שיחה לפרשת בלק - התייחסותנו להבנה שה' מנהל את העולם ומשגיח עליו
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
כתוב בפרשתנו:
"וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי. וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ"ב, ב-ג)
וכותב רש"י:
"ויגר" - לשון מורא כמו (איוב יט) גורו לכם. "ויקץ מואב" - קצו בחייהם, כמו קצתי בחיי והוא מקרא קצר" (רש"י שם)
מה מיוחד במלחמת ישראל באמורי?מדוע רק לאחר מלחמת ישראל עם האמורי נכנסו בלק ואנשי מואב לפאניקה, עד כדי כך שקצו בחייהם, ולא לאחר שראו את גדולת ישראל במכות מצרים וקריעת ים סוף? מדוע בכלל מואב נמצאים בפחד, עד כדי כך שקצו בחייהם, הרי יודעים הם שאסור לישראל להילחם עם מואב, אם כן מדוע בכלל הם מפחדים?
תשובה לשאלות אלו נמצא בהבנת מה שקרה לעיר חשבון שהייתה שיייכת למואב ונכבשה ע"י האמורי וישראל כבשוה מהאמורי. וכך כתוב בפסוקים:
"וַיִּקַּח יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הֶעָרִים הָאֵלֶּה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּכָל עָרֵי הָאֱמֹרִי בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכָל בְּנֹתֶיהָ. כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי הִוא וְהוּא נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ עַד אַרְנֹן. עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן" (במדבר כ"א כה-כז)
העיר חשבון הייתה שייכת למואב, ועם ישראל לא היה יכול לכבוש אותה כי נאסר עליהם להילחם במואב. הקב"ה גרם שהאמוריים יכבשו את העיר, ואחרי שהעיר הייתה של האמוריים עם ישראל בא וכבש אותה. בהסתכלות הראשונית נראה שהצבא של האמוראים חזק בכך שניצח את מואב וכבש את חשבון, וכך בודאי הרגיש הרמטכ"ל של צבא האמורי. אך כאשר ישראל כובשים את חשבון, מתברר שזה שהצבא האמורי כבש את סיחון היה רק למען שזה יגיע לעם ישראל, והכל זו תוכנית אלוקית ארוכת טווח.
בלק מבין בעקבות העברת העיר חשבון לישראל דרך האמורי, שהעולם מסתובב סביב ישראל ומסתובב סביב חשבונות אלוקיים, ממילא אין לו שליטה עליהם והוא לא יכול לנבא את העתיד. הוא מפסיק להיות בראש הפירמידה, ה' בראש הפירמידה. זו הכוונה במילים: "כיסה את עין כל הארץ" – עם ישראל מכסה את התהליך הגשמי הפשוט. ישנו כוח רוחני וחשבונות אלוקיים שעל פיהם מתנהל העולם. הוא מבין שהוא לא שולט והוא לא יכול להחליט ולתכנן את העתיד כי הקב"ה מנהל את העולם. לכן בלק וכל אנשיו נכנסים לפאניקה ומואסים בחייהם.
לאור זאת נבין את המשל שאומרים זקני מואב לזקני מדין "כלחוך השור את ירק השדה":
"וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה... הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי" (במדבר כ"ב, ד- ה)
כותב "עקידת יצחק":
"כל ימיי הייתי תוהה בזה המשל, עד שראיתי הפרות רועות וידעתי כוונתו... וזה- שדרך השור להוציא מפיו שבט לשונו דרך הצד ולהאריך אותה יותר, ולשלחה לאורכה סביבות פניו, ובשעיריותה שהיא נעשית כמגל הוא תולש כל ירק עשב אשר לוחכו ומכניסו בתוך פיו בדרך הצד אשר הוציאה ומוציאה ועושה כן תמיד... והנה מקום הנחת פיו הוא בטוח, וסביביו שערה מאוד... והוא עצמו המכוון מהם, כי אף שיובטחו שלא יתגרו בם מלחמה, מכל מקום יגורו שיקרה לסביבתם, מה שיקרה לסביבות פי השור" ("עקידת יצחק")
מואב פונה לזקני מדין ומסביר להם שלעם ישראל אסור להילחם בהם, ואם היו אנשי מואב חושבים רק על עצמם הם לא היו יראים וחוששים. אלא הם שליחים לשמור על כל העולם, כי עם ישראל יכולים להילחם עם אחרים. מואב טוענים שהם באים להציל את כל העולם. השור שאוכל הדשא מולו נשאר שלם, כי הוא אוכל מימין ומשמאל אבל מולו נשאר שלם. זה בדיוק מה שאומר מואב למדין, יש בעיה בעם ישראל שהוא נמצא בעולם, והוא יזיק לכל העולם ולא אותנו כלל. הדבר מזכיר את דברי הנאצים, שהשואה על עם ישראל והרצון להשמידם הוא כדי לתקן את העולם כולו.
מה צריכה להיות ההתייחסות שלנו לכך שאנו לא מנהלים את העולם אלא ריבונו של עולם. ההתייחסות שלנו הפוכה משל מואב. עובדה זו יוצרת אצלנו שלווה ובטחון, שהרי ה' הוא אבינו והוא יודע יותר טוב מה טוב, ואשרינו שהוא מנהל את העולם.
היה כינוס מדהים של בוגרי הישיבה שנלחמו במלחמת שלום הגליל. אחד הבוגרים מאיר הרשקוביץ סיפר שהוא ראה חיילים רוקדים בשטחי כינוס לפני המלחמה ואחד החיילים ציטט רמב"ם, והרמב"ם ליווה אותו בכל המלחמה.
וכך כותב הרמב"ם:
"ומאחר שיכנס אדם בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל יחוד ה' הוא עושה מלחמה ולא יירא ולא יפחד ולא יחשב לא באשתו ולא בבניו, אלא ימחה זכרם מלבו... וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר "אל ירך לבבכם וכו'", ולא עוד, אלא שכל דמי ישראל תלויים בצווארו...וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד מובטח לו של א ימצא נזק ולא תגיעו רעה ויבנה לו בית נכון בישראל" (רמב"ם הלכות מלכים פרק ז הלכה ט"ו)
הרמב"ם כותב שאפילו בשעת מלחמה האדם צריך לכוון כל הזמן להשגחת ה' ולדעת שעל ייחוד ה' הוא עושה מלחמה ולהתרכז בזה. הידיעה שה' הוא הוא המשגיח ומנהל את כל מה שקורה בעולם והכל לפי חשבונות רוחניים, צריכה להשרות באדם אווירה של רוגע ובטחון גם בשעות הקשות. וזה מה שסיפר מאיר הרשקוביץ בוגר הישיבה, שבזמן המלחמה הידיעה שה' משגיח ומנהל את העולם השרה בו עוז ורוממות.
ידיעה זו שה' הוא מנהל את העולם, צריכה להשרות ביטחון בה' והרגשת שלווה וביטחון, כי אנחנו בני ה', וכל דבר שהוא עושה זה לטובתנו. הידיעה הזו שה' מנהל את העולם הגורמת לחץ לגויים, היא צריכה לגרום לנו הרגשת ביטחון ושלווה.
ה"אש קודש" יושב בגטו ורשה, אשתו וילדיו נרצחים והוא כותב בהקשר לרש"י:
כי תבואו אל ארץ כנען וכו' ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם", ופרש"י "בשורה היא לכם וכו' לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב וכו' וע"י הנגע נותץ הבית ומוצאן"...אז ח"ו ספק חשש עולה בקרבנו, האפשר שגם עתה כוונתו ית' לטובה, אם לטובה, הי' לו ליסרנו בדברים שיקרבו אותנו אליו, ולא ביטול תורה ותפילה ח"ו כמעט כל התורה, והאם אין זאת ח"ו יסורים של וישליכם וכו', לכן רואים בתורה שהגם שנגע הבתים טמאה ומטמאה הייתה, ומ"מ עשה בה ד' שליחות לטובת ישראל" (האדמו"ר מפיאסצנה-"אש קודש")
אדם שמבין מהי השגחה, זו ההתייחסות שלו לשואה. הכל בא מאת ה' ו"כוונתו לטובה", גם אם אין באפשרות האדם להבין זאת. אנו צריכים להבין שהכל מאיתו יתברך והוא שולט על הכל.
כותב הרב וולבה:
תפילה זו היא תכלית עצמית. אין אנחנו מתכוונים שהקב"ה ימלא בקשתנו בדוקא, אלא אנו בוטחים בו שיעשה לנו את הטוב לנו באמת. די לנו לבקש ממנו ית' ולהחיות בזה את אמונתנו. הרי התפילה היא עבודה שבלב בזה שאנו מבקשים שהוא ית' ימלא את חסרונותינו, אבל לשלמות אמונתנו אנו מתכוונים ולא לשלמות הצלחתנו. כך רצה הקב"ה, ולזה הוא נתן לנו את מצוות התפילה, והרשה אותו לבקש ממנו על כל חסרון שנתחדש לנו. כיון שרצונו ית' הוא בתפילתנו, הוא נתן לתפילה מקום לפעול בהשגחה העליונה" ("עלי שור")
עיקר התפילה להפוך אותנו לרוחניים יותר וממילא נזכה להשגחת ה' גדולה יותר. מהות התפילה להבין שהכל מתנהל בהשגחת ה' לאור חשבונות רוחניים ולהיהפך להיות רוחניים יותר, וכך נזכה להשגחת ה' גדולה יותר.
איך מגיעים למדרגה רוחנית זו שמרגישים כל הזמן את השגחת ה' בבחינת "שויתי ה' לנגדי תמיד"?
כותב הרב הרב חרל"פ:
"הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב - ההבדלה שבין ישראל לעמים אינה הדרגתית בלבד, כי אם הבדלה תהומית ממש כמו ההבדל שבין האור והחשך, הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב, היינו שאין ישראל נכנסים כלל בחשבון עם האומות, שלישראל ישנה מהות אחרת לגמרי מאשר לעמים, ולא רק מצד נשמתם, כי אם גם מצד גופם. שאע"פ שלכאורה לזה רמ"ח אברים ושס"ה גידים ולזה רמ"ח אברים ושס"ה גידים, אלו אוכלים ושותים, ואלו אוכלים ושותים, בכל זאת יש לדעת ולהרגיש כי אברי וגידי ישראל הם אברים וגידים אחרים מאשר אברי וגידי אומות העולם, אכילתם שונה, שתייתם שונה, ושינתם שונה. וכאשר כל צרכיהם נעשים על פי התורה אז נעשה גופם גויל ומעשיהם אותיות" (הרב חרל"פ –"מי מרום")
לחיות חיים רחבים של תורה ולא חיים כפולים והכל למען קידוש שם ה'. לכן גם כשהאדם אוכל ושותה הכל צריך להיעשות על פי דרך התורה ובקידוש החומר מתוך הבנה שכל חייו שליחותו היא לקדש שם שמים.
בלעם מציע בסוף הפרשה:
"עַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (במדבר כד יד)
וכך כתוב בגמ' בסנהדרין:
"אמר להם: אלהיהם של אלו שונא זימה הוא, והם מתאוים לכלי פשתן, בוא ואשיאך עצה: עשה להן קלעים, והושיב בהן זונות, זקינה מבחוץ וילדה מבפנים, וימכרו להן כלי פשתן. עשה להן קלעים מהר שלג עד בית הישימות, והושיב בהן זונות, זקינה מבחוץ וילדה מבפנים, ובשעה שישראל אוכלין ושותין ושמחין ויוצאין לטייל בשוק, אומרת לו הזקינה: אי אתה מבקש כלי פשתן? זקינה אומרת לו בשוה, וילדה אומרת לו בפחות. שתים ושלש פעמים. ואחר כך אומרת לו: הרי את כבן בית, שב ברור לעצמך. וצרצורי של יין עמוני מונח אצלה, ועדיין לא נאסר (יין של עמוני ולא) יין של נכרים. אמרה לו: רצונך שתשתה כוס של יין? כיון ששתה בער בו. אמר לה: השמיעי לי. הוציאה יראתה מתוך חיקה, אמרה לו: עבוד לזה! אמר לה: הלא יהודי אני. - אמרה לו: ומה איכפת לך, כלום מבקשים ממך אלא פיעור" (תלמוד בבלי סנהדרין ק"ו.)
בלעם מציע להכשיל את עם ישראל בזמן שהם עוסקים בקלות ראש באכילה, שתיה, טיולים, הנעשים שלא על מנת לקדש שם שמים. בני ישראל חיו חיים כפולים ולכן היה אפשר בקלות לגרום להם לחטא.
רואים מגמ' זו כיצד נגרמת הירידה. הירידה לא קורת בבת אחת אלא בשלבים. השלב הראשון הוא קלות הראש. השלב השני הוא הדיבור עם הזקנה, השלב לאחר מכן הוא הכניסה לבית, ולאחר מכן הדיבור עם הילדה, ולאחר מכן שתיית היין.
חשוב ב"בין הזמנים" לטייל ולאהוב את הארץ, חשוב להיפגש ולהיות עם חברים, אך הכל כחלק מעבודת ה'-כחיים רחבים ולא מתוך קלות ראש.ברגע שנהיה באווירת קלות ראש, בהרגשה שאין מיקוד בעבודת ה', אזי נתחיל לרדת ולאבד מרוחניותינו. עלינו לדאוג בשנה כולה ובדגש על "בין הזמנים" לא לרדת ברוחניותנו. לדאוג לא לרדת אפילו במעט, כי ברגע שנתחיל לרדת אפילו קצת, לא נדע היכן זה יסתיים.
כדי שאכן נצליח להתרומם ב"בין הזמנים" ונזכה לקדש שם שמים, חייבים לקבוע עיתים לתורה, ולחיות חיים רחבים של תורה.
הנצי"ב במספר מקומות מדבר על כך, שהדרך להתרומם ולהרגיש את השגחת ויד ה' היא להתבונן ולדעת מה חובתנו האישית ודרכנו בעבודת ה'.
וכך כותב הנצי"ב על הפסוקים בפרשת עקב:
"וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ" (דברים פרק י פסוקים יב-יג)
כותב הנצי"ב:
"שהקב״ה אינו שואל מישראל אלא מכל אדם לפי ערכו.....דראוי לדעת שיש ארבע מדרגות בישראל כמו שביארנו בפ׳ בלק מה״ת מה טובו... א׳ ראשים ומנהיגים בישראל. ב׳ ת״ח הנקראים זקני ישראל. ג׳ בע״ב עוסקים בפרנסתם. ד׳ נשים ועבדים וקטנים. וכל אחד מכתות הללו אינו דומה לחבירו בשאלת הקב״ה ממנו. ומשום זה כתיב בפרשת אתם נצבים היום כולכם ראשיכם שבטיכם. זקניכם ושוטריכם. כל איש ישראל טפכם נשיכם וגו׳. לעברך בברית ה׳ וגו׳. ולכאורה מה מקרא חסר אלו כתיב אתם נצבים היום כולכם לעברך וגו׳. והכל בכלל אלא בשביל שלכל א׳ ברית בפ״ע ומה ששואל הקב״ה מזה אינו שואל מזה..... ראשיכם שבטיכם. שהם הראשים מנהיגי הדור. והם הנקראים עוסקים בצרכי צבור. שהם אינם רשאים להבטל מזה.... וא״כ מה ה׳ שואל מראשי ישראל....אלא יראה. היינו שיהא שקוע תמיד ביראת ה׳. באשר מי שהוא ראש ועוסק בצרכי רבים עלול לבוא להנאת עצמו וכבודו במעשיהם. ולראות לטוב למי שחונף לו ולהיפך למי שיגע בקצה כבודו יעלים עיניו מלראות בצר לו או אף תמצא ידו להרע לו. ע״כ עליו כתיב מה ה׳ שואל ממך כ״א ליראה..... עוד יש לפניו לירא יותר את ה׳ מכל ב״א באשר השגיאה בין אדם לחבירו אינו מתכפר בקל.... על זקניכם כי אם ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה׳ בכל לבבך ובכל נפשך. על המון עם ישראל כי אם לשמור את מצות ה׳.... על טפכם נשיכם וגרך כי אם לטוב לך" (העמק דבר דברים פרק י פסוק יב)
ככל שאדם גדול יותר הדרישה גדולה ממנו. מי שיש לו סמכות צריך שיהיה לו יראת שמים גדולה. ה' דורש מכל אחד מעם ישראל משהו אחר.
האדם חייב תמיד לחשוב ולהתבונן מה ה' דורש ממנו לאור אישיותו ודרגתו הרוחנית. מחלק הוא דורש ליראה את ה', מאחרים הוא דורש ללכת בכל דרכיו, מחלק אחר לשמור את מצוותיו, וחלק לעשות טוב.
בפרשת נצבים כתוב:
"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל" (דברים פרק כט פסוק ט)
כותב הנצי"ב:
"אלא בא ללמדנו שאין הדין וחשבון של כל אדם שוה. ויש בזה ארבע מדרגות במעלות האדם מישראל. ראשים. ות״ח. והמון עם ה׳. נשים ועבדים וטף. כל אחד נידון לפי השאלה שהקב״ה שואל ממנו.... ראשיכם שבטיכם.... אכן לפי הנראה שבטיכם מיותר.... אלא ללמדנו שאין כל שבט ומנהיגיו נדונים בשוה. אלא לפי טבע השבט ובמה שהחזיק ביותר להיות נזהר בזה נידון על העוותו וסר מדרך הטובה שהחזיק בה וכמו שאמר עמוס הנביא על שלשה פשעי יהודה ועל ארבעה לא אשיבנו. על מאסם את תורת ה׳ וחקיו לא שמרו..... ולא כן שבטי ישראל שמעולם לא החזיקו כ״כ בת״ת אלא בחסד בין אדם לחבירו כדרך מלכי ישראל..... ע״כ עיקר הדין עליהם על שסרו מזה המדה ומכרו בכסף צדיק וגו׳ ונמצא הראשים שמנהיגי׳ השבטים נידונים לפי שבטם. ב׳ זקניכם ושוטריכם. המה ת״ח גדולים וקטני הערך לכל אחד לפי כחו. ג׳ כל איש ישראל. כל איש לפי מעשיו בהליכות עולמו..... ברוה״ק שנמשלו המון עם ישראל כגנות שיש בם הרבה מיני זרעים. אבל בכל גנה יש בו מין א׳ שהוא העיקר כך כל ישראל מוזהרים בכל מצוה מעשית. אלא שמ״מ כל א׳ עליו מצוה אחת להיות נזהר בה ביותר. לכל א׳ לפי עסקיו מה שעלול להיות נכשל עפ״י עסקו. עליו לשום לבו ע״ז הפרט ביותר ועל דבר זה הוא נידון ביחוד. גם נכלל בלשון כל איש ישראל כל א׳ לפי טבעו. וה׳ היודע תכונת לב של כל א׳ ודן כל א׳ לפי מדתו" (העמק דבר דברים פרק כט פסוק ט)
ה' דן אותנו לפי המדרגה שהגענו אליה. ולפי מה שקנינו אנחנו צריכים לבדוק מה ה' דורש מאיתנו.
כתוב בפרשתנו:
"מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע ה' כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם" (במדבר פרק כד פסוקים ה-ו)
כותב הנצי"ב:
"כנחלים נטיו....ואמר המשל כנחלים נטיו על אהל נשים. וכענין דידוע דנשים מקרבא הנייתא לעניים וכדומה בצדקה וחסד שנמשל לנחל שוטף צדקה. באשר הוא נמשך להיטיב לזולתו כמו נחל....וכדאי׳ בברכות פ״א הני נשי במאי זכיין באתנויי גברי ודרדקי בי מדרשא שהרי נשים בעצמן אין להם קדושת תורה ועבודה ורק המה כמקוה טהרה לישראל שמביא לידי קדושה...... וזהו שמשבח לנשי ישראל באופן היותר נפלא. דכמו נחל אפי׳ אם אינו כשר לטבילה מחמת שאין בו מ׳ סאה או שהוא זוחלין. ג״כ הרבה נהנים ממנו. מכ״מ יותר טוב הוא אם הוא נטה למעין או לנהר גדול להשלים הכשרו ומביא לידי קדושה כך מעשה נשים שבאין לעזר אדם אפי׳ אינו מיוחד לצורך קדושה. ה״ז טוב כנחל צדקה. אבל עוד מה טובו שהמה כנחלים נטיו להביא לידי קדושת תורה ועבודה. כגנות עלי נהר. הוא משל על אוהל אנשי יעקב. והנה משונה גידולי גנה לשדה. דשדה אינו נזרע אלא מין א׳ או שנים משא״כ זרעוני גינה המה רבים. מכ״מ כל גן יש בו מין א׳ שהוא העיקר אלא שסביביו נזרע עוד הרבה מינים מעט מעט. כך כל איש ישראל מלא מצות ה׳. אבל כל א׳ יש לו מצוה א׳ ביחוד להיות נזהר בה ביותר כדאיתא במכילתא פ׳ בשלח רנ״א כל העושה מצוה אחת באמנה זוכה כו׳ ובירושלמי קידושין ספ״א עה״מ כל העושה מצוה אחת מטיבין לו.... אתם נצבים עה״פ כל איש ישראל שכל איש נידון ביחוד על דבר המיוחד לו. ושעליו להזהר ביותר. והיינו שהמשיל כל א׳ מאנשי יעקב כגנה שיש בה מין מיוחד ומכ״מ מלאה מינים רבים. אמנם גנה שאינה על הנהר ממהרת לשנות צורתה. ועלי ירקות נובלים מהר ונראים כמושים. אבל שעל הנהר בכל בוקר מתחדש ומתחזק ביופי גידול כל ירק. כך האדם שאינו מתחזק בכל יום. מעצמו יורד מעט מעט ממעמדו בעבודת ה׳. ע״כ המשיל מה שראה אנשים שנמשלו כגנת עלי נהר. שמתחזקים ומתחדשים בכל יום. כאהלים נטע ה׳. זהו משל על משכן של קריאי עדת ה׳ לצרכי רבים וגמילות חסדים..... דגמילות חסדים נמשל לבשמים.... וזה לא כמצות התורה שנמשלו לשמן..... והטעם דכמו שמן אין בו שום ריח מצד עצמו רק קולט כל ריח. וכשסכין בשמן בשר אוהב ה״ז נעשה שמן ערב מפני ריח שקולט..... משא״כ בשמים אין נ״מ מי שנושאו. כך מצות ה׳ אין בו טעם ודעת אנושי שיהנה בהם דעת האדם. ורק ישראל המצווה על כך מתבסם הרבה בו. אבל כשעושה אותו עובד כוכבים אין בו שום טעם וריח. משא״כ גמ״ח נאה לכל אדם מש״ה נמשלו עוסקי בצרכי צבור בגמ״ח כאהלים. אכן כל גמ״ח ישנם בכל אוה״ע והדעת נותנת עליהם אבל בישראל יש ביחוד גמ״ח לשם ה׳.......... וכארזים עלי מים. זהו משל על משכן השני שהוא קבוץ לתורה ולתעודה שאין למעלה ממנו. ומשם נעשים גם נביאים וכל גדולי ישראל שאפשר להיות. והנה כבר המשיל הכתוב בפרשת שופטים כי האדם עץ השדה אמנם יש ד׳ מיני עצים. א׳ הוא קוץ מונד אשר לא ביד יקחו שאין בהם תועלת. ולא נבראו אלא כדי להזיק לאחרים ולהיות כברזל ועץ חנית....... וכדומה רשעים לא נבראו אלא ליום רעה. פי׳ או שיהיו משחיתים לאחרים או שיהיו נשחתים המה. ויתקדש בזה שמו ית׳. ב׳ עץ האטד. שחסים בצל ענפיו ועליו וכדומה לו אנשי בעלי ד״א. ג׳ עץ פרי. וכדומה בעלי מצות שנמשלו לפרי.... ד׳ ארז שנהנים מגוף האילן בבנין וכדומה בעלי תורה שהאדם בעצמו מזדכך בכל הליכותיו ודרכיו ושיחת חולין שלו. ובאשר יש ארז שטוב לבנין בעה״ב א׳. ויש ארז טוב לתורן עלי מים. והרי הוא מקיים אלפי ב״א. כך יש ת״ח שטוב הוא לסביביו וקרובים אליו. ויש חכם שמנהיג עולמו וכקברניט לספינה. וה״ז כארזים עלי מים שמשתמשים בו על המים.... אכן בלעם ראה המובחר והטוב שבכל אופן" (העמק דבר במדבר פרק כד פסוק ו)
ארבע קבוצות בעם ישראל: כנחלים נטיו אלו נשים, כגנות עלי נהר-אלו האנשים, כאהלים נטע ה׳-זהו מי שעוסק בגמילות חסדים, וכארזים עלי מים- זהו רמז ללומדי התורה שהם הבסיס לקיום העולם.
כגנות עלי נהר-אלו האנשים. כל אדם צריך להדר במצווה אחת המיוחדת לעבודת ה' האישית שלו, כמו גינה שיש בה זרע מרכזי ומסביבו זרעים אחרים.
חובה עלינו תמיד להשתדל להדר ולהתמקד במצווה אחת המתאימה לאישיותנו ועבודת ה' המיוחדת לנו, וכמובן שלא יהיה על חשבון הדקדוק בהלכה בשאר המצוות.
יה"ר שנהיה שקועים בעבודת ה' ונחיה חיים רחבים של תורה, ונזכה להגדיל תורה ולהאדירה. אמן כי"ר.
