שאלה שבועית: מילה ותקיעת שופר בזמן תוספת שבת
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
שאלה א] תינוק שהבריא אחר קבלת שבת לפני שקיעה- מעשה בתינוק שהיום השמיני ללידתו - יום המילה חל ביום שישי. במהלך אותו היום היה 'צהוב' ולא ניתן היה למולו. כחצי שעה לפני שקיעה שב המוהל ובדק את התינוק וראה שהבריא ואין כל מניעה למולו כעת. אך דא עקא, המוהל קיבל שבת!
האם במצב זה רשאי המוהל למולו, או לא?
לא מל מחמת סירוב- מה יהיה הדין במידה והסיבה שלא מל עד כניסת השבת לא היתה צהבת, אלא סירוב האב למול את התינוק. ניסו לשכנעו כל היום, ורק לקראת השקיעה, אחר שקיבלו הקהל שבת הצליחו לשכנעו, האם הדין ישתנה, ומדוע?
שאלה ב] שופר שהגיע אחרי קבלת שבת- הט"ז (או"ח תר ס"ק ב) דן בשאלה:
"שאלה קהל א' היה להם בער"ה שופר ובאו שודדים וגזלו אותם ונטלו גם השופר ושלחו הקהל לקהל אחר לשלוח להם ונתעכב השליח מחמת אונס ולא בא עד סוף יום ב' והיה ר"ה ביום ה"ו ובשעה שבא השופר כבר התפללו של שבת אבל עדיין היה יום גדול מהו לתקוע בעת ההיא ולא נחוש לשבות דאין תוקעין בשבת?"
האם ההכרעה בשני המקרים תהיה דומה או שמא יש צד לחלק ביניהם?
שאלה ג] קיבל שבת ונזכר שלא התפלל מנחה- האם יכול להתפלל מנחה או לא?
שאלה ד] קיבל שבת ונזכר שלא הדליק נר חנוכה- האם יכול להדליק נר חנוכה בדרך כל שהיא?
שאלה ה] אבלות אחר קבלת יום טוב- אשה קיבלה יום טוב, באחד משלושת הרגלים. ולאחר שקבלה הודיעו לה על פטירת אחד מקרוביה. האם במידה ותשב שבעה כעת- אחר שקבלה שבת אך לפני השקיעה, יעלה לה הדבר לשבעה (וממילא יבטל הרגל את השבעה), או לא?
תשובה
נתמקד בשני מקרים עיקריים- שופר ומילה; כבר בהתבוננות ראשונית ניתן להבחין בהבדל משמעותי ביניהם- במקרה של שופר שהגיע אחר קבלת השבת, על הצד שזמן זה מוגדר כשבת אכן אסור לו לתקוע. אולם במקרה של ברית המילה- גם על הצד שזמן התוספת מוגדר כשבת- עדיין נתון למול, שהרי נצטוונו למול ביום השמיני- אפילו בשבת! בעזרת ה' בהמשך הדברים נעמיק בחילוק זה.
נפתח תחילה במעשה בשופר; כאמור, במעשהו של הט"ז הגיע לציבור שופר בסוף היום השני של ראש השנה, אחר שכבר קבלו את השבת שבאה אחרי החג.
הט"ז התיר לקהל לתקוע בשופר בזמן זה, כשאת דבריו סומך על שני נימוקים:
א. קבלת שבת בטעות- אם בני הקהילה היו יודעים שהשופר יגיע בפרק הזמן שנותר עד השקיעה, היו ממתינים ולא מקבלים את השבת, ונמצא שקבלתם את השבת, בטעות היתה.
מצינו מעין זה, בציבור שקיבל שבת ביום המעונן והתברר שיש עוד זמן רב עד השבת; כך כותב השו"ע (או"ח רסג, יד):
"אם ביום המעונן טעו צבור וחשבו שחשיכה והדליקו נרות והתפללו תפלת ערבית של שבת, ואחר כך נתפזרו העבים וזרחה חמה...לענין עשיית מלאכה בין ציבור בין יחיד מותרים, דקבלת שבת היתה בטעות".
החמד משה כותב שאין לדמות בין המקרים- ביום המעונן הקבלה מצד עצמה היתה בטעות, סברו המקבלים שכעת סמוך לשבת ועל כן קבלו את השבת [הנתונים עליהם התבססה הקבלה היו שגויים], ועל כן, ניתן לבטל את הקבלה. אולם במקרה שלנו- הקבלה מצד עצמה היתה מכוונת ושלימה [הנתונים עליהם התבסס באותה עת היו ונשארו נכונים], ורק בגלל נתון חיצוני שהתחדש מאוחר יותר- והוא הגעת השופר, אינם מעוניינים בקבלה. במקרה זה, מי אמר שאכן ניתן לבטלה?
לאור חילוקו של החמד משה, כותב הרב יהושע וידרקר בספרו חידושי מהרי"ו שבמידה ואכן השליח שמביא את השופר היה כבר הדרך בזמן שבו קבלו שבת, נמצא שכבר בעת הקבלה שקבלו- התבססה הקבלה על נתונים לא נכונים, שהרי אם היו יודעים שהשופר בדרך לא היו מקבלים את השבת. ועל כן יוכלו לחזור בהם מהקבלה ולתקוע בשופר.
אולם אם רק לאחר שקבלו הציבור שבת מצא השליח שופר והחל להביאו עבורם, קבלתם לא התבססה על נתונים שאינם נכונים, ועל כן קבלתם קבלה ואינם יכולים לתקוע בשופר.
לאור זאת, במקרה של ברית המילה- נצטרך לבדוק, האם בעת שקיבל המוהל שבת פחתה רמת הצהבת של התינוק והיה ראוי למילה, נמצא שקבלתו של המוהל את השבת- היתה בטעות, על בסיס נתונים שגויים. ועל כן יתכן ויוכל למולו. אולם אם בעת קבלת השבת היה עדיין צהוב ברמה שאינה מאפשרת למולו, גם אם לאחר מכן פחתה רמת צהיבותו, לא יוכל המוהל למולו, מאחר שקיבל שבת.
ב. שבועה על דבר מצוה- הנימוק הנוסף עליו מבסס הט"ז את היתרו- הוא שקבלת שבת כמוה כשבועה שהאדם מקבל על עצמו. ובמידה ומונעת היא קיום מצוות, הרי היא כשבועה לעבור על דבר מצוה, ולא חלה. וכך כתב:
"ונראה עוד דאפילו היה יודע שיביאו שופר אח"כ ואפילו הכי קיבל עליו שבת דלא מהני ליה לאפקועי החוב של שופר דקבלה שלו לא עדיף משבועה וקיימא לן אין שבועה חלה לעבור על המצות"[1].
אכן, החוות דעת בספרו מקור חיים, ובדומה הרב ברוך פרנקל בהגהותיו מקשים, ששבועה זו כן חלה מדין 'כולל'- כולל דברים המותרים ודברים האסורים, שהרי בקבלת השבת קיבל על עצמו איסורי מלאכה רבים שרובם אינם מתנגשים עם מצוות כל שהן, ובאופן כזה חלה השבועה גם על דבר מצוה.
הרב שלמה קלוגר (ספר החיים על או"ח) משיב, ששבועה חלה ב'כולל', אם יכול היה להישבע על דבר הרשות- המותר בפני עצמו, חלה השבועה גם על הדבר האסור שכלל עמו, ואין זה נחשב שנשבע על המצוה. אולם במידה ואין אחד מהם יכול לחול בלא משנהו- כבקבלת שבת, שם לא יכול היה לקבל רק חלק מהאיסורים, ונמצא שבשבועתו נשבע בצורה ישירה גם על דברי המצוה- ושב הכלל שאין שבועה חלה על דבר מצוה.
אחר הכל, מסקנתו של הט"ז היא, שיכולים הציבור לתקוע בשופר שהגיע אחר שקבלו שבת. ולכאורה- הוא הדין למילה, כפי שהרחבנו וביארנו.
מילה בשבת- הלכה היא שמלים ביום השמיני- ואפילו בשבת. לאור זאת, גם לולי חילוקי הט"ז והאחרונים הנזכרים, רשאי המול למול בתוספת שבת. שהרי כעת עדיין נמצאים אנו ביום השמיני למילה, וביום השמיני מלים אפילו בשבת?
הרב שלמה מיכאל אנגלרד (קובץ מוריה רמא-רמב) מיישב זאת על פי הנאמר במשנה בשבת (קל, א):
"כלל אמר רבי עקיבא כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת (ומילה) שאי אפשר לעשותה מערב שבת דוחה את השבת".
יש שגר' במשנה זו- שרק מילה שאי אפשר לעשותה מערב שבת דוחה שבת, אבל אם יש מילה שזמנה בשבת עצמה, אבל אפשר היה לעשותה מערב שבת- אינה דוחה את השבת.
המילה במקרה שלנו- היא מילה שניתן היה לעשותה מערב שבת, ועל כן עולה לכאורה לכל הפחות לגרסה זו, שאינה דוחה את השבת.
אכן מסתפק, הרב אנגלרד, שמא במקרה שלנו מוגדר הדבר כלא ניתן לעשותו מערב שבת, הואיל ועד שעה זו ביום לא ניתן היה למול- מפני שהתינוק היה צהוב.
טענה נוספת שטוען הרב אנגלרד היא, שאם נניח שהיתר מילה בשבת הוא בתורת 'דחויה', נזקקים אנו לבדוק האם עומד הוא בגדרים של 'עשה דוחה לא תעשה' או לא.
אחד מגדרים אלו הוא- שאי אפשר לקיים שניהם. במידה וניתן לקיים הן את העשה והן את הלא תעשה ללא שיסתרו זה את זה, אין העשה דוחה את הלא תעשה.
נחלקו גדולי הדורות, האם הגדרת 'אפשר לקיים שניהם' נמדדת בכל מקרה ומקרה בפני עצמו או שמא הגדרה זו הינה כללית- אם ישנה אפשרות לקיים שניהם, גם אם כעת במקרה זה שלפנינו אין אפשרות לקיים שניהם- אין העשה דוחה את הלא תעשה.
דעת רבנו ירוחם שבמידה ויש לאדם בגד ארבע כנפות העשוי מפשתן ואין לפניו פתילי פשתן, רשאי להטיל פתלי צמר- הואיל והוא כעת מוגדר כ'אינו יכול לקיים שניהם'. אולם הבית יוסף (או"ח סי' יא) סבור שהואיל ובעלמא ניתן לקיים מצוות ציצית בבגד פשתן בלא לעבור על איסור כלאים, גם במצב זה שכעת אין לו אפשרות לקיים שניהם, עדיין יוגדר הדבר כאפשר לקיים שניהם.
לאור זאת, במקרה שלנו- בדרך כלל ניתן לקיים את מצות המילה גם ללא מעבר על איסורי השבת. ועל כן, אף שכעת במקרה זה אין לו אפשרות למול ללא חילול שבת, נחשב הדבר כ'אפשר לקיים שניהם', וללא יותרו איסורי השבת לצורך קיום מצות המילה.
הרב אנגלרד פנה עם שאלה זו לר' שלמה זלמן אוירבך סמוך לפטירתו, והשיבו, שילך לכם ויישאל על קבלת השבת, ובכך יוכל למול (רואים אנו שלמעשה לא סמך על היתרו של הט"ז לענין זה).
כשהלך הרב אנגלרד וסח את דברי הרש"ז אוירבך לרב אברהם יעקב זלזניק שעמד בראש ישיבת עץ חיים, אמר לו הרב זלזניק שפתרונו של הרש"ז טוב, רק במקרה בו רק המוהל קיבל את השבת. אולם במידה וכל הציבור קיבל שבת, לא ניתן להישאל על קבלת השבת.
נציין, שכמובן מדובר שהמוהל בדק את הצהבת של הילד בלא להוציא דם, כי אם כרוך היה בבדיקה הוצאת דם- לא יכול היה לערוך את הבדיקה באותה עת.
בהקשר זה, נחתום את דברנו במעשה- בדידי הוה עובדא, כשבני אוריאל נולד לפני כשלושים שנה, הברית שלו היתה צריכה להתקיים ביום השני של ראש השנה. ארגנו את הכל ותכננו לערוך את הברית בשעלבים.
בערב ראש השנה כשעליתי לקחת את אשתי עם תינוקה מבית הוריה שהיה בשערי חסד, עלה חשש שהתינוק צהוב. לקחתיו לשערי צדק, שם אמרו לי שיש צהבת גבולית ואינם יודעים להגיד לי אם היא תעלה או תרד. ועל כן אמרו לנו שעלינו להביאו ביום הראשון של ראש השנה לבית החולים שם יערכו לו בדיקת דם ועל פיה יוחלט אם לערוך את הברית בזמן או לא.
התקשרתי לר' שלמה זלמן אוירבך ושאלתיו האם מותר להוציא דם ביום טוב כדי לקיים את הברית בזמנה, או לא. אמר לי הרשז"א שהדבר מותר בשני תנאים: א) שהוצאת הדם תעשה על ידי גוי. ב) שבתהליך בדיקת הדם והטיפול בו לא תהיה כלולה מלאכה האסורה לישראל מהתורה.
הואיל ואנשי המחלקה הסבירו לי שבמלאכה זו כלולים איסורי תורה, אמרתי שלהם שאשוב עם בני רק ביום ראשון עברו בדיקת הצהבת. ראש המחלקה, פרופ' אידלמן אמר לי, שאביא את בני אליו ביום הראשון של ראש השנה, והוא יצבוט אותו, ועל פי הריאקציה של העור יאמר אם ניתן למולו או לא.
למחרת אמא של אשתי לקחה את התינוק לפרופ' אידלמן, והוא אמר שניתן למולו למחרת. מיד הלכתי לגרש"ז וביקשתיו לשמש כסנדק בברית. עוד שאלתיו, מה אעשה עם הסעודה- שאין באפשרותי להכינה כעת. אמר לי הרשז"א שאקח מעט מזונות וזה יחשב לסעודת ברית. והוסיף ואמר, שכדי שאנשים לא יתמהו, ויבינו שזה לכתחילה ולא דיעבד אם לא קשה לך גם אני אבוא. הורי אשתי התגוררו בקומה שניה והרשז"א היה בסוף ימיו והתקשה לעלות, ובכל זאת רצה לבא.
אמרתי לו שאין צורך, אני אומר את הדברים בשם הרב. אכן, תיראו מהי רגישות של פוסק!
[1] כמובן רק כאשר השבועה סותרת מצוה חיובית כמוה כנשבע לעבור על דבר מצוה, ועל כן אין כל מניעה לקבל את שמיני עצרת גם אם לא מאפשר הדבר את קיום מצות סוכה מכאן אילך..
