שיחה לפר' שופטים: ייחודה של מצוות תלמוד תורה
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור אנו מתחילים תחילת זמן זה ברגשות מעורבים.
מחד שמחה גדולה על הזכות שנפלה בחלקנו להיות מיושבי בית המדרש. בסיום מסכת אנו אומרים "אנו עמלים ומקבלים שכר, אנו רצים לחיי העולם הבא וכו'"
קבלת השכר אינה רק שכר בעולם הבא על המצווה החשובה ביותר של תלמוד תורה אלא השכר הוא בעולם הזה. מי שלומד תורה ונותן לתורה להנחות את חייו הוא חי חיים ערכיים מרוממים וכאשר אדם מרגיש שהוא עושה את שליחותו בעולם הוא שמח ומאושר.
וזו כוונת המשנה באבות: "תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין בעולם הבא". אוכלין בעולם הזה זו הכוונה שקיום מצוות ולימוד תורה גורמים לסיפוק ולשמחה.
כתוב במסכת אבות:
"תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, אוֹכְלִין בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנוֹחֲלִין בָּעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח), לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ, וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא" (מסכת אבות פרק ה משנה יט)
כותב הרב משולם סולובייצ'יק:
"ומבואר דתלמידיו של אברהם אבינו לא רק שיש להם עוה"ב אלא גם עוה"ז יש להם, דמי שנפשו רחבה ורודף אחר התאוות לעולם אין לו סיפוק, ונמצא מאבד עוה"ז ועוה"ב יחדיו. אנשים טועים בחושבם שיש עוה"ז שהוא טוב ומלא אושר וסיפוק רק שצריך לעזוב את כל הטוב הזה וללמוד תורה ולעשות מצוות מפני ציווי ה' אף שעי"ז נמנע מהם האושר וההנאה. האמינו לי, נער הייתי גם זקנתי עברתי וראיתי הרבה בחיי, אומר אני לכם אין שום תחליף לאושר שמגיע ע"י תורה ומצוות ותפילה. העשירים אינם אנשים שמחים ואין להם סיפוק והנאה בזה. ראיתי אנשים שלא היה להם כלום מן העוה"ז והיו שמחים ומאושרים, ואנשים שהיה להם כל העוה"ז ומסתובבים מלאי חרדות ודאגות בלא סיפוק ובלא שמחה. שום שמחה פנימית לא באה בלא תורה ומצוות, עמילות התורה היא המחייה את האדם ומרווה את צמאונו. קושיה טובה וסברא טובה, קיום מצוות ועשיית חסד, זה מה שנותן לאדם סיפוק ושמחה" (הרה"ג הרב משולם סולובייצ'יק על התורה)
חשוב מאד שבתקופה זו כאשר חיילי צה"ל מסכנים את חייהם שלימוד התורה שאנו לומדים בישיבה יהיה למען כלל ישראל ולא רק אינטרס אישי כדי לקנות קנין תורה אישי ולהתפתח עצמאית.
כותב שערי ישר:
לכן נראה לעניות דעתי, שבמצוה זו (קדושים תהיו) כלול כל יסוד ושורש מגמת תכלית חיינו, שיהיו כל עבודתינו ועמלנו תמיד מוקדשים לטובת הכלל. שלא נשתמש בשום מעשה ותנועה, הנאה ותענוג, שלא יהיה בה איזה ענין לטובת זולתנו....כי בזה יומדד מעלת כל האדם לפי מדרגתו. האיש הגס והשפל, כל "אני" שלו מצומצם רק בחומרו וגופו. למעלה ממנו, מי שמרגיש ש"אני" שלו הוא מורכב מגוף ונפש, ולמעלה מזה מי שמכניס לה"אני" שלו בני ביתו ומשפחתו. וההאיש ההולך עפ"י דרכי התורה, ה"אני" שלו כולל את כל עם ישראל. שבאמת כל איש ישראל הוא רק כאבר מגוף האומה הישראלית..וכן ראוי להתבונן על כל מתנות שמים מטל שמים ומשמני הארץ, שהם נתונים לכלל ישראל כולו, והתחלקותם ליחידים הוא רק בתור גזברות, על מנת שיחלקם לנצרכים, לכל אחד כחלק הראוי לו, וליטול לעצמו כפי חלקו הראוי לו" ("הקדמת שערי ישר")
אנו מחנכים בחור לקחת אחריות על כלל ישראל, לא לחיות רק לשם עצמו, אלא להבין שהוא נברא על מנת לתת לאחרים.
כותב הרמב"ם:
"כל איש מישראל, חייב בתלמוד תורה: בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל ייסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו, אפילו עני המחזר על הפתחים,ואפילו בעל אישה ובנים" (רמב"ם הלכות תלמוד תורה פ"א הלכה י"א)
מצוות תלמוד תורה היא תמידית, כל שעה פנויה צריך ללמוד בה וגם בתנאים הקשים במלחמה בצבא.
כתוב:
"וְהָיָ֗ה אִם־שָׁמֹ֤עַ תִּשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֹתַ֔י אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לְאַהֲבָ֞ה אֶת־ה֤' אֱ-לֹֽקֵיכֶם֙ וּלְעָבְד֔וֹ בְּכָל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶֽם" (דברים פרק יא פסוק יג)
וכותב המדרש:
'ולעבדו' - זה תלמוד (ספרי פרשת עקב)
מדוע לדעת הספרי תלמוד תורה מוגדר כעבודה? לכאורה עבודה זו קשורה לצד הרגשי של האדם שהוא צריך לפתח אותו כמו תפילה, קבלת עול מלכות שמים. אך לימוד תורה קשור להבנה שכלית, וא"כ מדוע מצוה זו נחשבת עבודה?
הרב אליקים קניגסברג בהקדמתו לספר "שיעורי הרב" עונה על שאלה זו:
"מעשה המצוה וקיום המצוה. ברוב מצוות התורה המעשה והקיום תלויים זה בזה, כגון באכילת מצה שמעשה המצוה הוא אכילת המצה וקיום המצוה בא ע"י מעשה האכילה ... אולם לפעמים מעשה המצוה וקיום המצוה שונים זה מזה, ובפרט כשתכלית המצוה היא כדי לעורר רגש מסויים באדם.....אף אם המצוה מחייבת עשיית מעשים מסויימים, מ"מ אין המצוה מתקיימת ע"י עשיית המעשים בלבד אלא ע"י הרגשת הלב, אבלות, שמחת יו"ט, במצות קריאת שמע. אמנם המצוה מחייבת קריאת פרשיות מן התורה, אך אין זה אלא מעשה המצוה. קיום המצוה בא כשהאדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים. וכן הוא גם במצות תפילה. דבודאי צריך האדם להתפלל, דהיינו לבטא בפיו נוסח התפילה שמונה עשרה ברבות, שבח הודאה ובקשה, אך אין מצות תפילה מתקיימת ע"י אמירת מלים בלבד.... מצות תפילה הוא בלב, כשע"י התפילה מרגיש האדם התקרבות וקשר רגשי בינו לבין הקב"ה הכל ממנו ובשבילו. חילוק זה בין מעשה המצוה לקיום המצוה שייך גם במצות תלמוד תורה..... תלמוד תורה בודאי צריך יגיעה ועמילות רבה. אבל מאידך תלמוד תורה צריך להיות יותר מסתם תרגיל אינטלקטואלי. הוא צריך להיות חוויה המדברת אל הלב והנשמה של האדם. תלמוד תורה צריך להביא את האדם לידי תחושת עלייה רוחנית ורגשית, הוא צריך להפוך את הלומד לאדם אחר...... אלא כשע"י הלימוד חלה מהפכה רוחנית בלבו של האדם - כשלימוד התורה מחממת את הלב ומעוררת את הנשמה... זוהי כוונת הספרי שהביא "ולעבדו זו תלמוד.. עבדוהו בתורתו ועבדוהו במקדשו" (הרב אליקים קניגסברג-"שיעורי הרב")
גם הנתיבות שלום מסביר מדוע תלמוד תורה מוגדר כ"עבודה", וכך הוא כותב:
"ודברים תמוהים שהרי תלמוד תורה קשור למח ומה ענינו ללב... ויש לבאר על פי דברי ה"בית חדש" הידועים (טור או"ח מז), שכוונת השי"ת בנתינת התורה הייתה שנהיה עסוקים בתורה כדי שתתעצם נשמתנו בעצמות קדושת מקור מוצא התורה, ולכן נתן הקב"ה תורת אמת לישראל כדי שתדבק נשמתנו וגופנו ברמ"ח אברים ושס"ה גידים לרמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות ל"ת שבתורה. ואם היו ישראל עסוקים בתורה הכוונה הזאת היו המה מרכבה והיכל לשכינתו ית', והיינו שהתורה היא הדרך ליהודי להיות דבוק בה', שבלי זה איך יתכן שיוכל להגיע להיות דבקו בה', אלא ע"י התורה שמקשרת ומדבקת את נשמת היהודי ואת גופו בכל רמ"ח האברים ושס"ה גידים להשי"ת, שע"י התורה שוכן השי"ת בגופו של איש יהודי..... ולאור זה נמצא שקיום עיקר התכלית של התורה הוא דבר המסור ללב, היינו זה שיהודי מכוון בעת לימוד שיתדבק ע"י התורה הקדושה בהשי"ת... וזה גם פירוש דבר הספרי ולעבדו בכל לבבכם זה תלמוד, שעיקר תכלית הלימוד היא אכן עבודה שבלב, למסור את הלב להשי"ת, שבאם יש ליהודי את הכוונה הראויה בלימוד התורה הריהו מתדבק בהשי"ת על ידה" (נתיבות שלום פר' עקב)
מסביר הב"ח, שהסיבה שחרבה הארץ כי לא למדו מתוך הרצון להתקרב בה', אלא אנשים למדו כי חשבו על כבוד וכסף, ולכן לא הקרינו שכינה לארץ, והיות ולא היתה שכינה בארץ גלו ממנה.
ישנם מספר תנאים כדי שאכן הלימוד יביא לתהליך הנפשי של העצמה והתרוממות והגדלת החלק אלוק ממעל:
1) שקיעות ועמל גדול בלימוד. רק מי שאכן שקוע בלימוד ולימודו אינו קרעים קרעים יצליח להגיע לתהליך הנפשי.
2) שהלימוד ברור "שאם ישאלך אדם אל תגמגם". כל מה שלומדים ברור וידוע.
3) שחיים חיי תורה ללא סתירות אלא בקדושה וטהרה תמידיים. מי שחי בשני עולמות לא יגיע לעולם להעצמה בתהליך הנפשי.
4) שכוונת הלימוד תהיה כדי שהתליך הנפשי יהיה.
5) להיות אקטיבי ופעיל בלימוד ולא פסיבי. ליצור לחדש ולסכם.
נמצא עמנו מנכ"ל הישיבה ר' צבי סמואל שנכדו מרדכי קדמון הי"ד נפל בעזה סמוך בזמן לנפילת שלשת תלמידנו.
התורה אוסרת על האבל לשרוט את עצמו ובכך להביע את צערו (בניגוד לגויים שכך נהגו) .וצריך להבין מדוע הדבר אסור, הרי אדם זה מרגיש שכך רצונו להביע את צערו?
נביא ארבע הסברים, ובכל הסבר יש רעיון בעבודת ה' מעבר להסבר האיסור.
כתוב בפרשת ראה:
"בָּנִ֣ים אַתֶּ֔ם לַֽה֖' אֱלֹהֵיכֶ֑ם לֹ֣א תִתְגֹּֽדְד֗וּ וְלֹֽא־תָשִׂ֧ימוּ קָרְחָ֛ה בֵּ֥ין עֵינֵיכֶ֖ם לָמֵֽת: כִּ֣י עַ֤ם קָדוֹשׁ֙ אַתָּ֔ה לַה֖' אֱלֹהֶ֑יךָ וּבְךָ֞ בָּחַ֣ר ה֗' לִֽהְי֥וֹת לוֹ֙ לְעַ֣ם סְגֻלָּ֔ה מִכֹּל֙ הָֽעַמִּ֔ים אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה" (דברים פרק יד פסוקים א-ב)
הסבר ראשון לאיסור השרטת והקרחה בין העיניים לפי רש"י.
"לא תתגודדו - לא תתנו גדידה ושרט בבשרכם על מת כדרך שהאמוריים עושין, לפי שאתם בניו של מקום ואתם ראוין להיות נאים ולא גדודים ומקורחים" (רש"י דברים פרק יד פסוק א)
אסור לשרוט שרטת כי אנו שגרירי ה' ושגריר צריך להיראות יפה. אדם שיש לו שרטת אינו נראה יפה ולא יכול להיות שגריר.
יש ברש"י הזה יסוד לכל תורת גדלות האדם של הרב נתן צבי פינק ראש ישיבת סלובדקה, והן להרגשה התמידית המחייבת אותנו בהתנהגותנו ובדיבורנו התמידיים כשגרירי ה'. חובתנו כל חיינו להיות שגרירי ה' בעולם, לפרסם את שם ה' בעולם ולגרום לאנשים לאהוב את ה' ותורתו.
הסבר שני לאיסור השרטת והקרחה בין העיניים מסביר האבן עזרא:
"לא תתגודדו על כל מה שיעשה, כי כל מה שיעשה לטוב הוא, ואם לא תבינוהו, כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו, כי עם קדוש אתה - ואינך כשאר כל הגוים, על כן לא תעשה כמעשיהם" (אבן עזרא דברים פרק יד פסוק א)
איננו רשאים לשים קרחה ולשרוט שרטת, כי הגויים רואים את המוות כתאונה ומקריות ואת פטירת האדם כמעשה ללא תכלית והכוונה. אנו צריכים להבין שהכל מה' לטובה גם אם איננו מבינים כיצד. יש הרבה שאלות, אין לכל תשובות, אבל יש הבנה אחת, "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד". יש תוכנית אלוקית והיא לטובה גם אם אנו לא מבינים למה. שרטת וקרחה בין העינים משדרת מקריות ולא הנהגה אלוקית.
הסבר שלישי לאיסור שרטת וקרחה בין העיניים מסביר הרמב"ן:
"ולפי דעתי... הבטחה בקיום הנפשות לפניו יתברך... אין ראוי לכם להתגודד ולהקרח על נפש ואפילו ימות בנוער. ולא יאסור הכתוב הבכי, כי הטבע יתעורר לבכות בפירוד האוהבים ונדודם אף בחיים. ומכאן סמך לרבותינו (מו"ק כז ב) באסרם להתאבל על נפש יותר מדאי" (רמב"ן דברים פרק יד פסוק א)
אסור לשרוט ולקרוח כי המת נמצא בעולם שכולו טוב ומקבל שכר על כל המצוות שעשה בחייו, הצער שלנו מוגבל כי למת טוב ורק אנו מצטערים כי לנו הוא חסר.
ההסבר הרביעי לאיסור שרטת וקרחה בין העיניים מסביר הרש"ר הירש:
"הערנו בספר ויקרא (שם): איסור שריטה וקרחה למת בא לקיים את ההערכה העצמית של כל יחיד, הנובעת מהיותו קנוי לה' במישרין, ויש לשמור על ההערכה הזאת מול אישיותו של כל אדם, אפילו היא יקרה ונערצת ביותר. שום אישיות אל תרחק אותנו עד כדי כך שנזדהה עמה בהתבטלות גמורה ובהסתלקה מן העולם נשליך את עצמנו אחריה ככלי אין חפץ בו, והן זה הוא הרעיון הבא לידי ביטוי על ידי שריטה או קרחה קבועה" (רש"ר הירש דברים פרק יד פסוקים א-ב)
כאשר האדם שורט את בשרו ושם קרחה בין העיניים הוא משדר שאין לו זכות קיום בלי הנפטר. והאמת היא שכל אדם הוא עולם ומלואו ויש לו ערך עצמי ויופי עצמי. לכל אחד יש את שליחות חייו. ה' ברא אותנו כי יש לנו תפקיד ושליחות שאף אחד בעולם לא יכול למלא אותו.
יה"ר שנזכה כולנו להיות שגרירי ה', להפיץ שמחתה של תורה, להתרומם מעלה מעלה, לעבור תהליך שבו התורה תשפיע עלינו וחלק אלוק ממעל שלנו יגדל ויהיה הכוח המרכזי בחיינו, ונזכה לקדש שם שמים כל חיינו. אמן כי"ר.
