שיחה לפרשת פנחס - חשיבות העמל והעבודה בחיינו

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

"סמיכות פרשיות הללו כהונת פינחס וצרור את המדינים והמנין ופטירת משה רבינו ע"ה. הענין הוא כי עתה התחיל להיות הנהגה אחרת של דור באי הארץ. לכן היה מנין חדש. וכמו בדור המדבר ניתן להם אהרן הכהן כך בדור זה הי' כהונת פנחס. רק מקודם היה במעלה עליונה למעלה מהטבע בכחו של מרע"ה ולכן כהונת אהרן היה מתנה משמים. ופנחס בדין זכה לכהונתו כי היה לפי השתנות הדור שהתחיל עתה להיות עבודת האדם והתעוררות שלמטה בחינת תורה שבע"פ. וזה עצמו ענין קנאין פוגעין בו. שהוא אינו בר מות בסנהדרין שעפ"י הדין אינו יכול להמיתו, ורק מי שמקנא לה' נשתנה הדין להורגו שכן דין התורה. נמצא שבנ"י משנים במעשיהם כל הנהגות התורה. וזה ענין תורה שבע"פ שהכל ניתן מסיני רק שבנ"י צריכין להוציאו מכח אל הפועל. ומה שמרע"ה לא הרג את זמרי רק פינחס לא היה פחיתות למרע"ה רק שבא פינחס ונטל את שלו. ובאמת דורו של משה רבינו ע"ה ע"י שהיו גבוהים מאוד לא היה ההנהגה בכח האנשים רק בהנהגה עליונה. שבטל שכל וכח השגת האדם במדריגה רמה כזו. ואח"כ שנשפלו הדורות ניכר ונצרך התעוררות התחתונים כנ"ל. וכמו שנתבטל מאור הלבנה כלפי השמש. ולכן כתיב צרור את המדינים כו'. עליכם לאייב אותם. כלומר שהיה הכאת המדינים בצירוף שנאת בנ"י. הן הדברים שכתבנו שהתחיל התנהגות בהתעוררות התחתונים. ומלחמות הראשונות היה הכל רק בנפלאות הבורא בלבד. ואדרבא כתיב ואתם תחרישון" (שפת אמת פרשת פינחס שנת תר"מ)

הפרשה שלנו היא "שינוי כיוון". עם ישראל נהפך מסביל לפעיל-לעושה ויוצר. לכן יש מנין חדש של עם ישראל. קשר חדש בין ישראל לריבונו של עולם. זהו ההבדל בין דור המדבר לדור שנכנס לארץ, ההבדל בין ההליכה במדבר שבה יש מן ושליו לבין הכניסה לארץ ללא ניסים, כי כעת בני ישראל חייבים לבנות בארץ "ממלכת כהנים וגוי קדוש", ופרשתנו היא ההכנה לכניסה לארץ. לכן מלחמת מדין לא נעשית אלא בתוספת השנאה של עם ישראל. וזהו הרצף של כל הנושאים כולם, שבאות לבטא את העשייה של בני ישראל מקנאת פנחס, הציווי לשנוא, עבודת הקורבנות, ועוד.

כתוב בגמ':

"לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי דכתיב (במדבר כה, יג) והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" (תלמוד בבלי מסכת זבחים דף קא:)

כותב רש"י בפרשתנו:

"שאע"פ שכבר נתנה כהונה לזרעו של אהרן, לא נתנה אלא לאהרן ולבניו, שנמשחו עמו ולתולדותיהם שיולידו אחר המשחתן, אבל פינחס שנולד קודם לכן ולא נמשח, לא בא לכלל כהונה עד כאן" (רש"י במדבר כה,יג)

ה"שפת אמת" מדגיש שאהרן קיבל את הכהונה בלי עשייה-משמיים. אך כעת יש "שינוי כיוון". פנחס מקבל את הכהונה בדין לאחר שעשה מעשה.

נסביר את הדברים:

ראשית, לפי הגמ' בזבחים הכותבת שפנחס לא היה כהן לפני מעשה הריגת זמרי כי הוא נולד כאשר אהרן נמשח בשמן והוא לא נמשח. והשכר שהוא יהיה כהן בגלל מעשה קנאותו והריגתו של זמרי.

שינוי הדרך מתבטא בהבדל הזה שבין אהרן ופנחס, שאהרן מקבל את הכהונה בצורה אוטומטית ואילו פנחס צריך לעמול לקנות את הכהונה.

בהתחלה עם ישראל פסיבי ומתרחשים ניסים ויש ראיית ה' עין בעין כדי שיוכלו לראות את ה'. לאחר מכן בשלב השני יש צורך שהאדם יעמול להשיג את הדברים כי כך הוא קונה אותם ונוצר תהליך בתוכו.

זה המסר והחשיבות לגבינו. חשיבות העמל והעבודה הן בלימוד תורה והן בעבודת ה', על מנת שנוכל לקנות ערכים אלו לשנים רבות.

וכך כותב שפת אמת:

"ועל ידי שמסר גם הכהונה, כדאיתא בזוהר (ח"ג עמ' ריד) הקדוש דמאן דקטיל נפשא [שמי שהורג נפש] פסול לכהונה, נמצא שידע פינחס שיאבד הכהונה על ידי זה, ואף על פי כן נלחם מלחמת ה' כדי לקדש שם שמים ולכפר על בני ישראל. לכן ניתן לו שנית הכהונה" (שפת אמת פרשת פינחס - שנת תרמ"א)

"ויש לפרש כי הכהונה אשר היתה מיוחדת לפינחס היה כהונה זו שזכה לה על פי הדין, כמו שכתבתי במקום אחר שכהונה היא במתנה, [ו]אף על פי כן יש [ש]זוכין בדין למתנה זו, דהא כתיב הנני נותן - לשון מתנה ... וזו הכהונה שהיתה מיוחדת לפינחס בא לו אחר הריגת זמרי, וכהונה ראשונה שבא רק במתנה ניקח ממנו מטעם דקטל נפשא. אבל הזוכה על פי דין אנו יכול ליפסד אותה על ידי שום סיבה" (שפת אמת פרשת פינחס- שנת תרמ"א)

ה"שפת אמת" עצמו בשנת תרמ"א מסביר את הדברים לפי הזהר, בניגוד לדברי הגמ' ולרש"י. אכן פנחס היה כהן לפני הריגת זמרי אך הכהונה נלקחה ממנו ברגע שהרג את זמרי. פנחס היה מודע לכך שהוא ייאבד את הכהונה ובכל זאת הוא הסכים להקריב ולהפסיד את הכהונה כדי למנוע את החילול ה' הגדול שהיה, וה' נתן לו את הכהונה בשנית והוא זכה בה בדין.

הבנה זו מדגישה עוד יותר את "שינוי הכיוון". פנחס זכה לכהונה בלי עשייה ולאחר ה"שינוי כיוון" הכהונה נלקחה ממנו וחוזרת רק לאחר שהרג את זמרי ועשה מעשה.

כותב ר' צדוק:

"ענין נעשה ונשמע שאמרו אף שלא יצוייר שיהיה המעשה קודם השמיעה רק הפירוש הוא ... על דרך שמצינו בפסח שני שאמר להם משה רבינו ע"ה עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם, ואמרנו שפירוש "עמדו" [זה] בתפלה, היינו על ידי הצעקה שצעקו מעומק לבם למה נגרע וגו' אף שלא היו ראוים לקרבן פסח רק על ידי החשק שלהם עשאו לדברי תורה וזכו לפרשה זו. וזה שנאמר עמדו בצעקה זו לפני השם יתברך למה נגרע, ועל ידי זה אשמעה מה יצוה ה' לכם. ועל דרך שאמרו (סנהדרין ח'.) ראויה [פרשת נחלות שתיכתב על ידי משה רבינו] אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן. וזה שאמרו מקודם נעשה שעל ידי החשק שלנו נעשה לדברי תורה, היינו שיאיר ה' לידע הדברי תורה והמעשה אשר נעשה. כמו שמצינו באברהם אבינו ע"ה שקיים כל התורה עד שלא נתנה (כמו שאמרו יומא כ"ח ע"ב) ומהיכן למד התורה אלא שהאיר השם יתברך בלבו וידע מעצמו כל הדברי תורה כמו שאמרו (בר"ר פ' ס"א)" (ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק לר"ה )

כלומר, פרשת בנות צלפחד ופרשת קרבן פסח שני המופיעות בפרשתנו, באות להדגיש שהפרשות נקראות על שמן בגלל ההשתוקקות של האנשים והנשים לעבוד את ה' ולדעת מהי ההלכה.

לדעת "פרי צדיק" זו הכוונה "נעשה ונשמע". "נעשה" הכוונה לעשיה בלהט, עשיה בלב, ואז "נשמע"- לשמוע דבר ה' מתוך השתוקקות וכמיהה.

נמצאים אנו בסוף שנה שהוא זמן לחשבון נפש, וכל בחור צריך לבדוק במה הוא התקדם השנה. חשוב שכל בחור יבדוק את עצמו בשני מישורים:הביצוע, והלב. הלב-כמה השתוקקות וכמיהה, מה שאיפות חייו האמיתיים? כמה עבודת ה' נוכחות בשאיפות חייו? והביצוע, האם אין פער בין השאיפות והביצוע, ואם יש, כיצד הוא סוגר פער זה?

כותב נתיבות שלום:

"באור החיים הקדוש מקשה למה נסדרה פרשת קרבנות רק כאן אחר מינוי יהושע, הרי הקרבנות נהגו כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר מעת שהוקם המשכן, ומינוי יהושע היה רק בשנת הארבעים ומדוע איפוא כתבה התורה כאן את מצות הקרבנות.....ויש לפרש הענין על פי מה שכתב בספר הקדוש נועם אלימלך (פרשת נח) שבכל דור ודור יש מצווה מיוחדת שעל כלל ישראל לתקן במיוחד בדור זה, אם כי התרי"ג מצוות אמורות לכל הדורות, אבל יש מצוה מיוחדת בכל דור שכלל ישראל צריכים להחזיק בה ביותר ולמסור נפשם עליה....והנה השורש והמקור לעבודת ה' מתוך עבודה ויגיעה הוא עבודת הקרבנות ... ובזה יש לפרש את ענין סמיכות הפרשיות, שלאחר מינוי יהושע נאמרה פרשת הקרבנות, שבזה הודיע הקב"ה למשה שלדורו של יהושע, דור באי הארץ יש דרך עבודה חדשה, עמוד העבודה, שהוא עבודה מתוך יגיעה אשר שורשה עבדות הקרבנות ולכן נאמר כאן הלשון 'צו את בני ישראל', שזהו ציווי כללי לכלל ישראל שתפקיד הדור הזה הוא עבודה" (נתיבות שלום פרשת פינחס)

מדוע הקורבנות מופיעים דווקא אצלנו בפרשה לאחר מינוי יהושע, הרי הם היו כבר בתחילת הארבעים שנה שהלכו במדבר? הקורבנות מסמלים עבודה, הן עבודה פיזית רבה והן עבודת הלב, ולכן הם מופיעים לאחר מינוי יהושע למרות שהם היו קודם, כדי להדגיש שכעת מהלך ה' דרך עמל ועבודה מרובים.

הרב חרל"פ כותב על העבודה המיוחדת הקשורה לדורנו.

וכך כותב הרב חרל"פ:

"בכל תקופה ותקופה ישנה נקודה מיוחדת שדרך הנקודה ההיא מאיר כל הטוב ומתוכה מתנוצצים כל קיומי התורה והמצוות שבתקופה ההיא. שיודעים הם (אויבינו) שאם יעכבו בעד הפרחתה של הנקודה ההיא, ימנעו בזה כל השפעת האורה והקדושה שבאה דרך הצינור הלזה. הנקודה העיקרית והמקום שממנו שאבו ישראל את חיי הקדושה שלהם בימי החשמונאים הייתה בדברים שבהם מתגלה התייחדותם של ישראל. כמו מצוות מילה שמיוחדת לישראל, וכן שבת... וכן חודש... ועל כן כל ההתקוממות של היוונים ולבטל השלושה דברים. ובעקבתא דמשיחא הנקודה העיקרית היא ארץ ישראל וממנה נובע הכול ומבלעדי ההתאחזות בה אין כלום השפעה של קדושה בעולם, ואין פלא אם כל העמים רוצים לעכב בעד ביאתם של ישראל בארץ הקודש והתקשרותם בה, וכל כובד ההתנגדות שלהם היא בעיקר על הנקודה הזאת" (הרב חרל"פ מי מרום ח"ו - מעיני הישועה)

בדורנו הנקודה המרכזית היא ארץ ישראל ודרכה מגיע הקדושה לשאר הדברים. לכן האויבים נלחמים על ארץ ישראל. חשוב לנצל את "בין הזמנים" לטיולים בארץ, כדי להתקשר רבות לארצנו הקדושה.

מדוע יש חיוב לשנוא את מדין, על זה עונה הנתיבות שלום, וכך הוא כותב:

"בלק ידע את כוחו הבלתי מנוצח של עם ישראל, שכל עוד הם דבקים בהשי"ת אי אפשר בשום פנים לגבור עליהם ולהכריעם, ולכן יעץ לעשות פירוד בין ישראל לאביהם שבשמים, שאז יוכל לנצחם. שכל הקללות שרצה לקלל את ישראל היה כדי לעורר פירוד בין ישראל להשי"ת ... וכאשר ראה שע"י קללות אינו מצליח לעשות מאומה, היתה על זה עצת בלעם להכשיל את ישראל בב' החטאים של בעל פעור וזנות בנות מואב, שעי"ז יצליח להטיל פירוד בין הדבקים.... ולכן היתה זו עת צרה גדולה כ"כ אשר כמוה לא נהייתה, כי כאשר נהיה פירוד בין ישראל להשי"ת הרי זה את צרה הגדולה ביותר, שכל עוד יהודי דבוק בשהי"ת אז יש תרופה לכל המכות, אבל בלק ובלעם רצו לעשות פירוד בין ישראל להשי"ת שאין לך עת צרה גדולה מזו. ועל זה בא אח"כ ציווי השי"ת צרור את המדינים והכיתם אותם, כמו שכתב על זה האור החיים הקדוש שהוא ציווי לשנוא את הרע ואת המחטיאים אשר גרמו להם לעשות הרע ... כי כל עוד שלא נפרד מהחוטא תאות הדבר ותשוקתו ואינו ממאס את הרע הריהו משולל מהכפרה. על כן העצה כדי שיוכל להתכפר לישראל שלמות הכפרה היא רק על ידי צרור את המדינים... לאייב אותם, דהיינו שיתעבו וישנאו את עצם הרע ואת אותם משניאים אשר גרמו להם לעשות רע, וזה עיקר התיקון והכפרה עבורם ... וזהו ענין צרור את המדינים, שאומנם על הנקמה והמלחמה במדין נצטוו רק להלן במאמר נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים, אבל הציווי כאן הוא בנוגע לעצם החטא, כדי לתקן ולכפר אל החטא בתכלית הכפרה" (נתיבות שלום פרשת פנחס)

נפילת בני ישראל הגדולה כתוצאה ממדין גרמה לפירוד בין ה' ועם ישראל, ולכן דרושה כפרה. המעשה-הכפרה, באה אם בשורש נשמתו של האדם הוא שואף לטוב ושונא את הרע. ולכן בא החיוב לשנוא את מדין, כדי להביא לכפרת בני ישראל.

פעמים רבות אנו מודדים את עצמנו לפי פעולות. בא ה"נתיבות שלום" ומלמדנו, שחשבון הנפש של האדם צריך להיות בעיקרון בפנימיותו. למה הוא שואף? האם הוא שואף לטוב ושונא את הרע ומתעב אותו?

אני מבקש היום בשיחה להתייחס ל"בין הזמנים" שאנו מתכוננים אליו רבות. "בין הזמנים" הוא זמן מצוין לאדם לבחון את עצמו. דווקא העובדה שאדם אינו בשגרת היום יום, נותן את המרגוע הנפשי להתבונן ולבדוק: מה אכן בנפשו? מהי נקודת הבחירה שלו? האם יש סדר עדיפות ברור בכל התחומים? האם הוא מתעב את הרע ושואף לטוב? האם הוא מסכים לשלם מחיר על רצונו להתקדם מבחינה תורנית רוחנית, כמו שפנחס הסכים במחשבתו לאבד את הכהונה ולקנא לשם ה'?

"פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם... לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם" (במדבר פרק כה פסוקים יא-יב)

יש מקום לברר מדוע דווקא פנחס מקבל שכר? פנחס הינו היחיד בתורה שמקבל שכר ולא משה אהרן יהושע, ועוד. פנחס אמנם עשה את הדבר במסירות נפש וחשב שיפסיד בכך את הכהונה, אך עדיין במה התייחד מעשהו שעליו הוא מקבל שכר יותר ממנהיגי הדור: משה, אהרן ויהושע, שהנהיגו את הדור שנים רבות? מדוע המנהיגים האחרים לא קיבלו שכר על מעשיהם?

"גמול המצווה נקרא צדקה, כי העבד הקנוי לאדונו שהוא חייב לעבוד אותו, אם יתן לו שכר בעבודתו, צדקה יעשה עמו" (שם משמואל)

ההבדל בין פנחס לאחרים, שאחרים עשו את המוטל עליהם, ועל מה שמוטל התורה לא כותבת את השכר למרות שישנו. פנחס התנדב, ולכן התורה כותבת את שכרו. המתנדב מקבל שכר, פנחס עשה דבר שלא היה חייב שהרי זו "הלכה ואין מורין כן" ולכן קיבל שכר. הסיבה שרב לא יכול לפסוק בנושא זה הוא, מכיון שכדי לקנא ולהרוג אדם צריך שההורג יעשה זאת מאה אחוז לשם שמים. הרב לא יכול לדעת אם תלמידו עושה זאת לגמרי לשם שמים. רק המקנא יודע אם עושה זאת לשם שמים, ולכן פנחס פסק לעצמו לקנא והתנדב כי הוא היה יכול לא לחייב את עצמו, והיות ועשה זאת בלי להיות מחויב, קיבל שכר.

אבקש לסכם את שיחתנו:

א)חשיבות העמל והעבודה שהתחדשו לבני ישראל במעשה פנחס לקראת הכניסה לארץ. ההבנה שרק בעמל קשה ובמסירות נפש ובהקרבה אדם קונה ערכים לשנים רבות.

ב)העמל צריך להיות הן בביצוע המעשים והן בלב-בשאיפות ובכמיהה. צריך להבין מה חשוב באמת לאדם? עד כמה הוא מחובר פנימה לריבונו של עולם? ולאחר הבדיקה של הלב והביצוע צריך לחשוב כיצד הוא סוגר את הפער ביניהם וכיצד הוא עולה ומתרומם מדרגה נוספת הן בביצוע והן בכמיהה בלב.

ג) בכל דור ודור יש מצווה מסויימת עיקרית שהדור צריך להתמקד בה, ובדורנו זה יישוב ארץ ישראל.

יהי רצון שנצליח להתמקד בשלשת מסרים אלו, ולקדש שם שמים כל חיינו. אמן כן יהי רצון!