שיחה לפרשת ניצבים וילך: מצות התשובה-מהותה ויישומה
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה . וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים פרק ל פסוקים יא-יד)
על איזו מצווה הפסוקים מדברים? מה המסר מתוך הפסוקים? מה ההוא אמינא שזו מצוה קשה שנמצאת בשמים?
הרמב"ן אומר שמדובר על מצוות התשובה.
מהי מצוות התשובה?
החיד"א שואל: יש עבירות שעליהן יש דין מלקות. המלקות נוצרו כדי שהיחיד והציבור ירגישו כמה זה חמור לעבור עבירה. כיום אין מלקות ולכן יש פחות רגישות לחומרת עשיית העבירות. על לאו הניתק לעשה לא לוקים כגון "לא תגזול", שגזל מחויב האדם במצוות עשה להחזיר את הגזילה. שואל החיד"א, מדוע לוקים על כל לאו הרי כל לאו מביא בעקבותיו את מצות התשובה שהוא מצות עשה?
עונה הרצי"ה על פי אביו הראי"ה קוק באורות התשובה. מצות תשובה אינה במהותה מחיקת עבירות וקבלה לעתיד, ההגדרה של מצות תשובה היא שהאדם יגיע לשלמות שלו בדביקות עם ה', להגיע בעבודת ה' למאה אחוז של יכולתו.
לפי ההגדרה זו של התשובה, חיוב התשובה היה גם לפני עשיית הלאו, חיוב התשובה הוא תמידי. גם מי שלא עובר עבירה חייב לעבוד על עצמו להגיע לשלימות, ולכן לא הלאו גורם לעשה כי העשה היה גם קודם, ולכן אין זה מוגדר לאו הניתק לעשה, ולכן לוקים על לאו רגיל.
לאור הסבר זה במצות התשובה, נסביר את הפסוק שהבאנו מפרשתנו.
כותב הרב'ה מחב"ד:
"מסביר רבנו הזקן בספר התניא (תחילת פרק יז), שהקירבה נובעת מהעובדה שיש בליבו של כל יהודי אהבה מוסתרת לקב"ה, ומכאן שאין הוא צריך לחולל שום דבר חדש, אלא רק לגלות ולעורר את האהבה הטבעית הטמונה בליבו. דבר זה 'קרוב' לכל אדם, ונדרש לזה מאמץ סביר בלבד. אבל עדיין אין זה מסביר את לשון הפסוק. התורה אינה מדברת רק על הלב ("ובלבבך"), אלא גם על קיום התורה והמצוות בפועל ("בפיך... לעשותו"), והרי קיום התורה והמצוות הפועל היא לכאורה משימה גדולה וקשה? ההסבר טמון בשתי מילים שכותב בעל התניא בשער ספרו, בעניין הדרך המבוארת בספר - "דרך ארוכה וקצרה". אמנם זו דרך ארוכה, אך באותה שעה גם קצרה. היא ארוכה - מכיוון שהיא דורשת התבוננות ויגיעה, כדי לגלות את אהבת ה' הפנימית ולהביאה לידי ביטוי בחיי היום-יום; אך כשעושים זאת, בסופו של דבר זו דרך קצרה ו'קרובה', שכן היא מביאה את האדם בביטחון אל היעד. כשיהודי מתבונן בגדולת ה', אמנם הוא נדרש ללמוד, לחשוב ולהתעמק בדברים, אך בסופו של דבר הוא מגיע ליעדו. ע"י כך הוא מעורר בליבו רגשות של אהבת ה' ויראתו, לא כהתלהבות חולפת אלא כרגש קבוע ויציב, שמחיה את כל חיי התורה והמצוות שלו" (רבי מנחם מנדל שניאורסון – לקוטי שיחות כרך לד)
חלק אלוק ממעל נמצא בתוך האדם וממילא התשובה לא קשה לעשייה. התורה לא מבקשת להשתנות אלא להוציא את תוך האדם החוצה. "כי קרוב אליך הדבר מאד". האדם צריך להיות הוא.
כתוב בגמ':
"תנו רבנן מעשה באחר שהיה רוכב על הסוס בשבת והיה רבי מאיר מהלך אחריו ללמוד תורה מפיו אמר לו מאיר חזור לאחריך שכבר שיערתי בעקבי סוסי עד כאן תחום שבת אמר ליה אף אתה חזור בך אמר ליה ולא כבר אמרתי לך כבר שמעתי מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאחר" (תלמוד בבלי מסכת חגגיה טו.)
האם באמת הבת קול מכריזה שאלישע בן אבויה לא היה יכול לחזור בתשובה?
עונה על כך הגרי"ד סולובייצ'יק:
"כוונת הקול היתה, כי אלישע ישליך מעליו את "אחר" את האישיות הזרה, יסתייג מזהות השקר שלו. בא אליו בן שובב השאר את "אחר" בחוץ. אולם אלישע בן אבויה טעה. הוא סבר כי "אחר" והוא זהים, וכי הוא אלישע בן אבוה אינו יכול להשאיר את "אחר" לבדו. הצליף בשוט על סוסו ונעלם, ובאותו רגע נעלמה דמות של התנא שלא הכיר את עצמו" (חמש דרשות)
בת הקול לא התכוונה שאלישע לא יכול לחזור בתשובה, אלא שיכיר מי הוא וישליך מעליו את הזהות השקרית שהתחברה אליו. אבל אלישע חשב ש"אחר" הוא חלק ממנו ולכן לא רצה לחזור בתשובה. הוא חשב שחזרה בתשובה זה לשנות מי שהוא כי הוא לא הבין מי הוא.
כל אדם צריך לזהות את החלק התאווה שבו ואת החלק הרוחני שבו והוא צריך להתרחק מחלק התאווה ולהגדיל את החלק הרוחני וכך להידבק מאה אחוז בבורא העולם.
איך יכול להיות שתנא נהפך להיות כופר? אנו דנים בשאלה זו כדי שאנו נקבל כלים לתקן את המניעים שמונעים מהאדם להתקרב לבורא ככל יכולתו.
כתוב במדרש:
"אמרו עליו על אלישע בן אבויה, שלא היתה העזרה ננעלת על אדם חכם וגבור בתורה בישראל כמותו. וכיון שהיה מדבר ודורש בלשכת הגזית או בבית המדרש של טברייא, היו כל החברים עומדים על רגליהם ומאזנים לדבריו, ואח"כ באים כלם ונושקין אותו על ראשו. אם בטבריא כך, קל וחמר בשאר מדינות ובשאר עיירות" (רות רבה פרשה ו)
אלישע בן אבויה למד תורה ברבים וכולם נישקו את ידיו מרוב התפעלות. אותו אלישע נהפך ל"אחר". איך קרה הפער הזה בין מה שהיה יכול להיות אלישע לבין מה שהיה בסופו של דבר?
4 סיבות איך זה קרה:
כותבת הגמ':
"אמרו עליו על אחר בשעה שהיה עומד מבית המדרש הרבה ספרי מינין נושרין מחיקו. זמר יווני לא פסק מפומיה" (תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף טו עמוד ב)
סיבה ראשונה: אלישע בן אבויה לא ידע את האיזון הנכון בין פתיחות לסגירות . הוא היה מושפע מתרבויות זרות .
הציבור שלנו נמצא במתח לאזן בין פתיחות לסגירות. חובה עלינו לבדוק האם אנחנו מאוזנים בין פתיחות לסגירות. אסור שהמעורבות שלנו בענייני המדינה שאנו רואים כזכות וחובה תגרום לנו לקבל ערכים וחוסר רגישות מתרבות המערב.
הגר"א היה בעל ידע עצום בחכמות כלליות רבות, וכתב בספריו שכאשר אדם שואל את עצמו כיצד לא ילך אחרי חוקות הגוי, הוא צריך לשאול את עצמו את השאלה: אם כל העולם מראשיתו היה עולם של תורה האם הדבר אותו הוא רוצה לקנות/לעשות/להיפתח אליו, היה קיים או לא? אם התשובה חיובית אז שיעשה ואם לא שלא יעשה, כי זה סימן שאותו דבר יש בו אלמנט של תרבות זרה.
סיבה שניה: הגאווה שבאלישע בן אבויה גרמה לו שגם כאשר היו לו שאלות הוא לא הלך לרבנים לשאול ולברר, אלא הגיע בעצמו למסקנות לא נכונות.
וכך כתוב בירושלמי:
"שראה לשונו של רבי יהודה הנחתום נתון בפי הכלב שותת דם אמר זו תורה וזו שכרה זהו הלשון שהיה מוציא דברי תורה כתיקנן זה הוא הלשון שהיה יגיע בתורה כל ימיו זו תורה וזו שכרה דומה שאין מתן שכר ואין תחיית המתים. פעם אחת היה יושב ושונה בבקעת גיניסר וראה אדם אחד עלה לראש הדקל ונטל אם על הבני' וירד משם בשלום למחר ראה אדם אחר שעלה לראש הדקל ונטל את הבנים ושילח את האם וירד משם והכישו נחש ומת אמר כתיב שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים היכן היא טובתו של זה היכן היא אריכות ימיו של זה" (ירושלמי חגיגה דף ב)
לא היה לאלישע בן אבויה רב. ברגע שהוא עמד בפני שאלות ואתגרים מרוב גאוותו הוא לא שאל רב שיעזור לו בהתמודדות עם האתגרים והקשיים. אלישע בן אבויה רואה את חילול ה' בהרוגי המלכות, ושואל זו תורה וזו שכרה? ומכיון שלא היה לו רב והוא היה בעל גאווה, זה גרם לו להיות "אחר" .
סיבה שלישית: אפקט הפסיכולוגיה
כתוב בגמרא:
"אמר: הואיל וגורשתי מן העולם הבא אצא ואהנה בעולם הזה. יצא אחר לתרבות רעה. מצא זונה ותבע אותה. אמרה לו: הרי אלישע בן אבוי אתה? עקר צנון מן הערוגה בשבת ונתן לה. אמרה: אחר הוא" (תלמוד בבלי מסכת חגיגה טו.)
האפקט הפסיכולוגי או מצוינות או נפילה. אלישע חשב שאם הוא לא בסדר ולא מצליח להגיע לשלמות אז אפשר "לשבור את הכלים" ולרדת לתחתית. הוא סבר או שהוא מאה אחוז או שכבר אין זה משנה כי בכל מקרה הוא רחוק מה', ואז הוא יכול ללכת וליהנות מהעולם ולהמשיך בחטאיו.
סיבה רביעית: לימוד התורה שהיה לו נבע מתוך סיבות צדדיות ולא מתוך הרצון לקיים דבר ה'.
וכך כתוב בירושלמי:
"ובי היה מעשה: אבי מגדולי ירושלים היה. ביום שבא למוהלני קרא לכל גדולי ירושלים והושיבן בית אחד ולרבי אליעזר ולרבי יהושע בבית אחד. כאשר אלו אכלו ושתו, שרו ורקדו, אמר ר' אליעזר לר' יהושע: עד שהם עסוקים בשלהם, נעסוק אנו בשלנו, וישבו ונתעסקו בדברי תורה, מן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים וירדה אש מן השמיים והקיפה אותם. אמר להן אבי: רבותי מה באתם לשרוף את ביתי עלי? אמרו לו: חס ושלום, אלא יושבין היינו וחוזרין בדברי תורה, מן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני והייתה האש מלחכת אותן כליחכתן מסיני, ועיקר נתינתן מסיני לא ניתנו אלא ממש "וההר בוער באש עד לב השמיים" אמר להן אבוי אבא: רבותי, אם כך היא כוחה של תורה, אם נתקיים לי בן הזה, לתורה אנו מפרישו. לפי שלא הייתה כוונתו לשם שמיים לפיכך לא נקיימה באותו האיש" (ירושלמי חגיגה דף ב.)
כל כבוד מרחיק את הרוחניות מן האדם. חובה על האדם לשבר את תאוות הכבוד, וזהו חלק ממצוות התשובה.
אנחנו לומדים בישיבה כי זה רצון הבורא ולא משום סיבה צדדית (הסדר עם הצבא, מקובל ללכת לישיבה, ועוד).
הרב יוסף אלבו מביא הסבר נוסף לפסוק שבו פתחנו את השיחה:
"אמר משבח גודל מעלת התשובה עם קלות מציאותה, כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא לא בשמים היא וגו' ולא מעבר לים היא וגו' כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו וגו'. וכל זה בלי ספק מדבר על התשובה ויורה על זה באמרו בפיך ובלבבך לעשותו, שענין התשובה תלוי בוידוי הפה ובחרטת הלב כמו שנבאר וכן פירש הרמב"ן ז"ל שעל התשובה ידבר. והפליג הכתוב לשבח אותה בשאמר לא בשמים היא ולא מעבר לים היא, וזה כאלו אמר שהדבר לגודל ערכו הוא ראוי לך להשתדל ולטרוח בעדו כל טורח שבעולם, אפילו לעלות לשמים אם אפשר או לעבור הים כדי להשיגו, שהוא דבר יקר הערך מאד, לפי שאין ההקש גוזר שיהיה לחוטא כפרה בשום פנים, כמאמר הנביא במה אקדם ה' וגו' הירצה ה' באלפי אילים ברבבות נחלי שמן האתן בכורי פשעי פרי בטני חטאת נפשי (מיכה ו'), אמר כל כך היה ראוי לתת שכר גדול להנצל מן העונש על העברות שאיננו יודע כמה יתן ומה יספיק לזה אם אלפי אילים או רבבות נחלי שמן, או היתן בכורו שכר פשעו או פרי בטנו בחטאת נפשו, וכל זה ממה שיורה שהשכל גוזר שלא היה ראוי שיספיק כופר אל החוטא בעד חטאו, וכל שכן שאין ראוי שיקובל החוטא בתשובה בדברים, כמו שנביא אומר קחו עמכם דברים ושובו אל יי' (הושע י"ד), אם לא על צד החסד הא-להי ולזה הזהיר עליה מאד ואמר ראה נתתי לפניך היום וגו' ובחרת בחיים למען תחיה וגו' (דברים ל' – או הפסוקים הבאים). כי אחר שהראה דרך קלותו כשאמר כי קרוב אליך הדבר אמר ראה נתתי לפניך וגו', כלומר אין לך התנצלות בזה כמו שיש לך על שאר המצות שלרבויים ולגודל טרחם לא תוכל לקיימן, שאין הדבר כן בזה, שזו המצוה קלה היא מאד, ואם תעשה אותה תשיג החיים והטוב ואם תתרשל ממנה יגיעך המות והרע, וע"כ תזהר שלא תזלזל בה. וזה כאדם שסובל חולי גדול שההקש גוזר שלא תספיק רפואה לחולי ההוא ובא רופא אחד ואמר אל החולה אני אגלה לך סם אחד במה שתתרפא מחוליך, והחולה חושב שהסם ההוא, אחר שהוא מרפא חולי קשה כזה שאין ההקש גוזר שיהיה לו רפואה, שיהיה צריך להוציא ממון רב ולטרוח טורח גדול להשיגו, והרופא אומר לו לא תחשוב שיש טורח גדול בהשגחת הסם ההוא, שתצרך שתעלה לשמים בעדו או שתצטרך להוציא ממון גדול לעבור דרך אניה בלב ים, כמו שהיה ראוי להיות כן, שקל ההשגה הוא מאד. וזהו שסיים כי קרוב אליך הדבר מאד וגו' וע"כ ראוי לך שלא תתרשל בהשגתו שהוא חיים לנפשך, וכמו שלא תתרשל בבקשת החיים כך אין ראוי לך שתתרשל בזה" (ספר העיקרים מאמר רביעי פרק כה)
מצוות התשובה אינה דורשת אמצעיים חיצוניים (לנסוע מעבר לים-לשמים, וכו'), אלא היא דורשת כנות ובגרות-ידיעת מי אני- ההבנה מה הכוח הרוחני שבי ומה כח התאווה שבי, וכיצד מגדיל האדם את הכוח הרוחני וממעיט את כוח התאווה.
יהי רצון שנזכה כולנו בעז"ה לקיים את מצוות התשובה בשלימות. אמן כן יהי רצון.
