שיחה לפר' כי תבוא: הכל ממנו ובשבילו
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור בכל פרשה ופרשה בתורה חובה עלינו לשאול ולבדוק מה פרשה זו מלמדת אותנו.
מה שורש וטעם מצוות הבאת ביכורים? מה אנו מפסידים בעבודת ה' בכך שלצערנו איננו יכולים להביא ביכורים לבית המדש לאור זאת שלצערנו אין לנו בעוונותינו בית מקדש?
כתוב בפרשתנו:
"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן, אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לה' אֱלֹקיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ. וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹקֶיךָ. וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹקיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ" (דברים פרק כו פסוקים א-יא)
מצוות הבאת הביכורים מלמדת את האדם מהי ענווה. כל מה שיש לו אינו בזכותו אלא ממתנת ה' שניתנו לו כדי שיוכל לעשות את שליחותו בעולם ולקדש שם שמים, ולכן צריך להביא את ראשית הגידולים למקדש, ולהראות בכך שכל מה שיש לאדם זה בזכות הקב"ה ולא ש "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".
את טעם מצוות הבאת ביכורים מסביר הרמב"ם בספרו מורה נבוכים:
"והחלה והבכורים וראשית הגז לפי שניתנו כל הראשיות לה' כדי להשריש מדת הנדיבות ותמעט התאותנות באכילה וברכישה ...מקרא בכורים יש בו גם מדת הענוה, כי הוא שלוקח הסל על כתפיו, ויש בו ההכרה בחסדי ה'...שידע האדם כי מן העבודה (עבודת ה' כוללת) שיזכור ימי מצוקתו בזמן שירוח לו, וענין זה מודגש בתורה הרבה 'וזכרת כי עבד היית' וגו' לפי שיש לחוש מן ממדות הידועות לכל מי שנתחנך בעושר, כלומר הבעיטה והגאוה והזנחת ההשקפות האמתיות, 'פן תאכל ושבעת ובתים' וגו' ואמר 'וישמן ישרון ויבעט' וגו', ומחמת חשש זה צוה במקרא בכורים בכל שנה לפניו יתעלה ובמקום שכינתו" (מורה נבוכים חלק ג פרק לט)
ההשתדלות היא לא העיקר אלא ההבנה שהכל תלוי ברצון ה' הוא העיקר. אדם צריך להשתדל להשיג את הרופא הטוב ביותר למרות שהכל תלוי בהקב"ה כי השגת רופא פחות טוב יגרום שהניתוח יצליח רק אם יש לאדם זה זכויות רבות, ואם אם לאדם מספיק זכויות הניתוח לא יצליח. ואילו כאשר לוקח האדם רופא מומחה הוא זקוק לפחות זכויות כדי שהניתוח יצליח.
לאימי היתה דודה צדקת גדולה והיתה צריכה לעבור ניתוח מסוכן והסיכוי להצלחתו היה קטן. לילה קודם הניתוח היא ביקשה לראות את המנתח והוא הגיע. והיא אמרה לו שאם היא תמות בניתוח הוא לא יהיה אשם שהרי אם תמות הרי זה בגלל חוסר זכויותיה.
טעם נוסף של המצוה הוא החינוך של הכרת הטוב. האדם מודה לה' על כל מה שיש לו והוא מראה את זה בכך שהוא מגיע לירושלים לבית המקדש ומביא את ראשית פירותיו כהבעת תודה.
הרב וולבה מסביר מדוע קשה לאדם להודות לאדם שעשה לו טובה. וכך כותב הרב וולבה:
"הכרת הטובה היא מידה שהשכל מחייב ומידה יפה היא מאד, למה אנחנו כפויי טובה לרוב? ... שתי סיבות ישנן לדבר, כשאדם נולד לא היה לו דעת, ואח"כ כאשר נהיה בר דעת הוא חי כאילו מובן מאליו שהוא צריך להימצא ושהוא מוכרח להיות בריא ושלם. הילד גדל אצל הוריו מיומו הראשון, וכאשר הוא עומד על דעתו הוא מבין, כי כך מוכרח להיות שההורים יטפלו בו ויתנו לו כל אשר הוא מתאוה אליו, עוד זאת שהאדם נולד באנוכיות בסיסית לראות את עצמו עומד במרכו העולם כולו, והכל לא נברא אלא כדי לשמשו, ממילא כל מה שעושים לו מגיע לו, ואין כאן מקום להכיר טובה למישהו.... בעמל רב עולה לאדם להיגמל ממושכל ראשון נפסד זה, וללמד לעצמו כי אין שום דבר מובן מאליו, ולא מגיע לו מאומה, וכל מה שהוא מקבל הוא חסד וטובה, זאת היא העבודה של הכרת הטובה, ואין בזה הבדל בין הטובות שאנו מקבלים מאת הקב"ה ובין אלה שאנו מקבלים מאת בני אדם, עלינו להתלמד אחת ולתמיד כי הכל ממש הוא הטבה וחסד עמנו, אפילו החיים עצמם אינם מובנים מאליהם ....ישנה עוד סיבה לכפיית הטובה והיא זו, כשאני מקבל טובה ממישהו ואני מכיר לו טובתו, אני נעשה לו מחוייב, אני חייב להחזיק לו טובה ואף להגיד לו תודתי. להגיד לאדם "תודה" יש בה משום הכנעה מסויימת, הרי הוא נתן לי ואני חייב לו, וזהו מצב של הכנעה דקה, אבל גם בדקות כזאת של הכנעה אין אדם רוצה. אצל ילדים קטנים יכולים לראות שהם בורחים מלהגיד "תודה", כאשר מושיטים לילד סוכריה וכדומה הוא חוטף אותה ובורח מבלי להגיד תודה.ולא רק להגיד תודה חייב המקבל טובה, הוא נהיה משועבד לחבירו וברבות הימים יצטרך להחזיר טובה כאשר חבירו זקוק לה, ואין אדם רוצה בשיעבודים כאלה, לכן הוא רוצה להתעלם מהטובה ההיא ולעשות עצמו כאילו לא קיבל כלום" (עלי שור)
הסיבה הראשונה מסביר הרב וולבה היא, שבהתחלה התינוק לא מודה לאלו שנותנים לו כי הוא אינו מבוגר מספיק ולכן הוא מתרגל בשכלו שמטפלים בו, ולוקח זאת כמובן מאליו ונורמלי וממשיך את תפיסתו הילדותית שיש בו והוא לא מכיר תודה. אדם מתרגל לחיות בלי הכרת תודה ואם לא יעבוד על עצמו הוא ימשיך בחשיבה זו כל חייו.
הסיבה השניה כי כל הכרת הטוב גורמת למחוייבות של המקבל להחזיר לנותן וזאת המקבל לא רוצה.
אדם צריך שכל מה שהוא מקבל זה עבור שליחותו והוא צריך להכיר טוב ולעשות טוב בעולם.
הרב נבנצאל נשאל אם הורים חינכו את בנם לא נכון בהכרת הטוב האם צריך להכיר להם טובה. והוא ענה שכן בגלל 2 סיבות:1) הביאו אותו לעולם. 2)התכוונו לטובה.
הרמב"ם מביא סיבה נוספת והיא: שהבאת הביכורים שוברת את תאוות האכילה ויש בו קידוש החומר.
צריך לחיות חיים רחבים של תורה ולא חיים כפולים של תורה. מי שחי חיים כפולים של תורה אזי סולם הערכים שלו לא יונק מתורה, וכן מעשי הרשות שלו (מעשים שאין בהם מצוות ואיסורים) לא קשורים לתורה.
כותב רבינו ירוחם:
"הרי חזינן נפלאות הענין כי אי-אפשר להגיע לשלמות ענין הביכורים לההכרה, וההודאה הגמורה ביציאת מצרים ובירושת ארץ-ישראל, וכל הענינים, כי אם באמרי פיו. יהיו הדברים כל כך פשוטים, הלא הננו ממש על אדמת ארץ-ישראל, בתוך חצר המקדש, ומה חסר לו הכרה בירושת ארץ-ישראל, ובחסד ה' שבענין כולו. אף על פי כן רואים אנו, כי בלי אמירת הפרשה, לא היה מגיע כלל להשלמות. והאמירה וההגדה של הדברים הפשוטים והידועים והמסבבים אותו כל כך, זאת תשלימהו, - ובלעדי האמירה "אינו עומד בארץ-ישראל", ואינו משיג השלימות כלל בענין. ואף שעומד ונמצא בתוכה זהו כוחה של הפה. ועכשיו נבין גודל ענין התפילה,-אשר לכאורה מה מחדשים בתפילה, הלא הדברים ידועים ומפורסמים, ענין גדלות השם יתברך וחסדיו, ושאר הענינים, ידועים מאוד. אך בראותינו גודל השלמת האדם ע"י דבור פיו, אף שהדברים ידועים ומפורסמים בתכלית ... ובהגידו הדברים הללו הכל-כך מפורסמים ומורגשים בדברי פי,- ואם כי אמנם אינו מחדש כל דבר! אעפ"כ תבואהו עי"ז השלמות הגדולה. וכן ענין התפילה אף שאינו מחדש דבר,- אעפ"כ הנהו משתלם באמרי פיו בתכלית השלימות" (רבינו ירוחם על ספר החינוך)
המביא ביכורים נמצא במקדש, נמצא בארץ ישראל, אבל אם לא יגיד את הדברים, הם לא יהפכו להיות חלק ממנו. לאור זאת חשוב, שכל אדם שמרגיש רגש מיוחד- שיעשה מעשה ויקבע רגשות אלו בתוכו.
מי שלא מרגיש שהוא שגריר ה' בעולם יאמר לעצמו שהוא שגריר ה' בעולם עשרות פעמים ביום ואז הוא יתחיל להרגיש שהוא שגריר.
כתוב במדרש:
"צפה משה ברוח הקודש וראה שבית המקדש עתיד ליחרב והבכורים עתידין ליפסק, עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללין שלשה פעמים בכל יום, לפי שחביב תפלה לפני הקב"ה מכל מעשים טובים ומכל הקרבנות, שכך כתיב תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב" (מדרש תנחומא פר' כי תבא)
כדי שהתפילה תהיה משמעותית, אני מבקש להציע שבכל יום הבחור יבחר קטע בתפילה לאור המצב הנפשי שבו הוא נמצא באותו יום (הודאה או תחינה) ויאמר פרק זה מילה מילה ברתת ובקדושה. וכן לנסח על דף בקשה מיוחדת (ולהחליפה כל שבוע) וכאשר מגיעים לסוף התפילה "אלקי נצור"" להוציא פתק זה ולהוסיף את הבקשה בתחנון ובקשה הנובעת מהלב והרגש.
1) חשוב הכנה לתפילה גם אם הכנה זו הינה קצרה מאד, ולהגיד בהכנה מספר פעמים 'הכל ממנו ובשבילו'. להבין שמטרת החזרה בתפילה הינה כדי שתתחלחל בתוכנו. 2)לומר קטע מסויים בצורה איטית יותר וכל פעם לבחור קטע אחר.3)לבקש בקשה אחרת מידי פעם בתפילת שמע קולנו. 4) להתכונן לתפילה ע"י אמירת הכל ממנו ובשבילו.
יה"ר שנזכה לקדש את החומר ולחיות בשלמות וכל מעשי הרשות שלנו יהיו מחוברים אליו יתברך. אמן כי"ר.
