שאלה שבועית: דיני היזק ראיה – 'מזיק' או תקנה
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
דיני היזק ראיה – 'מזיק' או תקנה?[1]
בשעה טובה מתחילים אנו את השיעורים על המסכת הנלמדת השנה בישיבה – מסכת בבא בתרא, ונפתח בדיני היזק ראיה.
שאלה א] הליכה אחרי מנהג – בדרך כלל בבואנו לבחון דין/חיוב מסוים, בוחנים אנו אותו מצד עצמו ולא על פי מנהגים ונורמות. מסיבה זו, דברי המשנה שיש לבנות מחיצה על פי מנהג המדינה המקובל – "מקום שנהגו לבנות גויל, גזית, כפיסין, לבינין - בונין, הכל כמנהג המדינה", דורשים הסבר! אם כל מטרת המחיצה היא למנוע היזק ראיה, מדוע ניתן לכפות לבנות על סמך מנהג המדינה לבנות כותל עבה בשעה שדי במחיצה דקה למנוע היזק ראיה?
שאלה ב] 'שיעורים' שונים – מפורסמת וידועה היא המחלוקת בין הפוסקים במידות ושיעורי התורה: בעוד שע"פ הגר"ח נאה אורכו של 'טפח' הוא 8 ס"מ, ולחזון אי"ש אורכו של טפח הוא 9.6 ס"מ[2]. הואיל ואמה המדוברת בדרך כלל היא 'אמה בינונית' בת ששה טפחים, נמצא שלגר"ח נאה אמה היא 48 ס"מ, ולחזון אי"ש אמה היא 57.6 ס"מ. וממילא גובה המחיצה הנדרשת להיזק ראיה – ארבע אמות, נתון גם הוא במחלוקת ביניהם- לגר"ח נאה – 1.92 מ', ולחזון אי"ש כ 2.30 מ'.
מה יהיה הדין במידה והשותפים שחלקו חלוקים גם במנהגיהם ההלכתיים, והאחד נוהג כגר"ח נאה והאחר נוהג כחזון אי"ש? האם יכולים שניהם להסתפק במחיצה ב'שיעור' הגר"ח נאה, או שמא הנוהג כחזון אי"ש צריך להגביה מעצמו עד שיעור 'חזון אי"ש'?
שאלה ג] שותף גבוה יותר מארבע אמות – שותפים בחצר פירקו את שותפותם ובאו לבנות גדר ביניהם, גובהו של אחד השותפים הוא יותר מד' אמות. חברו לחצר טען שעליו להגביה את הכותל על חשבונו עד גובה ממנו לא יוכל להביט לחצרו שלו. האם הלה צודק בטענתו?
שאלה ד] חיוב בניית כותל על ידי שוכרים בשותפות- שותפים שכרו חצר יחד לחמש שנים. לאחר שנה החליטו לפרק את השותפות ביניהם, האם יכולים הם לחייב אחד את השני לבנות כותל ביניהם? או שמא מכיון שהחצר אינה בבעלותם ושהותם שם היא זמנית, אינם יכולים לחייב זה את זה לבנות את הכותל?
שאלה ה] שותפות לא שוה- שנים שותפים בחצר, אך חלקיהם אינם שוים – האחד חולש על שני שליש מהחצר, בעוד חברו מחזיק רק בשליש. האם גם במקרה זה חלוקת נטל ההוצאות ביניהם תהיה בשוה, או שמא עליהם לשאת בהוצאות לפי גודל חלקם בחצר?
השו"ע (חו"מ קנז, ג) פוסק שנטל ההוצאות מתחלק בשוה בין השותפים ללא קשר לגודל חלקם בשדה, אולם הרש"ש (ב"ב ב.) סבור שעליהם לשאת בהוצאות בהתאם לגודל חלקיהם בחצר. מה שורש מחלוקתם?
שאלה ו] מנהגים שונים באותה עיר – מה יהיה הדין במקרה בו מנהג חצי מאנשי העיר לבנות מחיצת גויל, ומנהג החצי האחר לבנות בגזית. כאיזה מנהג על השותפים ללכת? מאיזה חומר עליהם לבנות את הכותל?
תשובה
פתחנו בשאלה מדוע מנהג המדינה מחייב וקובע ואיננו הולכים אחרי הצורך האמיתי ומסתפקים במחיצה פשוטה יותר?
כדי להשיב על שאלה זו יש להקדים ולשאול מדוע מוגדר המשתמש בחצרו שימוש סביר והגיוני כ'מזיק', הרי הוא מתנהל הוא בצורה הגיונית בתוך שלו?
אבן האזל (שכנים ב, טז) והחזון אי"ש (על ריש ב"ב) מבארים שאכן כל גדרים ודינים אלו המחייבים לעשות כותל כמנהג המדינה, אין תוקפם מהתורה אלא מדרבנן בלבד.
תחילה נוצרה נורמה לבנות כתלים בין שכנים כדי לספק פרטיות ולמנוע 'היזק ראיה'. אחר שהפך הדבר ל'סטנדרט' ולדבר מקובל, במידה ויהיה אי מי שיסרב לבנות, יביא הדבר למריבות וחיכוכים. וכדי למנוע זאת תיקנו חכמים שיש לעשות כותל על בסיס הנהוג והמקובל במדינה.
נמצא שהבסיס ליכולת הכפיה והחיוב על בניית הכותל אינה 'מעשה נזק' שעושה השכן לחברו, אלא מנהג המדינה הוא הבסיס לחיוב. מכוחו השיתו חז"ל חיוב על השכנים לבנות כותל.
להבנה זו ישנן השלכות רוחביות בנוגע לדיני מחיצה, כפי שנראה להלן[3]:
א] מקום שנהגו שלא לגדור - הרא"ש (ב"ב א, ו) מביא שישנם הסוברים שבמקום שנהגו שלא להקים מחיצה בחצר, אין כופים את השותף לבנות עם חברו. אם אכן חובת הקמת המחיצה היא מדיני מזיק, מחמת הנזק שהוא מיסב לאחר, מדוע איננו כופים אותו לבנות (אף שהדבר נגד מנהג המדינה)? על כרחך, שכל החיוב הוא מכח תקנת חכמים המושתתת על מנהג המדינה. ועל כן במידה ומנהג המדינה הוא שלא לבנות, אין בסיס לחיוב הבניה.
ב] הרוצה לכנוס הכותל לשטחו- הרא"ש (שם סי' ה) מביא שנחלקו הראשונים האם יכול אחד השותפין לכנוס לתוך שלו ולבנות (על חשבונו!) כותל דק המונע היזק ראיה ובכך להיפטר מחיוב בניית כותל כמנהג המדינה או לא.
לכאורה מדוע שלא יוכל לכנוס לתוך שלו – הרי סוף סוף מנע את היזק הראיה? אם נאמר שחיוב בנית הכותל הוא מכח 'תקנת חז"ל' מובן הדבר, אף שאינו 'מזיק' חייב הוא לעמוד בגדרי וחיובי התקנה.
ג] שותף הגבוה מארבע אמות- כאמור, שאלנו האם ניתן לכפות שותף הגבוה מארבע אמות להגביה את הכותל על חשבונו כדי למנוע היזק ראיה? אם אכן החיוב הוא מדיני מזיק, מסתבר שניתן יהיה לכפותו, הואיל ומחמת גובהו מזיק הוא לאחר. אולם אם חיובו אינו מדין מזיק, אלא מכח תקנת חכמים – חכמים תיקנו את תקנתם על פי הנורמה. רוב האנשים אינם גבוהים מד' אמות ועל כן תיקנו חכמים שיש לבנות מחיצה בגובה כזה. מעבר לגובה זה לא נאמרה התקנה, ועל כן על אף שגבוה מד' אמות אינו חייב להגביה את המחיצה.
אדם אחד גבוה והשני נמוך יותר על פי גדר מזיק אם הוא גבוה יצטרך לבנות על חשבונו כי הוא מזיק. אך אם זו תקנה התקנה היא על פי הנורמה ולא על פי מקרים חריגים ולכן אם הולכים לפי מזיק וע"כ נחייבו אך אם הולכים לפי תקנתה דרבנן- היא היתה ד"א בלבד.
ד] ספק מנהג המדינה- שאלנו מה יהיה הדין במקום בו המנהג חלוק- מחצה עושים בגויל ומחצה בגזית. בעל חוסן ישועות מתייחס למציאות זו כ'ספק' במנהג המדינה[4].
מה הדין בספק? תולה זאת החוסן ישועות בלישנאות הגמ' (ב.-:) – אם היזק ראיה 'שמיה היזק' ומוגדר הוא כמזיק, זהו ספקא דאורייתא, והלכה היא שספקא דאורייתא לחומרא. אולם אם 'לא שמיה היזק' ומדובר בשותפים שחלקו בהסכמה, אין זה ספק דאורייתא, אלא ספק ממון, ובספק ממון הלכה היא שהמוציא מחברו עליו הראיה.
לאור זאת ניתן לומר, שעל פי הסברם של אבן האזל והחזון אי"ש גם כן נילך לקולא בכל מקרה, הואיל וכל החיוב אינו אלא מתקנה דרבנן, ובדרבנן הלכה היא ש'ספק דרבנן לקולא'.
[1] השיעור שבוע שעבר עסק בגדרי מצות תלמוד תורה הן מצד הדברים הנלמדים והן מצד הזמן שיש להקדיש ללימוד. עצרנו באמצע, נמשיך אותה אי"ה בשבועות הבאים ועוד חזון למועד.
[2] עי' ספר מידות ושיעורי תורה (פרק ה, עמ' צז ואילך).
[3] מפאת קוצר הזמן לא נאמרו כל ההשלכות מענין זה, בעז"ה נעמוד עליהם בשיעורים הבאים.
[4] לולי דבריו, ניתן היה להתייחס למציאות זו לא כ'ספק', אלא כמציאות בה יש שני 'מנהגי מדינה' אפשריים.
