שאלה שבועית - הדלקת נרות וקבלת שבת

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

שאלה א] ברכה על הדלקת נרות שבת- אימתי מברכות הנשים על הדלקת הנרות מידי שבת?

הכלל בהל' ברכת המצוות אומר שעל כל המצוות מברך 'עובר לעשייתן', קודם העשייה. ואם כן, לכאורה גם בהדלקת נרות יש לברך לפני ההדלקה. אולם מנהג רבות מנשות ישראל להדליק, לכסות את העיניים ואז לברך.

מדוע? אם החשש הוא משום שמקבלות שבת בברכה, מדוע אינן יכולות להתנות שלא מקבלות שבת בברכה ולברך עובר לעשייתן?

שאלה ב] ברכת הנרות ביום טוב- האם ביום טוב שניתן להעביר אש, מברכות הנשים לפני ההדלקה או לאחריה?

שאלה ג] הדלקת נרות ללא קבלת שבת- לפני מספר שנים התקשרה אלי אמו של בוגר הישיבה, ושאלה בפיה- בית הכנסת בו הם מתפללים נמצא במרחק של למעלה מחצי שעת הליכה מביתם, ולכן בדרך כלל יוצא בעלה סמוך לכניסת שבת לבית הכנסת עם הרכב, ומקבל את השבת בבית הכנסת. ואילו היא נשארת בבית ואינה הולכת לבית הכנסת- מפני שצריכה להדליק נרות שבת.

עתה, עומדת היא לפני השבת- חתן של בנה, ובגלל האורחים הרבים שהזמינה, היא מעוניינת להגיע לבית הכנסת גם לתפילת ליל שבת. ועל כן שאלתה בפיה- האם ביכולתה להדליק את הנרות טרם צאתה מביתה בלא לקבל שבת, ליסוע לבית הכנסת, ורק שם לקבל את השבת?

שאלה דומה נשאל הציץ אליעזר- אודות נשים המעוניינות ללכת לכותל להתפלל בליל שבת, ואת הדרך 'הלוך' מעוניינות לעשות בנסיעה, האם רשאיות נשים אלו להדליק נרות, לכוון לא לקבל שבת בהדלקתן ורק לאחר מכן ליסוע?

שאלה ד] נר שבת ונר חנוכה- מי קודם? מידי שנה ישנה בחנוכה לפחות שבת אחת. בערב שבת לפני כניסת השבת על האדם להדליק נר שבת ונר חנוכה, והשאלה היא איזה מהם יקדים? מחד- נר שבת הינו תדיר, והלכה היא ש'תדיר ושאינו תדיר, תדיר תדיר קודם', אולם מאידך- יתכן ובהדלקת הנרות ישנה קבלת שבת מסוימת, ועל כן לא ניתן להקדימם.

נחלקו בשאלה זו הראשונים, הביאם הטור בהל' חנוכה (סי' תרעט):

"כתב בהלכות גדולות: נר של שבת ושל חנוכה - ידליק של חנוכה ברישא, דאי מדליק של שבת ברישא איתסר ליה לאדלוקי של חנוכה, דהא קבליה לשבת. והתוספות כתבו שאין הקבלה תלויה בהדלקה, ויכול להדליק של שבת תחילה ואחר כך של חנוכה כל זמן שלא קיבלו לשבת".

תשובה

כדי להשיב על השאלות שלפנינו, נפתח תחילה בלימוד סוגיא בברכות (כז, ב):

"והיינו דקאמר ליה רבי ירמיה בר אבא לרב מי בדלת [אחר שהתפלל תפילת ערבית של ערב שבת מבעוד יום, שאלו האם פרש ממלאכה]? אמר ליה אין בדילנא... ומי בדיל? והאמר רבי אבין פעם אחת התפלל רבי של שבת בערב שבת ונכנס למרחץ ויצא ושנה לן פרקין ועדיין לא חשכה [הרי שעל אף שהתפלל ערבית בערב שבת מבעוד יום לא בדל ממלאכה]? אמר רבא ההוא דנכנס להזיע וקודם גזירה הוה [ונמצא שכן בדל ממלאכה ובמה שעשה לא היה כל איסור].

איני? והא אביי שרא ליה לרב דימי בר ליואי לכברויי סלי [לעשן כלים בגופרית-שזוהי פעולה שודאי כרוכה בחילול שבת]? ההוא טעותא הואי [יום המעונן גרם לו לקבל שבת בטעות].

וטעותא מי הדרא? והא אמר אבידן פעם אחת נתקשרו שמים בעבים כסבורים העם לומר חשכה הוא ונכנסו לבית הכנסת והתפללו של מוצאי שבת בשבת ונתפזרו העבים וזרחה החמה ובאו ושאלו את רבי ואמר הואיל והתפללו התפללו? שאני צבור דלא מטרחינן להו".

עולה מהגמ', שיחיד שהתפלל ערבית של שבת בערב שבת, בטלה קבלתו. נשאלת השאלה מדוע בטלה קבלתו- הרי סוף סוף התפלל ערבית של שבת?

כדי להשיב על שאלה זו, עלינו לברר נתון שאינו מופיע במפורש בסוגיא, והוא- מתי התפלל אותו אדם/ציבור את תפילת הערבית של שבת.

לפנינו שלוש אפשרויות בביאור הסוגיא:

אפשרות א] לפני פלג המנחה- מדובר שמחמת טעותו [היה יום מעונן וחשב שכבר החשיך ונכנסה שבת] התפלל את תפילת הערבית של ערב שבת לפני פלג המנחה. לאור זאת, מובן היטב מדוע לא עלתה לו תפילתו.

אכן, לאור זה ייצא חידוש גדול- שאת הציבור שהתפללו ערבית של שבת בטעות לא מחזירים, אף שהתפללו לפני פלג המנחה!

אפשר שיצאו ידי חובת תפילת ערבית על אף שהתפללו בשעה זו, ואפשר, שאכן לא יצאו ידי תפילת ערבית, אולם הואיל ותפילת ערבית רשות לא הטריחו חז"ל את הציבור לשוב ולהתפלל.

עוד עולה להסבר זה, שאם יחיד התפלל ערבית לאחר פלג המנחה, אף שעשה זאת בטעות אין תפילתו בטלה.

אפשרות ב] תרתי דסתרי- מדובר שהתפלל הן את תפילת המנחה של יום שישי והן את תפילת הערבית של ליל שבת לאחר פלג המנחה, והואיל ויש במעשיו משום 'תרתי דסתרי', בטלה תפילת הערבית שהתפלל.

זאת ביחיד, מציבור לא דרשו לחזור אף כאשר היה במעשיהם משום תרתי דסתרי.

להסבר זה נמצא, שאם היחיד היה מתפלל את תפילת המנחה לפני פלג המנחה, ולא היה במעשיו משום תרתי דסתרי, לא היתה בטילה תפילתו.

אפשרות ג] מצוות צריכות כוונה- מדובר שהתפלל את מנחה לפני פלג המנחה ואת ערבית אחר פלג המנחה. ובכל זאת, הואיל והוא התכוון להתפלל תפילת ערבית של שבת מתוך מחשבה שהשבת כבר נכנסה, והיא לא נכנסה- לא יצא ידי חובתו. [ואף אם נניח שמצוות דרבנן אינן צריכות כוונה, שמא

3) המנחה לפני וערבית אחרי והוא התפלל בזמן טוב ואין תרתי דסתרי. אלא מצוות צריכות כוונה ומכוון שהתפלל מתוך כוונה שהגיעה מועד החיוב בתפילה- שבת, דבר שלא היה נכון, לא יצא ידי חובתו.

[ואף אם נאמר שמצוות דרבנן אינן צריכות כונה, החתם סופר אומר שכוונה שלילית- מגרעת. ואם כן, אפשר שכאן יש לו מעין כוונה שלילית- על הצד שלא נכנסה שבת לא היה מעוניין להתפלל ולצאת ידי חובה].

'שאני ציבור דלא מטרחי' להו'- כפי שאמרנו, משמעות 'לא מטרחינן להו' לעניין תפילת ערבית יכולה להתפרש בשני אופנים- אפשר שיצאו ידי חובה, ואפשר שלא יצאו ידי חובה אך איננו דורשים מהם לשוב ולהתפלל.

מה דינו של ה'ציבור' לענין עשיית מלאכה בזמן זה? האם מותרים הם במלאכה, או שמא קבלת השבת שקיבלו בטעות- קבלה היא ואסורים?

'מעשה של קבלת שבת'- שיטת רש"י [כן ביארו הדרכי דוד], שברגע שהתפללו תפילת ערבית של שבת- עשו מעשה שמבטא קבלת שבת, אף שעשאוהו בטעות, חלה קבלת השבת ואסורים במלאכה.

לדבריו, ברגע שיעשה האדם מעשה של הדלקת נרות המבטא קבלת שבת, אף שאינו מעוניין לקבל במעשה זה את השבת- חלה הקבלה, ואינו יכול לבטלה.

על דרך זו מובנית היטב שיטתו של בה"ג, הסבור שבערב שבת חנוכה אין להדליק נר שבת לפני הדלקת נר חנוכה, ואף שתדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם! זאת משום, שמרגע שעשה מעשה של קבלת שבת והדליק נרות חלה עליו השבת מאליה, גם אם אינו מעוניין בכך.

תוס' במקום (ד"ה אני ציבור) כותבים:

"אף על גב דלא מטא זמן אין איסורה איסור בעשיית מלאכה אף על גב דטעותא הוא".

המילה 'אין' נראית כמי שאינה במקומה. ואכן, המהרש"ל מגיה את דברי תוס' ומוחק את מילה זו.

לדבריו, משמעות דברי תוס' היא- שמרגע שהתפללו הציבור ערבית של שבת, ותפילתם נשארת כדי לא להטריחם- אסורים בעשיית מלאכה.

המהרש"א לא מקבל את הגהתו ופרשנותו של המהרש"ל בתוס', ועל כן מגיה ומשנה מעט אחרת:

"שאני צבור אע"ג דלא מטא זמן איסור דאין אסורים בעשיית מלאכה ואע"ג דטעותא הוא"..

לדבריו, אף שאין מבטלים את תפילת הציבור, מותרים הם בעשיית מלאכה! הואיל ולא היה ברצונם ובדעתם לקבל שבת מוקדם.

להסברו של המהרש"א, מפורש בתוס' שלא כשיטתו של רש"י! מעשה של קבלת שבת, אינו גורר איתו בהכרח קבלת שבת- כאשר אין זה רצון האדם.

תוספת שבת- בידי אדם או בידי שמים? אפשר, ששאלה זו תלויה בשני הצדדים שהעלינו בשיעורים הקודמים בחלות תוספת שבת. האם התוספת היא הרחבת השבת לענין איסורים ומלאכה- שמחיל האדם על עצמו (כהבנת 'נדר'), או שמא התופסת היא כשבת ממש, החלה בידי שמים, בעקבות מעשיו של האדם.

לצד הראשון, מסתבר שאם אין בכוונתו של האדם לקבל שבת- לא תחול קבלתו, אולם לצד השני, אפשר שברגע שעשה מעשה של קבלת שבת- חלה השבת מאיליה גם ללא רצונוץ

השו"ע (או"ח רסג, יד) פוסק:

"אם ביום המעונן טעו צבור וחשבו שחשיכה והדליקו נרות והתפללו תפלת ערבית ש"ש, ואח"כ נתפזרו העבים וזרחה חמה, אין צריך לחזור ולהתפלל ערבית אם כשהתפללו היה מפלג המנחה ולמעלה; ואם יחיד הוא שטעה בכך, צריך הוא לחזור ולהתפלל תפלת ערבית. ולענין עשיית מלאכה בין ציבור בין יחיד מותרים, דקבלת שבת היתה בטעות. ויש אומרים שאותם שהדליקו נרות אסורים בעשיית מלאכה ושאר אנשי הבית מותרין".

השולחן ערוך פסק בסתם כהסברו של המהרש"ל בתוס'- שציבור שקבלו עליהם שבת בטעות מותרים בעשיית מלאכה, אף שאינם צריכים לחזור ולהתפלל ערבית. ובשם יש אומרים הביא, שהציבור בכללו מותר בעשיית מלאכה, אולם אותם שעשו את מעשה ההדלקה אסורים בעשיית מלאכה

הבית יוסף (שם) מסביר את סברתם של 'היש אומרים':

"והמרדכי כתב בסוף פרק במה מדליקין (סי' רצז) בשם הגאונים שפעם אחד היה יום המעונן וסבורין העם שחשכה והדליקו נרות ולא הספיקו להתפלל מנחה עד שנתפזרו העבים וזרחה החמה והתחילו הנרות לכבות והורו חכמי הדור שאותם שהדליקו אסורין להדליק ולעשות מלאכה שכבר קבלו שבת ושאר אנשי הבית מותרין ומשמע דסבירא ליה דעדיפא קבלת שבת על ידי הדלקת נר שהוא מעשה מקבלה בתפילה".

הבית יוסף מבאר את סברתם של ה'יש אומרים' על בסיס החילוק שעלה מדברי רש"י- קבלת שבת על ידי מעשה- היא משמעותית יותר ואינה ברת חזרה אלא שבשונה מרש"י, סבר שקבלת שבת בתפילה- דיבור בלבד, אינה נחשבת קבלת שבת על ידי מעשה.

וכפי שכותב הגר"א על דבריהם:

"דסבירא להו דקבלה בטעות הוי קבלה ומתפלה [שראינו שלא חייבה את הציבור באיסור מלאכה] אין ראיה, כיון דתפילה בטעות אינה כלום ואף בצבור רק משום דלא מטרחינן להו הקבלה ג"כ אינה כלום משא"כ בקבלה דהדלקה ובזה יפה כוון שכ' וי"א דרצונו לומר- דאף בהתפללו מעריב הדין כן...".

ברכה קודם הדלקה או לאחריה- השו"ע (או"ח רסג, ה) כותב:

"כשידליק יברך...אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של שבת".

וברמ"א במקום מוסיף:

"יש מי שאומר שמברכים קודם ההדלקה ויש מי שאומר שמברך אחר ההדלקה וכדי שיהא עובר לעשייתו לא יהנה ממנה עד לאחר הברכה. ומשימין היד לפני הנר אחר ההדלקה ומברכין, ואחר כך מסלקין היד וזה מקרי עובר לעשיה וכן המנהג".

הרי לפנינו שני המנהגים בהדלקת הנרות. האחד- לברך קודם ההדלקה, והאחר- לברך אחר ההדלקה, וכדי שהברכה תהיה 'עובר לעשייתן', לכסות את העיניים בין ההדלקה לברכה. טעמה של שיטה זו- הסוברת שיש לברך אחר ההדלקה נעוץ בדעתו של בה"ג- שיש בברכה על הנרות משום קבלת שבת. ולאחריה לא יוכל לשוב ולברך על הנרות.

דעתו של הרב עובדיה יוסף שיש לברך לפני ההדלקה, ובין השאר תולה זאת בכך, שעמדתו של השולחן ערוך שאין מעשה ההדלקה גורר איתו בהכרח קבלת שבת- שלא כדעתו של בה"ג, ועל כן לפיו אין מניעה לברך לפני ההדלקה ככל ברכת המצוות, וכך כותב בשו"ת יחוה דעת (ב, לג):

"אמנם בשו"ת רבי יעקב וייל כתב: מקצת נשים נוהגות שמדליקות את הנרות, ואחר כך שמות כפות ידיהן פרושות כנגד הנרות ומברכות ומסלקות ידיהן כדי שתיחשב להן הברכה עובר לעשייתן, ולא רצו לברך קודם ההדלקה, שאם כן קבלו שבת עליהן ולא יוכלו יותר להדליק. ע"כ...... אולם זהו דוקא לדעת בעל הלכות גדולות שסובר שקבלת שבת תלויה בהדלקת הנרות, אך רבו הפוסקים החולקים עליו ... ונראה שדעת מרן לפסוק כרוב הפוסקים שאין קבלת שבת תלויה בהדלקת הנרות, ולכן הביא תחילה סברת בעל הלכות גדולות, ואחר כך כתב שיש חולקים עליו ... ולפי זה ברור שצריך לברך על הדלקת הנרות בערב שבת קודם ההדלקה, כדין כל המצות שמברכים עליהן עובר לעשייתן. שהרי כל עיקר הסברא שכתב רבי יעקב וייל בשם מקצת נשים, שאם יברכו תחילה לא יוכלו להדליק, אינה אלא לדעת בעל הלכות גדולות שקבלת שבת תלויה בהדלקת הנרות, וסוברים שהכל תלוי בברכה שנזכר בה להדליק נר של שבת, ואף גם זאת, יד הדוחה נטויה, שאין קבלת שבת תלויה בברכה בלבד, אלא עם סיום ההדלקה ... ושמעתי מפי מגידי אמת, שהגאון המפורסם רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, הורה להלכה ולמעשה לרעייתו הרבנית ולבני ביתו לברך קודם הדלקת הנרות בערב שבת. וכן נהגו על פיו..... ובפרט שכן היה המנהג אצלנו מקדם קדמתה כדעת מרן שקבלנו הוראותיו, ורק לאחרונה התחילו לשנות המנהג שלא בצדק, בראותם דברי הרמ"א וקיצור שלחן ערוך. ולא שמו אל לבם דברי רב עמרם גאון והרמב"ם והראבי"ה והמרדכי והשבלי הלקט, שכתבו שצריך לברך עובר לעשייתן, ואדרבה כל שמברכות אחר ההדלקה נכנסות בספק איסור ברכה לבטלה. ולכן מצוה רבה לפרסם הדבר ולהחזיר עטרה ליושנה ולברך על הדלקת הנרות בערב שבת לפני ההדלקה. ושומע לנו ישכון בטח".

כששאלו את הציץ אליעזר (י, יט) אם אפשר ליסוע לכותל ולהתנות על ההדלקה, התיר למעשה, הואיל ומבואר בפוסקים שבמקום הצורך ניתן להתנות שלא לקבל את השבת בהדלקת הנרות, והליכה זו לכותל נחשב מקום צורך- "שיוכלו על ידי כך למלאות צמאונן הרוחני ועריגתן הנפשי לדוד עד בית אלקים ולשאוב השראה עילאית מיוחדת"[1].

היתר זה, של התנאה במקום הצורך משמש את המשנה ברורה ביחס לחופה הנעשית בערב שבת סמוך לכניסת השבת, וכך כתב (רסג ס"ק כא):

"יש אומרים כשיש חופה בערב שבת ומאחרין בה עד אחר שקיעת החמה והאשה אינה רוצה לקבל שבת לפני החופה פן תצטרך לעשות עוד איזה דבר האסור בשבת על כן תדליק הנר בלא ברכה קודם החופה ואחר כך בחשיכה תפרוס ידיה על הנרות ותברך או כשהוא עדיין בין השמשות אחר החופה תאמר לאינו יהודי להדליק דלא גזרו על שבות בה"ש לצורך והיא תברך. ותמהו האחרונים על זה דלא שייך ברכה בדלוקה ועומדת ובפרט דעתה הוא זמן איסור להדליק ואיך תאמר 'וצונו להדליק' ועל אידך תקנה דתאמר לאינו יהודי להדליק גם כן קשה הא אין שליחות לאינו יהודי וא"כ היא אינה מדלקת ואיך תברך ... ומסקי האחרונים עצה אחרת לזה דהיינו לפי מה דקיי"ל דיכולה לברך ולהתנות על כל פנים בלצורך שאינה מקבלת שבת בהדלקה הכי נמי בעניננו הוי לצורך ותדליק ותברך קודם שהולכת לחופה ותתנה. והוא הדין נמי באשה שחל ליל טבילתה בערב שבת תדליק ותברך קודם הליכתה לבית הטבילה ותתנה שאינה מקבלת שבת עד אחר רחיצה וחפיפה".

לאור זאת, בבואי להשיב לאמו של אותו תלמיד שרצתה להתנות על הדלקת הנרות כדי שתוכל לסוע לבית הכנסת לקבל את פני האורחים שבאו לשבת חתן, השאלה שעמדה לנגד עיני היא, האם מוגדר הדבר כ'צורך' או לא.

אף אם נאמר שקבלת האורחים בפני עצמה אינה מוגדרת כצורך, התפילה בציבור בבית הכנסת מוגדרת כצורך (גם אם אין עיקר כוונתה בנסיעתה לשם תפילה בציבור), ועל כן התרתי לאותה אמא להדליק נרות ולהתנות שלא לקבל שבת בהדלקתה.

				עשיית מלאכה
	ערבית בטעות	קבלת שבת בטעות	נרות בטעות
	v	v	v	בגמ' לא התבטל ורק נגרר אחר הרוב קבלת שבת בטעות בלי קבלת שבת	מג"א כן מה"ת.....
גר"א	בציבור x לא מטרחינן להתחיל פעם שניה	v	v	קבלת שבת בטעות הוי קבלת שבת	תפילה שאני
תוס' מהרש"א	x רק נחשב תפילה	x	x	קבלת שבת בטעות לא הוי קבלת שבת	בציבור לא מטרחינן
	x	x	v	קבת שבת בטעות מעשה כן, לא למעשה לא
תוס' מהרש"ל ב"י	V אסור במלאכה	x	x	רש"י