שאלה שבועית: כניסה במודע למצבי 'אונס' ו'פקוח נפש'
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
הגמ' בכתובות (ג, ב) דנה בתקנת יום הנישואין, ואמרה ש'מסכנה ואילך נהגו העם לכנוס בשלישי'. וביארה הגמ' שכונה הדבר 'סכנה' ולא 'אונס', משום "דאיכא צנועות דמסרן נפשייהו לקטלא ואתיין לידי סכנה". ומקשה על זה הגמ': "ולידרוש להו דאונס שרי"- מדוע היה צורך להינשא בשלישי, שינשאו ברביעי כבתחילה ויורו חכמים לצנועות שאין איסור בדבר הואיל והן אנוסות? והשיבה על זה הגמ' מה שהשיבה.
נראה מגמ' זו שהאדם רשאי להכניס את עצמו למצב בו יהיה אנוס לעבור עבירות מחמת פקוח נפש.
הדבר מעורר אותנו למספר שאלות:
שאלה א] כניסה למצבי פקוח נפש במקרים אחרים- השאלה הראשונה שברצוננו לברר היא, האם ניתן ללמוד מגמ' זו כלל שהאדם רשאי להכניס את עצמו למצבים של פקוח נפש שמחמתם יאלץ לעבור על איסורי תורה?
כדוג'- האם רשאי האדם לעבור ניתוח לא דחוף ביום שישי, כשברור הדבר שכתוצאה מכך יחללו עליו את השבת. וכן על אותה דרך- האם רשאי האדם לעבור ניתוח לא דחוף בערב יום הכיפורים שמשמעות הדבר היא שייאסר עליו לצום ביום הקדוש?
שאלה ב] כניסה למצבי אונס- גם אם התשובה לשאלה הקודמת תהיה שאכן רשאי האדם להכניס את עצמו למצב שייאלץ לעבור על איסורים מחמת פקוח נפש, יש לדון האם רשאי האדם להכניס את עצמו למצבי אונס- שייאלץ לעבור על איסורי תורה או לבטל מצוות מחמת אונס.
לדוגמא: חייל הנמצא במוצב קטן קיבל שתי אפשרויות לצאת לחופשה- האחת בראש השנה והאחרת בסוכות. הוא יודע שבמוצב אין שופר, ועל כן אם יישאר במוצב בראש השנה לא יזכה לקיים באותה שנה את מצות תקיעת שופר. אולם מאידך הוא מאוד רוצה לצאת לביתו בחג הסוכות- אז מגיעה כל המשפחה המורחבת לבית הוריו. האם מותר לו לבקש שיוציאוהו לחופשה בסוכות? ואף שיוביל הדבר לכך שיבטל ממצות תקיעת שופר, בשעה שיגיע זמן החיוב בשופר- בבוקר ראש השנה- יהיה אנוס, ופטור משמיעת קול השופר.
שאלה ג] אונס ורצון- הגמ' השיבה על 'ולדרוש להו דאונס שרי' – שישנן פרוצות, שאם נדרוש להם שאונס מותר יבואו ויזקקו להגמון מרצון ותאסרנה לבעליהן. נראה מכאן, שאף שאנוסות בדבר, הואיל ומרוצות ממנו, מוגדר הדבר כ'רצון'!
האם יכולים אנו להסיק מזה שכאשר על אף האונס ישנו גם רצון- נחשב הדבר ל'רצון' או לא?
לדוגמא- האם לחולה האוכל 'מאכלות אסורות' מחמת פיקוח נפש מותר לתבל את המאכלים ולהנות מאכילתו, או לא?
שאלה ד] הפלגה ג' ימים- בגמ' בשבת (יט, א) מובאת ברייתא:
"תנו רבנן אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם לשבת. במה דברים אמורים לדבר הרשות אבל לדבר מצוה שפיר דמי".
נחלקו הראשונים האם היתר ההפלגה ג' ימים קודם השבת נאמר גם כאשר יגיע לחילול שבת דאורייתא (בעל המאור, וכן נפסק בשו"ע רמח, ד), או שמא במצב זה לא נאמר ההיתר, אלא רק במצב בו האיסור אליו יגיעו הוא איסור דרבנן בלבד (דעות אלו הובאו במשנה ברורה).
שאלתנו היא מה שורש המחלוקת בין השיטות?
תשובה
א] חילוק בין 'אונס' ל'פקוח נפש'- כפי שהזכרנו בשאלה, מסוגיית הגמ' בכתובות נראה היה בפשיטות שרשאי האדם להכניס עצמו למצב אונס- ואינו נושא באחריות על תוצאות מעשיו שנעשו באונס.
ר' שמעון שקופ בחידושיו לכתובות (סי' ה) מקשה על הנחה זו משתי גמרות במסכת בבא קמא: האחת- הגמ' בדף (כז, א) הואמרת שהעולה לראש הגג ונפל ברוח מצויה חייב בד' דברים. והשניה- בדף (ד, א) האומרת שישן חייב בנזיקין, והביאו תוס' במקום בשם הירושלמי, שהיינו במקרה בו הלך לישון לצד הכלים. הרי שאף שבעת שניצב על הגג/בעת שנתו אנוס הוא אצל הנזק, עולה מגמרות אלו שעליו לקחת אחריות על מעשיו. לכאורה נראה, שעל המכניס עצמו למצב אונס לשאת בתוצאות מעשיו!!
ר' שמעון מסיק מקושי זה, שישנו הבדל בין הכנסת עצמו למצב אונס להכנסת עצמו למצב של פקוח נפש. בעוד שהיתר המעבר על איסורי תורה במקום פיקוח נפש מוגדר כ'הותרה', המעבר על איסורי תורה במצבי אונס מוגדר כ'דחויה'. ועל כן, אף שמהגמ' בכתובות עלה שרשאי אדם להכניס עצמו למצב של פקוח נפש אף אם הדבר ידרוש ממנו לעבור על איסורי תורה, נכון הדבר רק ביחס לפקוח נפש, אך ביחס לאונסים (בהן עוסקות הסוגיות בבבא קמא)- שם אסור לאדם להכניס את עצמו למצב בו יעבור על איסורי תורה.
קום ועשה/שב ואל- אכן לאור שיטתו, נותר לנו להבין את דעת האוסרים להכנס לספינה אם יהיה עלול בנסיעה איסור תורה, שהרי לדברי ר' שמעון, במקרה בו מדובר על ספק פיקוח נפש, שהיתרו הוא בגדר 'הותרה', אין כל מניעה להכניס עצמו לכלל 'אונס' פקוח נפש!
לזאת מחלק ר' שמעון בין 'קום עשה' ל'שב ואל תעשה': גם ההיתר להיכנס למצב של סכנה המתיר חילול מחמת פיקוח נפש מועיל במקום מצות לא תעשה, אולם עבור מצות עשה אינו מועיל- שהרי 'אונסא כמאן דעביד' לא אמרינן.
אם נסכם את שיטה זו: רשאי האדם להכניס את עצמו למצב של פקוח נפש. אולם מנגד אינו רשאי להכניס עצמו למצבי אונס. גם ההיתר להכניס עצמו למצב של פקוח נפש נאמר רק ביחס למצות 'לא תעשה', אלם לא ביחס למצוות עשה.
לאור הדברים נמצא לכאורה, שלחייל היה אסור להכניס את עצמו למצב בו יהיה אנוס מקיום מצות תקיעת שופר.
אם כי, האופן בו 'הכניס' החייל את עצמו ל'אונס' הוא בדרך של 'שב ואל תעשה'- שנמנע מלנסוע לביתו. כניסה לאונס ב'שב ואל תעשה' נתונה במחלוקת בין הרש"ז אוירבך והר"מ פינשטיין בשאלת חובת רופא ששובץ למשמרת בשבת לשבות ליד בית החולים- בעוד שהרש"ז התיר לו להישאר בביתו מחמת שמכניס את עצמו ל'אונס' הנסיעה בשבת בשב ואל תעשה, הרמ"פ סבר שעליו לשבות בסמיכות לבית החולים[1].
ב] חילוק בין אונס לרצון- הרב זלמן נחמיה גולדברג (הגרז"נ) במאמר בקובץ עטרת שלמה (ה, עמ' מא) מבאר שאנוס אינו פטור מחמת שאין איסור במעשה שעושה, אלא מחמת שאין בידו ברירה אחרת.
ועל כן, במקרה בו מכניס האדם את עצמו במודע למצב בו יהיה אנוס- לא נחשב הדבר כ'אין לו ברירה אחרת'- שהרי היה בידו לא להיכנס למצב זה, ועל כן מוגדר הוא כעושה איסור ברצון.
שונה הדבר בפיקוח נפש- שם ההיתר הוא מחמת מצות הצלת נפשות, הדוחה את רובן המוחלט של מצוות התורה. והיתר זה נכון בכל מקרה של עימות בין פקוח נפש למצוה הן ברצון והן לא. ובמילים אחרות- היתר פקח נפש הוא בתוצאה- במקרה בו הגענו למצב של פקוח נפש, הדבר מותר[2].
בגמ' במנחות (סד, א) נחלקו אמוראים בפורש מצודתו להעלות דגעם והעלה ברשתו תינוק והצילו:
"דאיתמר שמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה להעלות דגים והעלה דגים חייב להעלות דגים והעלה תינוק ודגים רבה אמר פטור ורבא אמר חייב רבה אמר פטור זיל בתר מעשיו ורבא אמר חייב זיל בתר מחשבתו".
נחלקו הפוסקים כמי מדעות אלו נפסק להלכה.
הגרז"נ תולה את מחלוקת זו בשני הצדדים בגדרי הפטור במקום פיקוח נפש:
אם הפטור הוא מחמת התוצאה- ההגעה למצב של פקוח נפש- סוף כל סוף גם במקרה זה הגיע לתוצאה של פקוח נפש, ועל כן אין איסור במעשיו, אף שכוונתו היתה לצוד דגים ברשתו.
אולם הפטור מבוסס על אונס- נכון הוא רק במידה והכניסה למצב היתה שלא ברצון, אולם אם היא היתה ברצון ובצורה מודעת, סרו יסודות ההיתר, הואיל והתכוון לצוד וביצע את פעולה זו בצורה מודעת על אף האיסור הכלול בה[3].
גט מעושה בהתנו שאם לא ייתן יקנס- במקרה בו אדם חייב עצמו בקנס אם לא יגרש ונמלך מלגרש, ועתה מגרש רק כדי לא לשלם את הקנס- דנו הראשונים האם נחשב הדבר לגט בכפיה או לא?
דעת הרשב"א בתשו' (ד, מ) שנחשב הדבר לגט מעושה ופסול-
"אונס ממון נמי הוי אונס. שאין זה כמקבל ממון אלא כניצל מהפסד ממון דהוי גט מעושה".
אולם דעת רבי מימון נאגר (הובא בב"י אבן העזר סי' קלד) שהואיל והאדם חייב את עצמו בקנס זה במודע, לא נחשב הדבר לאונס וכפיה:
"אבל בנדון זה שהוא חייב עצמו במה שהוא רוצה לעשות אין זו כפייה, שכל זמן שהוא מגרש ברצונו מגרש, ואע"פ שאין בידו להחזירה אם לא יפסיד, לא הוה ליה אונס. שזה רצונו היה מתחילה לגרש, וברצונו הוא מגרש והקנס שעשה ברצונו עשאו לחזק עצמו לגרש, ולא הוה ליה אונס".
נראה, שסברתו של רבי מימון נאגר היא היא הסברה שהזכרנו בגדרי אונס- הפטור באונס נובע מכך שהאדם נכנס לביצוע הפעולה בצורה לא רצונית- אין לו ברירה אלא לעשותה. ועל כן במקרה בו האדם בחר במסלול זה בצור מודעת, אף שכעת מכח בחירתו אנוס הוא בדבר מסוים, מכל מקום אין זה מודר כ'אונס'.
ברכה על אכילה באונס- הרמ"א (או"ח רד, ח) פוסק, שאדם שאנסוהו לאכול או לשתות אינו מברך על אכילתו "אף על גב דהחיך נהנה ממנו.... הואיל ונאנס על כך".
מנגד, בסעיף הבא פוסק השולחן ערוך (רד, ט): "אכל מאכל או משקה של איסור מפני הסכנה מברך עליו תחלה וסוף".
מה ההבדל בין ההלכות? המשנה ברורה במקום (ס"ק מה) מבאר את החילוק:
"שאני התם [בחולה] דהאונס אינו על האכילה גופא, [דבזה אמרינן דכיון דסכנתא הוא, התירא קאכיל ואדרבה מצוה קעביד להציל נפשו ואין זה בכלל שאר דבר איסור], מה שאין כן הכא שהאכילה גופא הוא ע"י אונס, שאונסים אותו לאוכלו לא שייך בזה לחייבו לברך על הנאתו כיון שהוא בעל כרחו".
כדי לברך יש צורך בהנאה- הנובעת מהרצון לאכול. במקום פקוח נפש הותרה אכילת האיסור, ועל כן, אף שאוכל במודע את האיסור אין בדבר בעיה, ועל כן צריך לברך על אכילתו. אולם במקום אונס לא הותרה האכילה, אלא שפטרתו תורה הואיל ואין בידו ברירה אחרת. ועל כרחך, שכדי שיפטר מחיוב עלינו להניח שאינו נהנה, מפני שאם יהיה רצון והנאה כל שהיא באכילה- יעבור הוא על איסור מאכלות אסורות!
ועל כן, האוכל בכפיה אינו מברך לפני אכילתו.
ג] אונס- נעשה מאיליו- דעת הקובץ שיעורים (כתובות אות יב) שמותר לאדם להכניס את עצמו למצב של אונס, והוא מסיק זאת מכח הגמ' בה פתחנו- 'ולדרוש להו דאונס שרי'.
אכן, בתחילה רצה לומר שאסור לאדם להכניס עצמו למצב של אונס, מחמת איסור 'לפני עיור'! וזאת מתוך הנחה שאסור לאדם להכניס את חבירו למצב בו יהיה אנוס לעבור עבירה משום איסור 'לפני עיור'! ומתוך הנחה שאיסור 'לפני עיור' שייך גם כלפי עצמו- כשמביא את עצמו למצב שיכשל באיסור.
כראיה להנחתו שיש איסור 'לפני עיור' בהכנסת חברו למצב של אונס, הביא הקובץ שיעורים את הגמ' בנדה סא האומרת שמותר להלביש מתים בשעטנז בגלל שלא תהיינה מצוות בתחיית המתים.
משמע, שלולי נימוק זה היה הדבר אסור מחמת הכשלת המת בקומו לתחיה, אף שהוא אנוס בדבר. הרי שבהכשלה באונס יש משום איסור לפני עיור!
אולם למסקנה חכם אחד דחה את ראיה זו וביאר, שראיית הגמ' אינה מצד איסור 'לפני עיור', אלא מחמת כבוד הבריות- שאם אכן המצוות היו נוהגות לעתיד לבוא, יאלצו המתים מיד בקומם לתחיה לפשוט את בגדיהם וכבודם יפגע. ומזה שלא נאסר הדבר הוכיחה הגמ' שמצוות בטלות לעתיד לבא.
ועל כן, מסקנתו היא שיכול האדם להכניס עצמו למצבי אונס.
כניסה לספינה במצב בו יגיע לידי חילול שבת- כאמור בשאלה, נחלקו הראשונים האם רשאי האדם להכנס לספינה יותר מג' ימים לפני השבת במצב בו שהותו בספינה תביאהו בהכרח למעבר על איסור תורה.
אפשר, ששורש מחלוקתם נעוץ בשאלה ההיתר להכניס עצמו למצב אונס- שהרי אם יסוד הפטור באונס הוא מחמת שלא היתה לפניו ברירה אחרת- במקרה זה היתה לו ברירה, ויכול היה שלא להיכנס לספינה, והכניס עצמו במודע למצב בו יהיה אנוס.
העלינו בדברינו ג' שיטות- שתי השיטות הראשונות שהזכרנו חלקו בין כניסה למצב של פיקוח נפש לבין כניסה למצב של אונס. ואילו השיטה הג' סברה שמותר להכניס עצמו אפילו למצבי אונס.
אונס ורצון יחד- כאמור, מתשובת הגמ' 'משום פרוצות' נראה בפשטות, שכאשר אונס ורצון משמשים יחד מוגדר הדבר כ'רצון'.
אולם העונג יום טוב (סי' קסח) דייק מרש"י (ד"ה דאיכא) שהסוגיא אינה עוסקת באיסור שעוברות הפרוצות עצמן, אלא בכך שנאסרות לבעליהן. זאת משום שהן עצמן לא עוברות על איסור בגלל האונס המשולב עם הרצון.
אכן, בית הלוי על התורה ('וירא אלוקים את בנ"י) כותב, שבמקום בו גם לולי האונס היה האדם עובר על האיסור- אין האונס פוטרו!
ובלשונו:
"והנה טענת אונס לא שייך רק היכא דאם לא היה האונס לא היה עושה אותו דבר והאונס הביאו לעשות ואז נחשב כאילו לא עשאו. אבל היכא דגם אם לא היה האונס היה עושהו הגם דעתה הוא אנוס. בכה"ג לא מקרי אנוס כלל".
וישנה נפקא מינה גדולה מאוד- במידה וישנו טיפול רפואי מציל חיים שעל האדם לעבור בשבת עצמה- ישנה עדיפות שיעשה אותו אצל רופא שומר תורה ומצוות, על אף פיקוח הנפש שבדבר. משום שהרופא שאינו שומר תורה ומצוות, בכל מקרה היה מחלל את השבת- ולפיו אין את ההיתר/הפטור של ה'אונס'.
[1] הרחבנו במחלוקת זו בשיעור בנושא 'כניסה למצב של פקוח נפש/אונס במצוות', תשרי ה'תשפ"ב.
[2] יש לעיין כיצד יישב את טענת הש"ס בסוגייתנו 'לדרוש להו דאונס שרי'- כיצד מותר הדבר באונס, הרי יש בידינו ברירה?
[3] בשאלה דומה דנתי עם הרב שכטר שליט"א כשהתארח בישביתנו בשבת- במקרה בו מגיעים לפנינו ב' מטופלים החולים בקורונה, האחד שלא קיבל חיסון ונמצא כעת במצב של פקוח נפש, והאחר קיבל חיסון ונמצא במצב של פקוח נפש, האם יש לחולה האחרון עדיפות על פני החולה הראשון שהכניס את עצמו למצב של פיקוח נפש בכך שלא התחסן.
