שאלה שבועית: 'עסקת שבויים'- שחרור מחבלים
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
בשיעור הקודם עסקנו במחלוקת הראשונים האם במצב של 'קרקע עולם' נאמר דין 'יהרג ואל יעבור' או לא? שיטת הריב"ם שבזה הדין הוא שיעבור ואל יהרג, אולם הרמב"ם נחלק עליו וסבר שבזה הדין הוא שיהרג ואל יעבור.
הבאנו את ראיית ר' חיים מבריסק לשיטת הרמב"ם ממחלוקתם של בן פטורא ורבי עקיבא (סב, א) נשוב ונזכיר את הראיה:
"שניים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותים שניהם מתים, ואם שותה אחד מהן מגיע ליישוב, דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו. עד שבא רבי עקיבא ולימד, 'וחי אחיך עמך' - חייך קודמין לחיי חברך".
נראה מגמ' זו ראיה לשיטת הרמב"ם. שהרי מעשה זה- השארת הקיתון אצל בעליו, אינו כרוך בעשייה כל שהיא אלא באי עשייה, ואם כן, מדוע יש צורך בפסוק ללמדנו שרשאי לעשות זאת (או לחילופין- אסור לעשות זאת בכלל)?
נראה מכאן שגם בשב ואל תעשה- 'קרקע עולם', הלכה היא שיהרג ואל יעבור, וזאת שלא כהסבר הריב"ם שהזכרנו בשיעור הקודם, שבמקרה שבו האשה 'קרקע עולם', רשאית לעבור ולא להיהרג.
הבאנו בשיעור הקודם הבאנו את תירוציהם של החזון אי"ש (שונה מקרה זה בכך שלא היה זקוק לשתות את כל הקיתון כדי לחיות כעת) והאחיעזר (הקיתון נחשב כשייך לשניהם הואיל והלה רשאי לגוזלו לשם הצלת נפש עצמו, שניהם שוים).
עתה, נביא תירוץ שלישי לשאלה זו- מדברי הנצי"ב.
הנצי"ב בספרו העמק שאלה (שאלתא קמז) מבאר, שאכן במקרה בו אם שניהם ישתו שניהם ימותו מודה בן פטורא לרבי עקיבא שבעל הקיתון אינו צריך להביא לחברו ממימיו.
כל מחלוקתם נסובה אודות מקרה בו אין ודאות שאם ישתף את חברו במימיו ימות, אלא רק יכניס עצמו לספק סכנה- שאז נחלקו בן פטורא ורבי עקיבא האם מוטל על בעל הקיתון להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל את חברו מסכנה ודאית, או לא?
לפני מספר שנים מתרחץ נקלע למערבולת באחד מחופי הכנרת והמציל סירב להיכנס ולהצילו מחשש שהוא עצמו יטבע במערבולת. לדברי הנצי"ב, השאלה האם נהג כשורה או לא תלויה במחלוקתם של בן פטורא ורבי עקיבא.
שאלה א] שורש מחלוקתם- נותר לנו לברר לשיטת הנצי"ב, מהו שורש מחלוקת התנאים? מדוע לר' עקיבא אין האדם נדרש להכניס עצמו לספק סכנה בכדי להציל את חברו, ואילו לבן פטורא כן?
שאלה ב]: כניסה לספק סכנה- הירושלמי (תרומות ח, ד) שם מסופר:
"רבי אימי איתצד [נשבה] בסיפסיפה, אמר ר' יונתן יכרך המת בסדינו [התייאש מלשחררו] אמר ר' שמעון בן לקיש עד דאנא קטיל אנא מתקטיל אנא איזיל ומשיזיב ליה בחיילא אזל ופייסון ויהבוניה ליה".
בעל הגהות מימוניות (רוצח א , טו) לומד מדברי הירושלמי הללו שעל האדם להכניס את עצמו לספק סכנה עבור הצלת חברו. במצב כזה לא נאמר דין 'חייך קודמים', הואיל והסכנה הנוגעת למציל אינה ודאית, ואילו חברו נמצא בסכנת מוות ודאית.
הסמ"ע (תכו ס"ק ב) כותב, שהואיל והרי"ף הרמב"ם והרא"ש לא הביאו את דברי הירושלמי הללו, מוכח שלא פסקו כמוהם. ועל כן אין האדם חייב להכניס עצמו לספק סכנה למען הצלת חברו.
המנחת חינוך (רלז) תמה על חידושו של בעל ההגהות מיימוניות, ולפיו על האדם להכניס את עצמו לספק סכנה לשם הצלת חברו. שהרי כל דין 'יהרג ואל יעבור' באיסור רציחה מבוסס על סברת 'מאי חזית'.
סברת 'מאי חזית' שייכת כאשר נדרש האדם לפגוע בחברו בקום ועשה כדי להציל את חיי עצמו, אולם האדם הוא פסיבי, לא שייכת סברת 'מאי חזית'. ואם כן, מדוע מחויב האדם להכניס את עצמו לספק סכנה עבור הצלת חיי חברו?
שאלה ד] חטופי אנטבה- מבצע יונתן הוא אחד המבצעים המפורסמים ביותר בתולדות המדינה; מחבלים חטפו מטוס נוסעים לאוגנדה, ודרשו לשחרר את חבריהם הכלואים בישראל.
הנחת גורמי הביטחון היתה שאם ישוחררו אותם מחבלים הם ישובו ויוצאים אל הפועל פיגועים נגד אזרחי ישראל. ראש הממשלה יצחק רבין פנה לרב עובדיה יוסף ושאל אותו האם מבחינת ההלכה ניתן לשחרר את אותם מחבלים לאור חשש זה, או לא?
הרב עובדיה כינס בבית את הרב ז'ולטי, הרב גולדשמיט, הרב ישראלי והרב אוירבך, לדון בשאלה חמורה זו.
מסקנתו של הרב עובדיה עצמו היא שמותר לשחרר את המחבלים גם אם רוב הסיכויים שישובו לפעילות טרור. נשתדל לעמוד על יסוד ההיתר שמחמתו התיר הרב עובדיה את שחרור המחבלים.
תשובה
כאמור, ביאר הנצי"ב שבן פטורא ורבי עקיבא נחלקו האם על האדם להכניס עצמו לספק סכנה בכדי להציל את חברו. ושאלנו, מהו שורש מחלוקת התנאים
'מאי חזית'- ספק או ודאי? הרב שאול ישראלי (חוות בנימין סימן יז) מביא ב' אפשרויות בתוקף סברת 'מאי חזית', ולפיהן מבאר הוא את צדדי המחלוקת הנ"ל.
אפשרות א'- סברת 'מאי חזית' הינה הכרעה מספק- ישנן לפנינו ב' נפשות, ואין לנו יכולת להעריך איזה נפש חשובה יותר. ועל כן מספק, אומרים אנו - שבת ואל תעשה, אל תשלח ידך בחברך.
לאור זאת, במצב בו החבר הסכנה אולם כדי להצילו נדרש מהאדם להכניס עצמו לספק סכנה, אומרים אנו- שב ואל תעשה, משום שמי אמר לנו שדם חברו סמוק יותר מדמו.
כך למד רבי עקיבא, ועל כן סבר שאל לאדם לסכן עצמו עבור הצלת חברו.
אפשרות ב'- אולם ניתן לבאר, שסברת 'מאי חזית' אינה מבוססת על ספק[1]. משום שאם אכן היתה זו הלכה מספק, ישנה דרך לפשוט את ספק זה! שהרי המשנה בהוריות (יג, א) קבעה סדר קדימויות בהצלה, ואם כן, בכל מקרה היה עלינו לבחון מיהו בעל המעלה הגדול יותר.
אלא זוהי טענה מדין ודאי:
"אליבא דאמת עיקר הטעם הוא שדמו ודם חבירו סומקים הם במדה שוה ולא מטעם ספק נחתינן עלה אלא משום שבכגון דא לא נאמר הכתוב 'וחי בהם' שרק מכוחו אנו באים לפטור מן המצוה והחיוב שהטילה התורה".
הפטור מקיום מצוות באופן בו מכניס הדבר את האדם לסכנה, נלמד מהפסוק 'וחי בהם'- 'ולא שימות בהם'. לימוד זה לא נאמר במקום בו חיי האחר מוטלים על הכף מנגד.
כצד זה האחרון, למד בן פטורא, ועל כן סבר, שגם במקרה בו הצלת חברו דורשת ממנו להכניס עצמו לספק סכנה, עדיין שומה עליו להכניס עצמו לספק סכנה לשם הצלת חברו.
דעת הרב עובדיה (קובץ תורה דבע"פ) שאסור לאדם לסכן עצמו עבור הצלת חברו. אולם הרב ישראלי (שם) סבור שאף שאינו חייב לסכן עצמו עבור הצלת חברו, מכל מקום רשאי לעשות זאת ולהכניס עצמו לספק סכנה לשם הצלת חברו.
בדיון בין גדולי ישראל אודות מבצע אנטבה אמר הרב ישראלי- שכמו שלתפיסתו יחיד אמנם אינו חייב לסכן עצמו לשם הצלת חברו, אך רשאי לעשות זאת, כך המדינה כמדינה רשאית להחליט ולסכן את אזרחיה לשם הצלת אנשים אחרים.
ובלשונו:
"ונראה שכשם שהרשות נתונה ליחיד לסכן עצמו בכגון דא כן יכולה ורשאית היתה הממשלה לעשות כן ולהסכים למשא ומתן לשם שחרור המחבלים ואעפ"י שכאמור יש מקום לספק רציני שהדבר יביא בעקבותיו גלי אלימות באופן שהצלת הללו הנתונים בפחד המות כרוכה בספק נפשות של אחרים כי הממשלה בהיותה נבחרת מהציבור הסמכות בידה לעשות כל מה שהיחיד רשאי לעשות כי לה ניתנה ההכרעה בכל מקרה שהדבר טעון הכרעה בתור באת כוח של הציבור כולו ע"כ הסכמת הממשלה בנידון לא חרגה מדיני התורה וההלכה".
אכן, דעת הרב יהודה גרשוני בספרו קול צופייך שאסור למדינה לשחרר מחבלים מסוכנים לשם הצלת החטופים, זאת משום שהלכה כר' עקיבא הסובר שאסור לאדם לסכן עצמו לשם הצלת חברו.
"וממילא בנוגע להחליף מחבלים שאסורים אצל ממשלת ישראל כדי להציל שבויים ישראלים, אפילו אם נגיד שהשבויים הישראלים הם בודאי סכנת נפשות, אבל ע"י הצלה יגרמו להכניס את בני ישראל בישראל לספק סכנה, אין להכניס אותם בספק סכנה להציל אלה מוודאי סכנה, ועוד שגם השבויים הישראלים הם עוד לא בוודאי סכנת נפשות, ושב ואל תעשה עדיף".
דעת הרב עובדיה שעקרונית אסור לאדם לסכן עצמו עבור הצלת חברו, אולם במקרה זה של מבצע אנטבה סבר שהדבר מותר מג' סיבות:
1] אמנם אסור לאדם לסכן עצמו עבור הצלת חברו, אולם כאן ישנו גוף שלישי חיצוני הכריע בין חייהם של שניים- שם ודאי שלוקחים אנו בחשבון את העובדה שהסיכון הוא ספק בלבד וההצלה היא ודאית, ועל כן יש להסתכן לשם הצלת חברו.
2] מסירת חברו להריגה כדי להציל את חייו עצמו אסורה, אולם כל זאת כאשר המסירה עצמה היא פעולה אכזרית לשם הריגת נפש. אולם כאשר המסירה עצמה הינה מעשה הצלה (לאותם חטופים מהמטוס) ניתן לעשותה. כעין ההיתר שהבאנו בעבר בשם החזון אי"ש להטות חץ שנורה לעבר קבוצה גדולה לכיוונו של יחיד- הואיל וזוהי פעולת הצלה ואיננו רואים אותה כקשורה באופן ישיר להריגתם.
3] במקרה זה, מעשה ההצלה הינו מעשה הצלה מוחלט, והסיכון יבוא רק לאחר מכן, ועל כן יש להציל את חברו, אף במחיר כניסה לסכנה.
[1] ואף שהגמ' השתמשה בלשון ספק 'מאי חזית'- "ולא נאמר בלשון זו של ספק דילמא דמא דחברך סומק טפי אלא כתשובה לשואל וכהסברה לעומד בנסיון הקשה הזה לקבל עליו את הדין אולם אליבא דאמת עיקר הטעם הוא אחר".
