על דעת להתישב נקרא עוסק במצו'; כמ"ש רז"ל בפ"ק דחולין (ז), במעשה דגינאי נהרא: הוה ההוא גברא דהוה דרי חטי לפסחא, אמר לו: חלוק נמי להאי דבמצוה קא עסיק. וכן התיר ביוה"כ להולך להקביל פני רבו, או לשמוע דרשה, לעבור במים עד צוארו. וכן להולך לאכול סעודת ארוסין בבית חמיו, התירו שלא לחזור לביתו לבער החמץ, אלא מבטלו בלבו (פסחים מט); ואם הולך לדבר הרשות יחזור מיד, הנה שבכל אלו אע"פ שאין ההליכה עיקר המצוה, מ"מ כיון שהולך לעשו' המצוה, נקרא עוסק [במצוה]; וכ"ה בהולך לעלות לא"י.
ולדעתו גם העליה עצמה אינה חלק ממצות ישוב ארץ ישראל אלא הוא בגדר עוסק במצוה. וכן מסתבר שהרי כל הולך לדבר מצוה הרי הוא מוגדר כעוסק במצוה. אבל אם כן הרי יש לשאול בכל הולך לדבר מצוה מה הגדר שלו. ודאי שהוא נחשב לעוסק במצוה, אבל האם הוא כבר מקיים את המצוה, האם ההליכה עצמה היא כבר חלק מקיום המצוה או שזה רק בגדר של "עוסק"?
יש מחלוקת ראשונים אם ההליכה לדבר מצוה היא פטור ממצוה משום שהליכה עצמה בכלל המצוה שלמענה הולך או שאין ההליכה עצמה גופה של מצוה (וכן דעת הרשב"א ברכות יא ע"א וכן ריטב"א סוכה כה ע"א).[7] ולפי זה נראה שההליכה פוטרת לא משום שנחשבת כמעשה מצוה אלא משום שיש ריבוי מיוחד לשלוחי מצוה. הריטב"א כתב את דעתו בנדון הגמרא בסוכה דף כה ע"א:
משנה שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה. גמרא מנא הני מילי דתנו רבנן (דברים ו ז) בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה ובלכתך בדרך פרט לחתן מכאן אמרו הכונס את הבתולה פטור ואת האלמנה חייב מאי משמע אמר רב הונא כדרך מה דרך רשות אף כל רשות לאפוקי האי דבמצוה עסוק מי לא עסקינן דקאזיל לדבר מצוה וקא אמר רחמנא ליקרי אם כן לימא קרא בשבת ובלכת מאי בשבתך ובלכתך בלכת דידך הוא דמיחייבת הא בלכת דמצוה פטירת
וכתב הריטב"א שם:
וכי תימא כיון דכתיב ובלכתך בדרך שנפטר בלכתו לדבר מצוה ממילא שמעינן כשעוסק במצוה ממש וכל שכן הוא, ולמה לי בשבתך, י"ל דאלו לא כתב אלא ובלכתך בלחוד הוה מוקמינן ליה כשהמצוה היא בהליכה עצמה שהוא עוסק במצוה ממש, כגון ההולך להוצאת המת ולהכנסת כלה ועולה לרגל, אבל הולך לדבר מצוה שאין ההליכה גופה של מצוה לא מיפטר מקריאת שמע ושאר מצוה, אבל השתא דכתיב בשבתך לעוסק במצוה מייתר ובלכתך בדרך להולך לדבר מצוה.
ולמדנו מהריטב"א שאמנם יש מצות שבהם ההליכה עצמה היא המצוה כמו עולה לרגל או הוצאת המת, אבל שאר מצות שצריך ללכת בהם אין ההליכה גופה מצוה. אבל מרש"י שם משמע אחרת:
ובלכתך בדרך פרט לחתן - ואף על גב דהוא נמי במצוה טריד - איצטריכי להו תרי קראי, דאי הוה כתיב חד, כיון דחתן לאו בהדיא כתיב בקרא - הוה אמינא לא פטר הכתוב אלא טורח ועושה מלאכת מצוה בידים, או מהלך למצוה, אבל חתן שהוא יושב ובטל ואינו עוסק, אלא טריד במחשבת בעילה - לא פטר הכתוב, הלכך מקרא יתירא אשמעינן דפטור מקריאת שמע, דטריד במחשבת בעילה.
וממה שלא כתב כריטב"א שהולך למצוה הוא פחות מאשר עסוק במצוה ממש, משמע מרש"י שהולך זה ממש כמו מקיים המצוה ואם כן זה חלק מן המצוה. ולכאורה השאלה על עליה לארץ ישראל האם היא עצמה גופה מצוה או הכשר מצוה תלוי במחלוקת רש"י והריטב"א הנ"ל. אלא אם נאמר שעליה לארץ ישראל עצמה הרי היא כמו הוצאת המת ועליה לרגל שהעליה עצמה מצוה.
אבל נראה שאין להשוות בין עליה לרגל שהיא גופה מצוה ובין עליה לארץ ישראל. משום שבעליה לרגל העליה הוזכרה בפירוש בתורה ובמקום שהתורה הזכירה בפירוש, ההליכה עצמה מצוה אבל במקום שההליכה רק הכנה למצוה אין ההליכה עצמה מצוה. וסברא זו כתב בערוך לנר מכות דף ח' ע"א על מה דאיתא שם במשנה "אבא שאול אומר מה חטבת עצים רשות אף כל רשות יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח ב"ד" ואומרת הגמרא שם:
א"ל ההוא מרבנן לרבא ממאי דמחטבת עצים דרשות דלמא מחטבת עצים דסוכה ומחטבת עצים דמערכה ואפ"ה אמר רחמנא ליגלי א"ל כיון דאם מצא חטוב (אינו חוטב) לאו מצוה השתא נמי לאו מצוה איתיביה רבינא לרבא יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח ב"ד לימא כיון דאילו גמיר לאו מצוה השתא נמי לאו מצוה התם אע"ג דגמיר מצוה דכתיב (משלי כ"ט) יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך
וכתב רש"י שם: "השתא נמי - כי לא מצא חטובה אין החטבה מצוה אלא עשיית הסוכה" וכתב על זה הערוך לנר:
הא דפשיטא לרש"י דעשיית סוכה חשיב טפי מצוה מהחטבה אף דהעשייה ג"כ אינה רק לצורך מצוה הבאה אחריה דהיינו הישיבה בסוכה, י"ל דהעשיי' שפיר נחשבת מצוה לעצמה ולא הכשר מצוה לבד כמו החטבה, דהא מברכין על עשיית סוכה שהחיינו כדאמרינן בסוכה (מו א), ולחד מ"ד בירושלמי מברכין גם לעשות סוכה כמש"כ התוס'. והא דבאמת נחשבת העשיה מצוה, י"ל משום דהתורה כתבה וצותה העשיה כדכתיב חג הסוכות תעשה לך דהיינו העשי' ולא הישיבה, שהרי בסוכה (כז ב) דרשינן מיני' למר עשה סוכה הראוי' לז' ולמר עשה סוכה בחג:
ובהכי א"ש ג"כ מה דהכא חשיב החטבה רק להכשר מצוה ולא למצוה ואילו בחולין (ז א) חשבינן להאי דדרי חטי דפיסחא דבמצוה קעסיק, והרי זה ודאי ג"כ אינו רק הכשר לעשות ממנה מצה ולאכלה בליל פסח. ולפ"ז א"ש, דשאני התם כיון דבפי' כתיבי ציווי השמירה כמש"כ רש"י שם דכתיב ושמרתם את המצות א"כ כשנושא החטים ושומרם מקיים מצות הכתוב אבל חטיבה דלא כתיב בקרא לא הוי רק הכשר מצוה:
ולפי דבריו יש הבדל בין מקום שהתורה אמרה בפירוש לעשות שאז גם ההכנה היא גוף המצוה ובין מקום שהתורה לא דברה על עשיה ושם אין ההכנה אלא הכשר מצוה. ולכאורה לדבריו גם עשיית ציצית צריכה להיות שייכת לסוג ההכנות שהן עצמן מצוה. וע' משנה נדרים טז ע"א: "זה חומר בשבועות מבנדרים וחומר בנדרים מבשבועות כיצד אמר קונם סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל" הרי שעשית הסוכה היא דוגמה לנדר על דבר מצוה, אבל לולב הדוגמה היא "שאני נוטל" ולא עשית הלולב.[8]
ומכל מקום על פי דברים אלו יוצא שעליה לארץ ישראל אינה שייכת לעצם המצוה שהרי הכתוב אומר וירישתם אותה, ולכן רק הישיבה היא עצם המצוה והעליה היא רק הכשר מצוה.
ג
אלא שאלה זו, האם האופן שבו צריך להתיישב בארץ כתוב בפרוש, תלויה בהבנת פשט הכתובים על פי הרמב"ן על התורה פרשת מסעי, לג,נג:
והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה - על דעתי זו מצות עשה היא, יצוה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה'. ואלו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתישב שם, יעברו על מצות ה'. ומה שהפליגו רבותינו (כתובות קי ב) במצות הישיבה בארץ ישראל ושאסור לצאת ממנה, וידונו כמורדת האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל, וכן האיש, בכאן נצטווינו במצוה הזו, כי הכתוב הזה היא מצות עשה. ויחזיר המצוה הזו במקומות רבים, באו ורשו את הארץ (דברים א ח). אבל רש"י פירש, והורשתם את הארץ, והורשתם אותה מיושביה, אז וישבתם בה, תוכלו להתקיים בה, ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה, ומה שפירשנו הוא העיקר.
וברמב"ן הוספות לספר המצות מ"ע ד':
מצוה רביעית שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה. והוא אמרו להם (מסעי לג ורמב"ן שם) והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ. ...וזו היא שהחכמים קורין אותה (סוטה פ"ח מ"ו) מלחמת מצוה. וכך אמרו בגמר סוטה (מד ב) אמר רב יהודה מלחמת יהושע לכבש דברי הכל חובה מלחמת דוד להרווחה דברי הכל רשות. ולשון ספרי (שופטי' יז יד) וירשתה וישבת בה בזכות שתירש תשב.
ולכאורה אם מפורש בתורה גם הדרך שבה צריך לרשת את הארץ, אם כן גם עליה לארץ היא המצוה עצמה וכפי שכתב בערוך לנר. אלא שהרב ישראלי כתב בארץ חמדה בפרק הראשון שאין כוונת הרמב"ן למלחמה אלא לכבוש פרושו כמו מילאו את הארץ וכיבשוה, שפרושו השתלטות על הארץ. ואם כן אין המדובר כאן באופן שבו אנו רוכשים אלא בהתיישבות עצמה ולפי זה אין אופן ההתיישבות חלק מן המצוה.
וז"ל של הרב ישראלי בארץ חמדה ספר א' שער א' סימן א' לאחר שהביא את הרמב"ן בהוספות לספר המצות וכן את הרמב"ן על התורה בפרשת מסעי:
נראה מזה שמפרש המצוה "והורשתם" שלא כרש"י שהוא מלשון כיבוש הארץ על ידי השמדת יושביה אלא מלשון ירושה דהיינו לעשות מעשה שיביא אותנו לידי קבלת ירושת האבות... יוצא מזה שישיבת אארץ ישראל בתור מצוה כלולה היא במובן הירושה, אלא שבזה היתה הבטחה שבזכות שתקיים המצוה תזכה לשבת בה בשלוה.
...ולזאת נראה שכוונתו באמרו שנצטוו בכיבוש בכל הדורות, היינו גם בזמן הגלות. אלא שעצם המושג "כיבוש" בדברי הרמב"ן אין כונתו לכיבוש על ידי מלחמה דוקא, כלומר כיבוש במובן מדיני שאין רשות אחרים עליהם וכל עיקר כונתו היא לכיבוש במובן שליטה על המקום לגבי אפשרות ההתנחלות.
אחת הראיות שלו ממה שנאמר בחגיגה דף ג' והביאו גם הרמב"ן שם: "הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל" והרי ודאי עולי בבל לא כשו בכלל אלא רק בחזקה וכפי שמבואר הדבר ברמב"ם הלכות תרומות ובית הבחירה. והרמב"ן הוכיח את הדברים מתשובת הרשב"ש, הרי מפורש הקשר לעיננו שהרב ישראלי עצמו קישר.
הרב ישראלי זצ"ל חזר על שיטתו, בספרו שיצא בסוף ימיו, חוות בנימין ח"א (שער ב' סימן יג אות ז):
במיצוי הדברים דלעיל אנו מגיעים למסקנה... וזה אפילו אם נסבור (וכן הוא האמת לענ"ד, וכמ"ש במק"א) שאין לנו כיום מצות כיבוש לכתחילה ע"י מלחמה שכרוכה באבדן נפשות. מכל מקום באותם חבלי ארץ שנפלו לידינו... תורת כיבוש עליהם ועל כן גם לפי אותם יסודות שבדברי הגרע"י עצמם, חייבים לצאת על הגנתם במלחמה, ואין טענת פקוח נפש תופסת בזה.
אמנם ידוע שאין הרבה מסכימים לפשט זה של הרב ישראלי (מלבד הרב רבינוביץ בתחומין כרך ד') והפשט הפשוט ברמב"ן הוא שצריך לכבוש כיבוש צבאי (ואכמ"ל בדעת הרמב"ם בזה לגבי עצם הכיבוש מלבד מצות הישיבה בארץ) ואם כן כתוב בפירוש בתורה גם האופן שבו צריך לרכוש ולהתיישב בארץ ולפי זה גם התיישבות עצמה וגם העליה לארץ היא חלק מן המצוה עצמה.
ולפי זה הטעם שפסק השו"ע שאפשר להתיר את הנדר למי שנדר לעלות לארץ, צריך לומר כמ"ש הגר"א שם ביו"ד סימן רכ"ח אות קב:
מי שנדר כו'. כמו נדרי הקדש די"ל התרה כמ"ש בערכין כ"ג א' וכמ"ש הרמב"ם בפ"ד מה"נ וכן נדרי צדקה כמ"ש בסמ"ב:
ומכל מקום נפ"מ מסברא זו שמי שעולה לארץ ישראל על מנת לחזור ודאי שאין העליה עצמה מצוה.
ובזה יש להסביר מה שנאמר לאברהם לך לך אל הארץ אשר אראך, ובמדרש רבה נאמר: "ולמה לא גילה לו כדי לחבבה בעיניו ולתן לו שכר על כל פסיעה ופסיעה. ואילו לא היה נאמר לו בפירוש ללכת הרי שההליכה לא היתה אלא הכשר מצוה ולכן נאמר לאברהם אבינו "לך לך" כדי לתת שכר על כל פסיעה ופסיעה, ולא יחשב כאילו זה רק הכשר מצוה.
[1] ע' סיכום הדעות אצל הרב יעקב זיסברג, נחלת יעקב חלק ב' ע' 611.
[2] וכתב בית יוסף:
כתב עוד הרא"ש בתשובה כלל י"ב (סי' ז) בענין שנדר ללכת לארץ ישראל דע שיש לאותו נדר התרה כמו לשאר נדרים ואם נדר ונתחרט ילך לפני שלשה יודעים בטיב נדרים ויתירו לו וכן כתוב בהגהות מיימוניות פרק ו' מהלכות שבועות (אות ז) וז"ל לענין נדרך שנדרת לילך לארץ ישראל אפילו על דעת רבים יש לו התרה אחרי שאשתך הרה דאין איסור בפני פיקוח נפש (יומא פב.) ויש סכנה להוליכה מעוברת וגם בולד עד שיתגבר ויגיע הקיץ ע"כ:
[3] ובשו"ע או"ח סימן רמ"ח על מה שכתב המחבר שעולה לארץ ישראל יכול לצאת גם בערב שבת, כתב המשנה ברורה "והעולה לארץ ישראל - י"א דה"ד כדי להתיישב בה וי"א דאפילו ע"מ להחזיר דלהלוך בה הילוך ד"א נמי הוי מצוה".
[4] והביא דעה שהרא"ש סומך על דעת ר"ח כהן בתוספות כתובות שאין היום מצוה לדור בארץ ישראל משום שיש כמה מצות התלויות בארץ וכמה עונשין שאין אנו יכולים להיזהר בהם, ודחה דעה זו.
[5] ר' שלמה בן ר' שמעון דוראן נולד בעיר אלג'יר בשנת ה"א ק"ס (1400). אביו בעל התשב"ץ.
[6] ע' פאת השלחן סימן א' סעיף ד אות טז.
[7] ע' עין הרועים ערך עוסק במצוה, דף פא, אות ב' שתמה על הרשב"א.
[8] אבל בירושלמי ברכות דף סו/א מוזכר גם עשית הלולב:
העושה סוכה לעצמו אומר ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו לעשות סוכה. לאחרים לעשות לו סוכה לשמו. נכנס לישב בה אומר ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו לישב בסוכה. משהוא מברך עליה לילי יום טוב הראשון אינו צריך לברך עליה עוד. מעתה העושה לולב לעצמו אומר ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו לעשות לולב
