שאלה שבועית: 'יהרג ואל יעבור' בשב ואל תעשה
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
עיונים במחלוקת הרמב"ם ובעלי התוספות
בשיעורים הקודמים[1] הזכרנו את שיטת תוס' בדין 'יהרג ואל יעבור' בשב ואל תעשה, נשוב על הדברים בקצרה:
הגמ' בפסחים כה.-: לומדת את 'דין יהרג ואל יעבור' בעריות מדין 'יהרג ואל יעבור' באיסור רציחה. ואת דין 'יהרג ואל יעבור' ברוצח לומדת מסברה 'דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי מדמא דחברך'.
שיטת תוס' (סנהדרין עז: ד"ה והא) שיסוד סברה זו הוא בכך שאיננו יודעים מי מהם בעל מעלה גדול יותר, ועל כן 'שב ואל תעשה עדיף' ואסור לו ליטול את חיי האחר ב'קום ועשה'.
על בסיס הבנתם זו, מחדשים תוס' (שם) חידוש גדול:
ורוצח גופיה כי מיחייב למסור עצמו ה"מ קודם שיהרג בידים אבל היכא דלא עביד מעשה כגון שמשליכין אותו על התינוק ומתמעך מסתברא שאין חייב למסור עצמו.
הואיל והמשמעות הישירה של סברת 'מאי חזית' היא 'שב ואל תעשה', במידה ויתנגד האדם לזריקתו על התינוק מוגדר הדבר כ'קום ועשה', וזאת נאסר עליו לעשות.
כפי שכבר הזכרנו, דין 'יהרג ואל יעבור' בגילוי עריות נלמד מדין 'יהרג ואל יעבור' באיסור רציחה. לאור זאת מובן מדוע יכלה אסתר להיבעל לאחשוורוש הואיל והיתה 'קרקע עולם' – שב ואל תעשה, וכאמור אין דין 'יהרג ואל יעבור' בשב ואל תעשה.
אכן, הרמב"ם (איסורי ביאה ה, א-ב) סותם וכותב שבג' עבירות הלכה היא ש'יהרג ואל יעבור'. נראה מדבריו, שחולק על תוס' וסובר שגם כאשר המעבר על אחת מג' העבירות נעשה בשב ואל תעשה הדין הוא ש'יהרג ואל יעבור. שיעור זה יעסוק הן בבירור שיטת הרמב"ם והן בבירור שיטתם של תוס' נוכח המקורות השונים.
שאלה א] סברת תוס'- כאמור, תוס' ביססו את דבריהם על סברה. כיצד יתמודד הרמב"ם עם סברת תוס'? מדוע אינו מסכים עם סברה זו?
שאלה ב] קושי בשיטת תוס'- הבאנו בעבר פעמים רבות את סוגיית הגמ' בבא מציעא (סב, א) שם נחלקו תנאים בדין שנים שהולכים במדבר וברשותו של אחד מהם בקבוק מים שאינו מספיק לשניהם, האם עליו לחלוק אותו עם חבירו תוך סיכון חייו שלו, וכך נאמר שם:
דתניא: שנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם - מתים, ואם שותה אחד מהן - מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: וחי אחיך עמך - חייך קודמים לחיי חבירך.
המנחת חינוך (מצוה רצו) ר' חיים (יסוה"ת ה, א) מביא מגמ' זו ראיה לשיטת הרמב"ם. שהרי השארת הקיתון אצל בעליו אינה כרוכה בעשייה כל שהיא, אלא באי עשייה, ואם כן, מדוע יש צורך בפסוק כדי ללמדנו שרשאי לעשות זאת (או לחילופין- מה הצד שאסור לעשות זאת בכלל)?
נראה מכאן שגם בשב ואל תעשה- 'קרקע עולם', הלכה היא ש'יהרג ואל יעבור', וזאת שלא כשיטת תוס' שבמקרה בו האשה 'קרקע עולם', רשאית היא לעבור ולא להיהרג. כיצד ישיבו תוס' על ראיה זו?
שאלה ג] השמטת הרמב"ם – להלכה, נפסקה הלכה כרבי עקיבא. אמנם הרמב"ם כלל לא הזכיר את מחלוקתם
תשובה
ביאור מחלוקת הראשונים בשורשה של סברת 'מאי חזית'- את סברת 'מאי חזית' העומדת ביסוד דין 'יהרג ואל יעבור' באיסור רציחה ניתן להסביר בשתי דרכים:
דרך א] חייהם שקולים- ניתן לבאר, שכאשר באים לאדם ודורשים ממנו להרוג את חברו ואם יסרב יהרגו אותו- חייו וחיי חברו מוטלים על כף המאזניים- זה לעומת זה. והואיל ואין יכולת לדעת חיי מי עדיפים, הלכה היא ששב ואל תעשה עדיף- ועל כן יימנע מהרציחה- גם במחיר חייו.
דרך ב] 'חדא' מול 'תרתי'- אולם מדברי רש"י (סנהדרין עד, א ד"ה סברא הוא) עולה ביאור אחר בסברה זו, וכך כתב:
"סברא הוא - שלא תדחה נפש חבירו, דאיכא תרתי [בהריגת חברו]: (1) איבוד נשמה (2) ועבירה, מפני נפשו דליכא אלא חדא אבוד נשמה והוא לא יעבור, דכי אמר רחמנא לעבור על המצות משום וחי בהם משום דיקרה בעיניו נשמה של ישראל, והכא גבי רוצח כיון דסוף סוף איכא איבוד נשמה למה יהא מותר לעבור - מי יודע שנפשו חביבה ליוצרו יותר מנפש חבירו - הלכך דבר המקום לא ניתן לדחות".
במידה והלה ירצח את חברו כדי להציל את נפשו- גם אבדה נפש מישראל וגם עבר עבירה, מה שאין כן אם יהרגוהו- שאז אמנם תאבד נפש מישראל, אבל ישראל לא יעבור עבירה.
ההבדל בין ב' דרכים אלו הוא במקרה שציירו תוס' שחפצים לזורקו על תינוק, ואם לא - יהרגוהו.
במצב זה ה'קום ועשה' הוא להתנגד לכך שיזרקוהו, ועל כן לדרך הא' מחוסר ידיעה איזה נפש עדיפה, עליו להיות פסיבי- בשב ואל תעשה, ולהניח שיזרקוהו על התינוק.
אולם לדרך הב'- גם בזה אם ייתן שיזרקוהו על התינוק גם תמות נפש מישראל וגם יעבור עבירה, ואם יתנגד- רק תמות נפש מישראל אולם לא יעבור עבירה. ועל כן עליו להיהרג ולא לעבור גם במקרה זה.
לאור דברי רש"י הנזכרים מבאר האגרות משה (יו"ד ח"א סי' קמה) את סברת בן פטורא; לדבריו, חשבונו של רש"י – 'חדא' מול 'תרתי', אינו רק במידה והאיסור הנלווה לעצם איבוד הנפש הוא איסור רציחה, אלא גם אם מדובר בכל איסור אחר נמצא שיש כאן 'חדא' מול 'תרתי'! שהרי בנוסף לאיבוד הנשמה שיתרחש בשתי האפשרויות, האיסור יתרחש רק באחת מהן, ועל כן אנו נעדיף את השניה.
כששניים הולכים במדבר ולאחד מהם מים, במידה ולא ישתף את חברו מבטל מצות עשה של צדקה והצלת נפש, ונמצא שיש לנו כאן נפש מול נפש וביטול מצוה! אכן, במידה וייתן לו את כל המים חברו יתחייב להשיב לו את המים מאותה סיבה! ועל כן למד בן פטורא שעליו לחלוק עם חברו את המים שבידו.
אכן, ר' עקיבא חלק וסבר שבמצב זה לא נאמרו חובת הצדקה, הואיל וציווי התורה הוא 'וחי אחיך עמך' – תן כפי יכולתך, כל עוד הדבר לא פוגע בקיומך – שלך. ועל כן, הואיל ובמקרה זה נתינת המים תפגע בחייו, אינו מצווה לשתף את חברו במים וחייו קודמים.
לדבריו, מיושבת הראיה נגד דברי התוס' מהסוגיא – ר' עקיבא הוצרך להביא פסוק כדי להסביר מדוע מבחינת ה'משקל' אין ייתרון לצד אחד על פני משנהו. אחר שהסברנו שאין ייתרון לצד אחד על משנהו, ממילא שבים אנו לכלל שאמרו תוס' ש'שב ואל תעשה' עדיף.
על פי דברים אלו מיושבת גם השמטת הרמב"ם לדין זה, וזאת משום שהרמב"ם בהלכות צדקה מזכיר את חובת הנתינה רק כאשר 'ידו משגת', ומבואר שבלא זה אינו חייב כלל במצות צדקה, וממילא לא ראה הרמב"ם צורך לכתוב את דין זה בהלכות פיקוח נפש, משום שפשוט שאינו צריך לשתף את חברו במי הקיתון.
שניהם שוים בזכות בקיתון- האחיעזר (יו"ד ב, טז) מבאר:
"ואולי יש לומר דלא דמי, דמה שכתבו התוס' באונסין אותו למעך את התינוק שאינו עושה מעשה בעצמו ואמרינן מאי חזית דדמו דתינוק סומק טפי ומותר, מה שאין כן בהא דבן פטורא דכיון דלא דריש חייך קודמים והא איסור גזל נדחה מפני פקוח נפש, והא דאסור להציל בממון חבירו היינו שמחויב לשלם ואם כן שניהם שוין בזכות הקיתון ואם כן מה ששותה מעצמו הוי כקום ועשה".
לדעת האחיעזר שתיית קיתון המים על ידי בעליו מוגדרת כ'קום עשה', הואיל ומצד הדין רשאי היה האחר לחטוף ממנו את הקנקן משום שאיסור גזל נדחה מפני פקוח נפש. ועל כן אף שהקנקן בבעלות אחד מהם נחשבים שניהם שוים בו- ושתייתו על ידי אחד מהם- כמוה כנטילה בקום ועשה.
ועל כן סבר בן פטורא שעליהם לחלוק בקנקן, וגם רבי עקיבא נזקק למקור מפסוק כדי לפסוק אחר.
העיקרון העולה מדבריו שבמידה ושניהם שוים יש לחלוק את המים ביניהם, מופיע כבר בדברי המהרש"א (ב"מ שם) שכותב, שבמידה וב' בני אדם הולכים בדרך ובידם קיתון א' של מים והקיתון שייך לשניהם, גם רבי עקיבא יודה שעליהם לחלוק את קנקן ביניהם.
מעשה שהיה בתקופת השואה באחד הגטאות, שהיו בו מאה עשרים יהודים ששימשו כנגרים. באו הנאצים ימ"ש לראש היודנראט ודרשו ממנו שיבחר חמישים נגרים מכלל הנגרים- שיישארו ויעבדו, ואילו את היתר ישלחו לתאי הגזים.
אחד מנגרים שהיה נוכח במקום הסתפק האם הוא רשאי לקחת כרטיס לעצמו ובכך להציל את חייו, או שמא אסור לו לעשות זאת הואיל ובא הדבר על חשבון נגר אחר.
הוא פנה לרב מרבני הגטו, שהשיב, שלדברי האחיעזר הנזכרים אסור לו ליטול את הפתק, משום שכאן כולם יודו הואיל והפתקים והזכות הבאה על ידם שייכת לאנשים מסוימים, וכולם שוים בהם.
שתייה בלא זקוק לכל המים- החזון איש (בגליונות על חי' הגר"ח) כותב, שמקרה זה בו נחלקו בן פטורא ורבי עקיבא אינו דומה ל'שב ואל תעשה' רגיל- שהרי כדי להצליח לחיות כעת- בפרק הזמן הקרוב יכול היה להסתפק בשתיית חלק מהבקבוק, ועל כן נשאלת השאלה- האם אכן רשאי לשתות את כולו או שמא עליו לחלוק אותו עם חברו הצמא.
בן פטורא סבר שאכן עליו לחלוק את הקיתון עם חברו, ואילו רבי עקיבא הוזקק לפסוק כדי להכריע שישתה לבדו הכל.
לאור זאת מחדש החזון איש (יו"ד סט, ב) שבמידה ולו עצמו יש מספיק מים ובידו קיתון נוסף המספיק לאדם אחד- ולפניו שנים לרבי עקיבא עליו לתת לאחד מהם את מלא הקיתון כדי להצילו שיחיה חיי עולם, ולא לחלוק ביניהם ולאפשר לשניהם את חיי השעה בלבד.
היחס בין חיי עולם לחיי שעה - בתקופת הקורונה, בחלק ממדינות העולם נוצר מחסור במכונות הנשמה/מסכות חמצן, והתעוררו שאלות קשות מאוד בקביעת סדר העדיפויות בנתינת מכונת ההנשמה. נטיית הלב הראשונה היא לתת את מכונת ההנשמה לחולה המסוכן יותר, אולם מדברי הפוסקים נראה שלא כך יש לנהוג- הואיל והחולה המסוכן יחיה 'חיי שעה' בלבד, ואילו החולה שמצבו טוב יותר יוכל לחיות 'חיי עולם'!
אמנם, נחלקו הפוסקים במקרה ומגיע כעת לפניו חולה שיחיה 'חיי שעה' בלבד, אולם יודע הוא שבהמשך יגיע חולה שהחיבור למכונת ההנשמה יציל אותו ויאפשר לו לחיות חיי עולם:
הרב משה פינשטיין בשו"ת אגרות משה (חו"מ ב, עג) נזקק לנידון זה בעקבות שאלה שהגיע לפתחו: לבית חולים בארה"ב הגיע חולה שימיו ספורים- 'חיי שעה' והיה צורך לחברו למכונת ההנשמה.
בעוד שהרופא מנחה את הצוות הרפואי להכניס את החולה ולהכינו להנשמה, הגיע לחדר במיון חולה אחר הזקוק להנשמה, אולם בשונה מהחולה הראשון- אם חולה זה יונשם רבים סיכוייו להבריא ולחיות 'חיי עולם'. הואיל ואין באפשרות בית החולים לחבר את שניהם עקב מחסור במכונות הנשמה, התלבט הרופא מה עליו לעשות? האם עליו להפסיק את תהליך ההכנה שהחל עם החולה הראשון ולחבר את החולה השני- שסיכוי לחיות חיי עולם, או לא?
הרב פינשטיין השיב לו, שעליו להמשיך עם הליך ההנשמה של החולה הראשון שקדם לביאת החולה השני. אף שלמדנו בשיעור הקודם ש'חיי עולם' קודמים ל'חיי שעה'- נכון הדבר בניתוח המציאות על ידי אדם מבחוץ השופט את מי להקדים. אולם חולה שהגיע לבית החולים 'קנה את מקומו'. עם תחילת הטיפול אנשי הצות הרפואי נעשו 'שליחים' של החולה- לשמירת והצלת חייו. במצב כזה- שהם שלוחיו של ה'חיי שעה'- עליהם לפעול מתוך המחויבות שלהם אליו.
ונבאר יותר, לו היה החולה הראשון שהגיע לבית החולים בהכרה, האם חייב היה לוותר על המכונה לטובת החולה בעל הסיכויים ל'חיי עולם'? ודאי שלא, את דברי רבי עקיבא שלימדנו ש"חייך קודמים לחיי חברך". מסיבה זו, הצוות הרפואי שנעשו לשלוחיו של החולה הראשון- אינם רשאים לוותר 'בשמו' על מכונת ההנשמה או המיטה בטיפול נמרץ עבור החולה האחר..
וכך כתב:
"וכיון שהכניסוהו להיחידה לרפאותו כבר זכה בהמקום, לא מיבעיא כשהוא משלם בעד הזמן שנמצא בבית החולים, בין שאינו משלם שמרפאין שם בחנם, ואף אם רק לעניים בחנם והוא עני מכל מקום כבר קנה במה שהובא שם להיות שם הזמן שצריך להיות שם והשעבודים שיש על בית החולים והרופאים דשם לרפאותו ואינו מחויב ואולי גם אסור שיתן את זכותו שעל ידי זה יחיה החיי שעה שהוא הזמן קצר שאפשר".
מנגד, עמדת הרב יוסף שלום אלישיב היא, שחולה שבעזרת מכונת ההנשמה יחיה 'חיי עולם' קודם לחולה שיחיה 'חיי שעה' בלבד, גם במידה והחולה שיחיה 'חיי שעה' הגיע לפניו לבית החולים! ועל כן סבר שבמקום בו יש מחסור במכונת הנשמה ומצוי הדבר שיגיע בהמשך היום חולה הזקוק למכונה – אין לחבר את בעל ה'חיי שעה' למכונת ההנשמה (כתב כן בתשובה לרופא יהודי מדרום אפריקה שכך היו הנהלים בבית החולים בו עבד, וליבו נקפו שמא עובר במעשיו אלו על איסורי תורה ח"ו).
אין מיתתם ודאית- הנצי"ב בספרו העמק שאלה (שאילתא קמז) מבאר, שאכן במקרה בו אם שניהם ישתו שניהם ימותו מודה בן פטורא לרבי עקיבא שבעל הקיתון אינו צריך לחלוק עם חברו את מימיו[2].
מחלוקתם נסובה אודות מקרה בו אין ודאות שאם ישתף את חברו במימיו ימות, אלא רק יכניס עצמו לספק סכנה, במקרה זה נחלקו בן פטורא ורבי עקיבא האם מוטל על בעל הקיתון להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל את חברו מסכנה ודאית, או לא?
לפני מספר שנים מתרחץ נקלע למערבולת באחד מחופי הכנרת והמציל סירב להיכנס ולהצילו מחשש שהוא עצמו יטבע במערבולת. לדברי הנצי"ב, השאלה האם נהג כשורה או לא תלויה במחלוקתם של בן פטורא ורבי עקיבא.
