שאלה שבועית: עדות קידושין ללא זמן

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

השיעור מוקדש לע"נ ר' ישעיה בן אברהם אביו של הרב יחזקאל יעקבסון שיבל"א שעמד בראשות הישיבה[1].

שאלתנו היום נסובה אודות מעשה שהגיע לפני בית הדין בפתח תקוה ולאחר מכן התגלגל לפתחו של בית דין הגדול, וכך השתלשלות הדברים:

לבית הדין בפתח תקוה הוגשה בקשה על ידי אדם מסוים לעכב נישואין של אשה לאדם אחר, בטענה שהיא מקודשת לו. לדבריו אירע פעם שנכנס לביתה, היא כיבדה אותו בביסקוויטים, הוא נטל שלושה – ארבעה ביסקוויטים נתן לה ואמר לה הרי את מקודשת לי בהם, ולדבריו היא קיבלה אותם מידו, מאידך, האשה מכחישה את הענין מכל וכל.

הואיל והחתן עמו רוצה להתחתן הוא כהן, לא ניתן לגרשה לחומרא, שהרי אז תאסר עליו.

המבקש לא הביא עמו עדים שראו את עצם הקדושין, ולדבריו הוא אינו זוכר כעת מי היו הנוכחים בעת הקדושין, אולם הביא עדים שהאשה הודתה בפניהם שהיא אכן מקודשת לו.

נמצא שיש לנו עידי הודאה בקידושין שלא ניתן להזימם (שהרי אינם אומרים אימתי הייתה אמירה זו, ובודאי שאינם מעידים על מועד הקידושין עצמם)?

במשנה בתחילת מסכת מכות (ב, א) נאמר:

"כיצד העדים נעשים זוממין מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה אין אומרים יעשה זה בן גרושה או בן חלוצה תחתיו אלא לוקה ארבעים מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לגלות אין אומרים יגלה זה תחתיו אלא לוקה ארבעים".

תוס' במקום (ד"ה מעידין) מקשים כיצד ניתן לקבל עדות 'בן גרושה/חלוצה' או על חיוב גלות- הרי לא ניתן לעשות עמהם את דין 'כאשר זמם' במידה ויוזמו, ונמצא שעדותם היא 'עדות שאי אתה יכול להזימה', ועדות שאי אתה יכול להזימה 'אינה עדות'?

בתירוצם הראשון משיבים תוס' שהואיל ובמידה ויוזמו ילקו- נחשב הדבר לקיום 'כאשר זמם', ועל כן נחשבת עדותם כ'עדות שאתה יכול להזימה'.

אולם בתירוצם השני השיבו תוס', שבמידה ולא ניתן לקיים 'כאשר זמם' ביחס לעדות מסוימת, לא נאמרה לגביה כלל הדרישה של 'עדות שאתה יכול להזימה'.

לכאורה, לאור תירוצם השני של תוס', במקרה שלפנינו, שעידי הקידושין אינם אומרים זמן- לא אמור הדבר להוות בעיה, הואיל ואין צורך ב'עדות שאתה יכולה להזימה' ביחס לעדות מעין זו.

שאלה א] תירוצם הא' של תוס'- אכן, הסבר זה מסתדר היטב עם תירוצם השני של תוס', אולם לאור זה ייצא שהשאלה שנשאל בית הדין תלויה בתירוצי תוס'! האמנם?

שאלה ב] ביאור תירוצם השני- עוד יש לדון האם אכן כוונת תוס' בתירוצם השני כפי שהבנו עד עתה שביחס לעדויות שלא ניתן לבצע בהם דין 'כאשר זמם' לא נאמר כלל דין 'עדות שאתה יכול להזימה', או שמא כוונתם שלא מבצעים את עונש 'כאשר זמם', אולם יכולת הזמה עדיין נדרשת

שאלה ג] הבעלות על הביסקוויטים- יש לדון מי מוגדר כבעלים עליהם, שהרי כדי לקדש יש צורך שהחפץ בו מקדש יהיה שייך לו קודם לכן. אם הם אינם שלו נמצא שאינה מקודשת בהם.

כיצד תתכן מציאות שהביסקוויטים שלו? 1) אפשר שאורח המקבל מזון מבעל הבית- קנה ורשאי לקדש בו אשה. 2) או שבשעה שאמר לה הרי את מקודשת לי הקנתה היא לו והוא קנה מדין יד ואז שב וקדשה בזה.

שאלה ד] מעשה שהיה באחת הישיבות; בחור נפגש עם מישהי והם הכירו זה את זה ושמחו זה עם זה, וכשעמדו להתארס, קראו הורי הכלה המיועדת לכלה ואמרו לו שאם היא תתחתן עם הבחור איתו היא נפגשת- הם לא יבואו לחתונה, ואף ינשלוה מהירושה!

הכלה היתה אובדת עצות, היא הגיעה לישיבתו של החתן בעת ארוחת הצהרים. כששמע החתן את סיפר המעשה הציע שיקדשנה כעת, וכשיגיע הדבר להורים כעובדה מוגמרת, שמא יתרצו בדבר.

הכלה הסכימה, והחתן המיועד לקח את הארוחה שקיבל בחדר האוכל וקידשה בה בפני ב' עדים. ועתה השאלה היא האם למעשה היא מקודשת או לא?

גם אם נגדיר שהאוכל בישיבה אינו נחשב כקנוי לו, עדיין אפשר שיש לחלק בין אוכל של חדר אוכל שאינו קנוי אלא מיועד לשימוש התלמידים כתמורה לתשלומי הוריהם, לבין סתם אורח המתארח בבית חברו וסועד על שולחנו.

תשובה

הנודע ביהודה (אבה"ע מהדו"ק סי' עב) נשאלת האם ניתן לקבל עדות זנות שאינם מעידים על הזמן בו ארעה הזנות- האם ניתן לקבל את עדותם או לא?

הנודע ביהודה פסק שניתן לקבל את עדותם, ואף שעדותם היא 'עדות שאי אתה יכול להזימה'- שהרי אינם אומרים מתי ראוה? מסתמך הנודע ביהודה על תירוצם השני של תוס'- שבמידה ולא ניתן לקיים את דין 'כאשר זמם' אין צורך בעדות שאתה יכול להזימה. ובעידי זנות הרי לא ניתן לממש את עונש 'כאשר זמם' במידה ויוזמו, ועל כן גם אין צורך בתנאי של עדות שאתה יכול להזימה.

בית הדין בפתח תקוה ואמר- שלדברי הנודע ביהודה יש לקבל את עידי ההודאה על הקידושין אף שלא ניתן להזימם, הואיל ובעידי קידושין לא ניתן לממש את עונש 'כאשר זמם', ועל כן אין צורך בעדות שאתה יכול להזימה.

ואם כן, יש לאסור עליה להנשא לאחר לכל הפחות לחומרא, מחשש לדברי הנודע ביהודה.

אמנם, בית הלוי (ח"ג סי ו) חולק על הנו"ב וסבור שגם עידי קידושין צריכים זמן, ובלא זה אין עדותם מתקבלת. ושלושה נימוקים לדבר:

1] הזמן הוא הגדרת העדות, עדות בלי מיקוד זמן אינה מוגדרת עדות, ללא קשור לשאלה האם ניתן לממש את דין 'כאשר זמם' או לא.

2] תוס' בתירוצם השני רק אמרו שבעדויות כאלה שאין התכנות לממש את דין 'כאשר זמם' אין צורך לעמוד בדרישה זו מבחינת העונש, אולם יכולת הזמה צריך בכל מקרה ם על פי תירוצם השני.

3] יש צורך בידיעת הזמן כדי שעל הצד שהעדים משקרים נוכל לתפוס אותם בשקרם ולהענישם גם אם לא מדין כאשר זמם, מדין המלקות על לאו ד'לא תענה'. בכך תיווצר מול העדים הרתעה מסוימת- שתמנע מהם לשקר.

בית הלוי מוכיח את דבריו- שהצורך ב'זמן' בעדות אינו רק עבור ההזמה- ואומר, שאם הזכרת הזמן נועדה עבור ההזמה בלבד, ניתן היה להסתפק בהזכרת זמן כללי יותר- כשבוע חודש וכדו', וגם בזה ניתן היה להזימם. מכך שבכל זאת דרשו חכמים זמן ממוקד יותר, מוכח שהצורך בזמן אינו נובע מבעיית הזמן בלבד.

אם נשוב למקרה שלנו- נמצא שכעת יש 'ספק ספקא'- ספק אחד- כאיזה מהתירוצים בתוס' לפסוק, וספק שני- האם אכן כוונת התירוץ השני שבעדות שלא ניתן לממש בה את עונש 'כאשר זמם', אין צורך בעדות שאתה יכול להזימה.

מקור נוסף המסייע לדברי בית הלוי הביאו דייני בית הדין בפתח תקוה מדברי הרמב"ם (עדות א, ה) שאומר שבמסגרת החקירות שחוקרים את העדים המעידים על אדם שעבד עבודה זרה, שואלים אותם מה הוא עבד. במידה והם אינם יודעים- עדותם נפסלת. אף שחוסר הידיעה אינו פוגע ביכולת להזימם.

הרי שישנן חקירות שלא נועדו עבור ההזמה, אלא עבור הגדרת דבריהם כעדות.

ההכרעה בפרשיית עיידי ההודאה- מכח הרמב"ם הזה הכריע בית דין בפתח תקוה כדברי בית הלוי ודלא כנודע ביהודה ועל כן אין לחוש לעידי ההודאה על הקידושין.

ליתר ביטחון הזמינו בית דין הגדול את האשה ואמרו לה- שהיא יכולה להתחתן עם אחר, אבל בתנאי שתשבע שלא קבלה ביסקוויטים מאותה אדם. האשה סירבה להישבע, ודבר זה גרם להם לחשוד שהיא משקרת, ועל כן לא התירוה להינשא ללא גט (וממילא נאסרה להינשא לכהן שרצתה להינשא לו).

בעלות על מנת האורח- בגמ' בחולין (צד, א) מסופר:

"ומעשה באחד שזמן ג' אורחין בשני בצורת ולא היה לו להניח לפניהם אלא כשלש ביצים בא בנו של בעה"ב נטל אחד מהן חלקו ונתנו לו וכן שני וכן שלישי בא אביו של תינוק מצאו שעוזק א' בפיו ושתים בידו חבטו בקרקע ומת כיון שראתה אמו עלתה לגג ונפלה ומתה אף הוא עלה לגג ונפל ומת".

על פניו נראה מגמ' זו שהמזון אינו בבעלותם של האורחים, אלא רק רשאים לאוכלו, שהרי נראה שנהגו שלא כשורה בכך שנתנו את מנתם לבן המארח.

אולם המגן אברהם (קע ס"ק כג) מבאר שהגמ' בחולין עסקה במקרה בו לא היה בידי בעל הבעל מאכל רב, ועל כן נטילה מהמזון שלא למטרת אכילה- אינה לרצונו ואסורה.

אולם במידה וישנה כמות גדולה של מזון על השולחן, רשאים האורחים להשתמש בו כרצונם.

כן עולה גם מפסק הרמ"א (אבה"ע כח, יז):

"אורח שיושב אצל בעל הבית, ונוטל חלקו וקידש בו, הוי מקודשת".

עוד ניתן לחלק ולומר שכל האיסור בחולין הוא לתת לבנו של בעל הבית (שאז מבייש אותו הדבר ביותר), אולם לתת לאדם אחר מותר. אם כי, הט"ז אינו מקבל את חילוק זה וסובר שאדרבה- נתינה לאדם אחר- בעייתית יותר.

[1] בעת הלוויה ספד הרב יחזקאל יעקבסון לאביו ואמר שאביו לא היה רב, הוא שימש כמפקח משרד החינוך לענין חקלאות. לפני כשלושים שנה הוא יצא לפנסיה ומאז בכל שלוש שנים סיים את הש"ס! איזו אהבת תורה!