שיחה לפרשת ויקהל: חשיבות הלהט בעבודת ה'
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
שאלות שיש לשאול על הפרשה שקראנו:
1. מה ההסבר שעם ישראל חטא בחטא כה חמור לאחר כל הניסים הגדולים שראה ולאחר מתן תורה ששמע שם ה' המפורש?
2.מדוע משה שובר את הלוחות הרי ה' לא ציווה אותו לשבור אותם? מדוע הוא לא חיכה שבני ישראל יחזרו בתשובה ואז יתן להם את הלוחות?
3. משה ידע שחטאו בעגל כבר כאשר היה בשמים שהרי אמר לו ה' "לך רד כי שחתך עמך", וא"כ מדוע הוא בכלל לקח את הלוחות אם הוא הבין שלא מגיע לבני ישראל לקבל את הלוחות לאור חטאם? מה התחדש לו כאשר ירד לארץ שגרם לו לשבור את הלוחות?
ראשית נדון מה גרם לעם לחטוא?
הסבר ראשון לגורם לחטא העגל
כותב אור החיים הקדוש:
"חטא העם וגו'. אולי שיכוין לומר על דרך אומרם ז"ל (סוטה ג' א) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, וזה הוא חסרון הנפש, והוא אומרו חטא פירוש נחסר מהארת נפשו, ובזה עשו להם וגו', וזה הוא א' מטענות שבהם יזכה האדם ליום הדין, כי בעשותו החטא לא היה דעתו שלם, והגם שיענש על אשר גרם לעצמו החסרון במחשבות הכיעור אף על פי כן לא ידמה לאם יהיה נדון על מעשה הרע בדעתו השלימה" (אור החיים שמות פרק לב פסוק לא)
ה' נתן זהב רב לעם ישראל כדי שיהיה כלי לעבודת ה', שעם ישראל יהיה אור לגויים, שיבנה את המקדש ויקיים בארץ ממלכת כהנים גוי קדוש. אבל עם ישראל לא הבין שזה כלי לעבודת ה' וכל היום ספר ומנה כמה זהב יש ברשותו, וזה מה שגרם לירידה רוחנית שהובילה לחטא העגל. לפי אור החיים הקדוש, בני ישראל היו ללא יעדים ושאיפות וזה מה שגרם לחטא.
כותב רש"י"
"אלהי זהב - אתה הוא שגרמת להם, שהשפעת להם זהב וכל חפצם, מה יעשו שלא יחטאו. משל למלך שהיה מאכיל ומשקה את בנו ומקשטו ותולה לו כיס בצוארו ומעמידו בפתח בית זונות, מה יעשה הבן שלא יחטא" (רש"י שמות פרק לב פסוק לא)
ה' רוצה להשמיד את עם ישראל. משה אומר לה' אתה קורא לזה אלהי מסכה ואני קורא לזה אלהי זהב. ומדוע אם זה "אלהי זהב" זו סיבה שה' ימחל לעם ישראל ולא ישמידו? לפי רש"י כל השפע גרם לחטא. אם אין שאיפות ואדם נמצא בבטלה הוא חוטא.
הסבר שני לגורם לחטא העגל
לפי הכוזרי העגל נוצר מתוך רצון של עם ישראל להתחבר להקב"ה ע"י מתווך ואין כאן חטא ע"ז רגיל. העגל היה אמור לחבר אותו לבורא עולם. הכוזרי מסביר שעם ישראל לא התכוון לעבוד ע"ז, אלא שהוא חשב שאין הוא מסוגל להתקשר ולעבוד את ה' ללא מתווך. עד חטא העגל היה זה משה רבינו, וכעת שלפי הבנתו משה מת הוא חייב למצוא מתווך ומקשר אחר, ולכן בנה את העגל. עם ישראל לא האמין בכוחות של עצמו כי לא היה לו התמודדות. אם אין התמודדות אין שאיפות, וכשאין שאיפות יש שטחיות והאדם לא מכיר בכוחותיו.
הזוהר כותב:
"רבי שמעון: רז זה לא נתגלה, מלבד יום אחד שהייתי על חוף הים, ובא אליהו ואמר לי: רבי, ידעת מהו 'מי ברא אלה'? אמרתי לו: אלו השמים וצבא מעשה הקב"ה"... אמר לי: רבי, דבר סתום היה לפני הקב"ה, ונתגלה בישיבה של מעלה.. בשעה שהסתום מכל סתומים חפץ להתגלות, שעה בראשונה נקודה אחת, וזה עלה להיות מחשבה. צייר בה כל ציורים, חקק בה כל חקיקות, וחקק בתוך המאור הקדוש הסתום חקיקת ציור סתום אחד, קודש קדשים, בניין עמוק היוצא מתוך מחשבה, ונקרא 'מי'.. חפץ להתגלות ולהיקרא בשם, ונתלבש בלבוש יקר מאיר וברא 'אלה'.. נתחברו האותיות אלו באלו, ונשלם השם 'אלקים'... ואותם שחטאו בעגל, על רז שלנו, אמרו: 'אלה אלהיך ישראל'.. בא רבי אלעזר וכל החברים ונשתטחו לפניו, בכו ואמרו: אילמלא לא באנו אלא לשמוע זה דיינו" (הקדמת הזהר)
לפי הזוהר החטא של העם היה שאמר "אלה אלהיך ישראל" בלי ה"מי". כלומר כשמשה רבינו יורד ורואה את המחולות הוא לא מבין כיצד העם רוקדים כאשר הם כלל לא ביררו אם ה' בכלל מסכים שהעגל יהיה המתווך בינם לבין ה'. ולאור המחולות מבין משה שיש כאן שטחיות של העם, ולכן הוא שובר את הלוחות, כי היתה שטחיות באמירת "אלה" בלי ה"מי" בלי לברר לעומק אם זה הפתרון. משה הבין שבלוחות הראשונים אין שכחה ואין תורה שבעל פה ועם ישראל פסיבי ולא מתמודד ואין לו קשיים וממילא אין לו שאיפות ולכן הוא חטא. לכן משה מבין שהעם זקוק ללוחות שניים שמסמלות את השתתפות עמל האדם בסייעתא דשמיא בכך שמשה פוסל את הלוחות, ואז ה' נותן בהם קדושה ויש בהן שכחה וצורך בעמל ויש תורה שבעל פה מסביב הלוחות שמסמל חידוש יצירה ואקטיביות, מה שיגרום לעם לא לחטוא.
כותב הנצי"ב:
"והכוונה בכל זה דבלוחות הראשונות לא ניתן כח החידוש אלא מה שקיבל משה דיוקי המקראות והלכות היוצא מזה אבל לא לחדש דבר הלכה ע"י י"ג מדות וכדומה הויות התלמוד. ולא היה תורה שבע"פ, אלא דברים המקובלים מפי משה, ומה שלא היה מקובל היו מדמים מילתא למילתא. אבל בלוחות השניות ניתן כח לכל תלמיד ותיק לחדש הלכה ע"פ המדות והתלמוד ... ומזה הטעם עצמו צוה הקב"ה שיהיה הלוחות השניים בפיסול ידי משה, לא משום שלא זכו למעשה א-להים, אלא להורות דהלכה המתחדשת בכח לוחות הללו היא השתתפות עמל האדם בסיעתא דשמיא כמו עצם הלוחות שהיה מעשה משה וכתיבת הקב"ה.. "... וכ"ז דברי גאון. דבזה הפרט היה לוחות שניות מכובדים מן הראשונות. דאע"ג שקדושת הראשונים היתה נעלה מהם, וממילא אלו לא נשברו היו נוח להגיע להוראה ע"י סברא ודמוי מילתא למילתא יותר מכאשר נשברו. אבל כאשר נתקלקלנו והננו נצרכים להיות יגעים ולשנן חרבה של תורה לזה מסוגל יותר לוחות אחרונות וכדומה לזה היו אח"כ שני התלמודים. דהירושלמי קדושתו רבה מהבבלי באשר נעשה ע"י אמוראי קמאי (ראשונים) ... וגם כי קדושת ארץ ישראל היה מועיל, מכל מקום הרי ידענו דכח תלמוד בבלי מכובד מהירושלמי. ואע"ג שנקרא בסנהדרין דכ"ז במחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי מכל מקום אינו לגנאי ח"ו אלא כחה הנפלא להאיר הלכה אפי' במחשכים היינו בבבל וחו"ל שאין בה אור ארץ הקודש ולולי כח התלמוד בבלי לא הגענו לאור ההוראה שם. ומעין זה בבחינה עליונה היה הבדל בין לוחות ראשונות לאחרונות" (העמק דבר על שמות פרק לד פסוק א)
פסולו של משה מסמל את "השתתפות עמל האדם עם סייעתא דשמיא", את התהוותה של תורה שבעל פה.
בצבא יש התמודדויות שאין אותם בישיבה. צריך להתייחס להתמודדות בצבא לכתחילה כדי שאדם יגדל ויתעלה.
בלימוד הלומד צריך להיות אקטיבי ויוצר ומחדש ואז התורה נהפכת להיות חלק ממנו.
וכך כותב שערי יושר:
"שבהשקפה ראשונה הוא ענין סתום. היתכן שמשה רבינו ע"ה היה חושב שבשביל שעשו ישראל את העגל, ישארו בלי תורה ח"ו?! והיה ראוי לו להמתין מללמדם עד שיתקנו מעשיהם, אך לא לשברם לגמרי. ואח"כ להתנפל לפני ה' לבקש לוחות שניות.והנה חז"ל קבלו שסגולה מיוחדת היתה בלוחות הראשונות. דאמרינן בגמ' (עירובין נד.)מאי דכתיב חרות על הלוחות? אלמלא לא נשתברו הלוחות הראשונים לא נשתכחה תורה מישראל. היינו שהיתה סגולה בהם שאם למד אדם פעם אחת, היה שמור בזכרונו לעולם. וענין זה הרגיש משה רבינו ע"ה שעלול עי"ז להיות חלול הקודש נורא מאד. שאפשר שיזדמן שיהיה איש מושחת ומגואל במעשים רעים, בקי בכל חדרי התורה. ולמד משה רבינו ע"ה ק"ו מקרבן פסח שאמרה תורה "וכל בן נכר לא יאכל בו", ולכן מצא משה רבינו ע"ה שראוי שלוחות אלה ישתברו ולהשתדל לקבל לוחות אחרים. היינו דהלוחות הראשונים היו מעשה אלקים כמו גוף הכתב כמו שמפורש בתורה. והלוחות האחרונים היו מעשה ידי אדם כמ"ש "פסל לך שני לוחות אבנים". וענין הלוחות הוא דבר המעמיד ומקיים שלא יהיו אותיות פורחות כאויר. וכיון שהיו מעשה ה' היה עומד לעד. אבל השניות שהיו מעשה אדם אינם מתקיימים רק בתנאים וגדרים. ותחילת קבלת התורה ע"י משה רבינו ע"ה היתה דמות ואות לכל בני ישראל מקבלי התורה. שכמו שאמר הקב"ה למשה רבינו ע"ה "פסל לך שני לוחות אבנים", כ"כ הוא רמז לכל מקבלי התורה שיכין כל איש ישראל לוחות לעצמו, לכתוב עליהם דבר ה'. וכפי הכשרתו בהכנת הלוחות, כן תהיה קבלתו. מתחילה, וכן גם אחרי זה אם יתקלקלו אצלו הלוחות, אז לא תתקיים התורה. ועי"ז לא יהיה מצוי כ"כ ענין פחד משה רבינו ע"ה, שלפי ערך מעלת האדם ביראת ה' ובמדות, שהוא לוח לבבו, לפי ערך זה ינתן לו מן השמים קנין התורה. ואם יפול אח"כ ממדרגתו, לפי ערך זה תשתכח התורה ממנו" (ר' שמעון שקופ-הקדמת שערי ישר)
יש מסר חשוב בפרשתנו.
כתוב בפרשתנו:
"וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן. וְאֶת הַבֹּשֶׂם וְאֶת הַשָּׁמֶן לְמָאוֹר וּלְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים" (שמות פרק לה פסוקים כז-כח)
כותב רש"י:
"א"ר נתן מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחלה ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחלה אלא כך אמרו נשיאים יתנדבו צבור מה שמתנדבין ומה שמחסרין אנו משלימין אותו כיון שהשלימו צבור את הכל שנאמר (שמות לו) והמלאכה היתה דים אמרו נשיאים מה עלינו לעשות הביאו את אבני השהם. ולפי שנתעצלו מתחלה נחסר אות משמם והנשאם כתיב" " (רש"י שמות פרק ל״ה פסוק כז)
כתוב בפרשתנו שהנשיאים נענשו בכך שנחסר האות י' משמותם. שואל הרב שמואלביץ זצ"ל, מדוע נענשו הנשיאים, הרי כוונתם היתה לטובה? הם ידעו שהם יכולים להביא דברים שהעם לא היה יכול להביא, ולכן רצו להיות אחרונים כדי להשלים את החסר להקמת המשכן, וא"כ צריך ביאור מדוע נענשו?
וכך הוא כותב:
"אך זאת צריך להבין דמה היה חטאם של הנשיאים והרי טעם גדול היה להם, שכן אמרו יביאו בני ישראל כל שבידם, ומה שיחסר להקמת המשכן אנו משלימים. וכך היה, שהדברים היקרים ביותר לא היו ביד ישראל והביאו הנשיאים, והם אבני השהם ואבני המלואים ולמה הם נתבעים על שאיחרו? אלא ביאור הדבר כך הוא, הנה מצות מסירות נפש על כל ישראל לקדש שמו הגדול רמוזה בפסוק ואהבת את ה' אלקיך וכדילפי' בסנהדרין (ע"ד). ונראה שהכונה בזה כי אם יחשוב מחשבות הרבה ימצא טעמים הרבה שלא למסור נפשו למות, ואפי' יודע שמצוה היא, מ"מ תמיד יהיו לו חשבונות שייראו לו צודקים להפטר מכך. על כן אמרה תורה מצוה זו בלשון ואהבת, כי האוהב אינו חושב חשבונות אלא קופץ ומוסר נפשו בטרם יספיקו הרהורים להטרידו, ומי שהגיע לאהבת השי"ת מיד הוא מוסר את נפשו, וזו היתה התביעה מאת הנשיאים, אמנם ישנם חשבונות לאחר את נדבת המשכן, אך למה הגיעו לידי חשבונות ולא קפצו באהבתם את השי"ת, לתת את תרומתם בו ברגע שנצטוו על כך. אמנם ברש"י מצינו טעם אחר בענין, והוא מה שפירש והנשיאים הביאו, ולפי שנתעצלו מתחילה נחסרה אות משמם והנשאם כתוב עכ"ל. כאן גילה לנו רש"י פשר דבר, כי הטעם שאיחרו מהביא את תרומתם היה מחמת עצלות, ואף כי חישבו חשבונות כמו שנתבאר לעיל, אע"פ כן היה טמון שם שורש של מדת העצלות אשר סיבב והניע את כל החשבונות הצודקים" (הרב חיים שמואלביץ – שיחות מוסר ח"ב)
יה"ר שננצח בכל התמודדות, שלא נהיה בטלים אפילו לדקה, ונהיה מחוברים לתורה מתוך להט. אמן כי"ר.
