שאלה שבועית: חובת האדם להיבדק כשיש לו אפשרות

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

 

בדיקה לשלול חשש רחוק- פעמים רבות קורה שרופא אומר למטופל שלו לעשות בדיקה מסוימת כדי לשלול כל מיני בעיות אפשריות ח"ו. לרוב בני האדם אין את מחלה זו, ואם כן רוב הסיכויים שגם לו אין אותה. האם במצב כזה יש על האדם חיוב לעשות את הבדיקה כדי לשלול את אפשרות רחוקה זו, או לא?

בדיקת דור ישרים- ישנן בדיקות גנטיות הנעשות לזוגות לפני שנישאים, לבדוק האם חלילה עלולה להיווצר בעיה גנטית מהנישואים הללו או לא. דעת הרב זלמן נחמיה גולדברג, שחובה לערוך את בדיקות אלו, אולם יש חולקים וסוברים שאין חובה בדבר. מהו שורש מחלוקתם?

במשנה הפותחת את מסכתנו מובאת תקנת חכמים לגבי ימים השבוע בהם ניתן להינשא, ושם גם כתוב טעם התקנה:

"בתולה נשאת ליום הרביעי ואלמנה ליום החמישי שפעמים בשבת בתי דינין יושבין בעיירות ביום השני וביום החמישי שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין".

בסוגיא שלנו בתולה נשאת ברביעי הואיל וחשוב לנו שהוא יגיע לבי"ד. שואלים רש"י ותוס' מדוע חשוב שיגיע לבי"ד .

מדברי רש"י במקום עולה שהצורך בבירור קיים בצורה אמיתית בכל אדם, אף על גב שבאדם רגיל (ישראל גדול) ישנו 'ספק ספיקא'- ספק שהזנות היתה תחתיו ספק לא תחתיו וגם אם תחתיו- ספק באונס ספר ברצון. מכל מקום- הואיל וישנה את אפשרות הבירור עליו לברר.

אולם תוס' (ד"ה שאם) כותבים שאכן בישראל גדול אין צורך בתקנה, הואיל וזהו ספק ספקא ואינו חייב לברר, אלא שבגלל שבמצבים בהם ישנו רק ספק אחד (אשת כהן- לגביה לא שייך ספק אונס ספק רצון שהרי גם באונס נאסרת לבעלה, ופחותה מבת ג'- שאין ספק שנעשה הדבר תחתיו) יש צורך בבירור, לא פלוג רבנן ותיקנו שכל הנשים הבתולות תנשאנה ליום הרביעי.

 

'ספק ספיקא' לקולא- בשורש טעמו של דין 'ספק ספקא לקולא' נחלקו האחרונים, האם טעם הדבר הוא מדין 'רוב' (שישנם רוב צדדים המטים לכך שאין בעיה בדבר), או שטעמו הוא משום שישנו גבול מסוים ממנו כבר לא צריך לחשוש.

אם נאמר ששורש דין 'ספק ספקא לקולא' הוא מצד רוב, יתכן ובמצב בו ישנה אפשרות לפנינו לברר את הספק, עדיין נדרש לערוך בירור (ואפשר שכן למד רש"י הנ"ל). אולם אם שורש דין 'ספק ספקא לקולא' הוא מצד שלחשש כה רחוק אין חוששים, אם כן, גם ביש אפשרות בירור- לא נדרשים אנו לברר יותר (ואפשר שכך למדו תוס' הנ"ל).

לפנינו מס' מקרים בהם יש לדון האם מוטלת על האדם חובת בירור או לא:

א] שכר חדר בערב פסח- אדם שכר חדר במלון בערב פסח, רוב הסיכויים שבעלי המלון בדקו את החדר מחמץ. האם מוטל עליו בכל זאת לרדת ולשאול את פקיד הקבלה האם נערכה בחדר בדיקת חמץ, או לא?

ב] בדיקת שוחט- שוחט שחט לפני בהמה כהלכה, האם עליו לבדוקו, או שמא יכול אני לסמוך על כך שרוב המצויים אצל שחיטה מומחים הם?

ג] בדיקת טריפות- הלכה היא שאת הריאה יש לבדוק מסריכות, אולם אחר השמונה עשר טריפות אין צורך לבדוק. את שני הדברים בכוחנו לבדוק, ועם כל זאת, את אחד מהם דרשנו לבדוק ואת האחר לא, מדוע?

ד] בדיקת ציצית- האם על האדם לבדוק את הציצית שלו בכל פעם לפני שלובשה מחשש שנתלשו פתילותיה, או לא?

נראה בעזרת ה' שבחלק מהמקרים עליו לבדוק ובחלק לו, ונברר מהיכן נובע ההבדל בין המקרים.

תשובה

בדיקת חמץ- פתחנו בשאלה, האם אדם ששכר חדר במלון בערב פסח אחר חלותה של חובת הבדיקה צריך לברר האם החדר נבדק או לא?

בגמ' בפסחים (ד, א) מובא:

"בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק המשכיר בית לחבירו בארבעה עשר חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק"?

שואלת הגמ' על עצם הספק: "למאי נפקא מינה, לישייליה"? ומשיבה: "דליתיה להאי דלשיוליה".

הרי, שגם במקרה בו הרוב מטה לכך שהבית בדוק- כל עוד ישנה אפשרות לבדוק, מוטל על האדם לבדוק ולברר. וכך כותב הר"ן (א, ב) לדייק מהגמ':

"כלומר, דאי איתיה למשכיר קמן [לפנינו] לא נפקא לן מיניה מידי דאפילו נימא דחזקתו בדוק כל היכא דאיתיה קמן שיילינן ליה דלא סמכינן אחזקה דכל היכא דאפשר לברורי מילתא מבררינן".

נמצא, שבמקרה שלנו על שוכר החדר ללכת לפקיד ה'קבלה' ולשאול אותו האם חדרו נבדק או לא, ולא להסתמך על רוב.

אכן, אם פקיד הקבלה אינו נמצא עולה מפשטות הסוגיא שלא נדרש הוא עצמו לבדוק את החדר. וזאת עלינו לברר- מדוע? מדוע לא נדרש לבדוק בעצמו את החדר?

לומדים אנו מזה שבירור שניתן לעשותו בקלות- מוטל על האדם לערוך גם אם ישנו 'רוב' המטה לכך שאין כל בעייתיות בדבר. אולם בירור הטומן בחובו טרחה גדולה- לא נדרש האדם לערוך כאשר ישנו רוב המסייעו.

 

בדיקת שוחט- הגמ' בחולין (ג, ב) אומרת:

"רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן".

וכך נפסק בשולחן ערוך (יו"ד א, ב):

"מותר ליתן לו לכתחילה לשחוט ומותר לאכול משחיטתו שרוב הרגילין לשחוט הם בחזקת מומחין ומוחזקין. במה דברים אמורים בשאינו לפנינו אז מותר לאכול משחיטתו וסומכים על החזקה. אבל אם הוא לפנינו צריך לבדקו אם הוא מומחה ויודע הלכות שחיטה, אבל אין צריך לשאלו אם נתעלף".

הרי, שבמידה והשוחט לפני אני צריך לבדקו, וכפי שלמדנו קודם לכן- שגם במקום 'רוב' אם אפשר לברר- מבררים. אולם עם כל זאת אין צורך לשאולו על חששות רחוקים.

כאשר שוחטים בהמה, צריך לבדוק את הריאה, אולם אין צורך לבדוק את כל שמונה עשר הטריפות וניתן להסתמך על ה'רוב'?

מצינו מספר תשובות לשאלה זו:

א] חשש רחוק- הר"ן בחידושיו לחולין (ג, א) מבאר, שחששות הטרפות הינם חששות רחוקים, וכפי שלמדנו ביחס ל'נתעלף', במקום 'רוב' אין צורך לבדוק חששות רחוקים.

וכך כתב:

"ובדיקה זו [של הריאה] מדבריהם היא, ולא מדאורייתא.. והני מילי בסירכות שבריאות לפי שהן מצויות, אבל בשאר טרפיות [=שאינן מצויות], אפילו לכתחילה אינו צריך לבדוק".

ב] מקום טירחה- הפרי חדש (או"ח תלז, ב) מבאר, שבעוד שבדיקת הראות נעשית בקל, בדיקת י"ח הטרפות סבוכה יותר, וכפי שלמדנו, במקום רוב לא הטריחוהו לערוך בדיקות סבוכות יותר, וכך כתב:

"אי נמי יש לומר דכיון שבבהמה אם באנו לבודקה בכולהו טרפות מטרחינן טפי הוה ליה כאילו לא מצינן לברוריה ליה".

ג] הצורך לברר במקום שינוי- הבית יוסף (או"ח תלז, ב) מבאר, שהצורך לברר במקום רוב הוא במקום בו נוצר שינוי מהמצב הקודם, הוא כותב את דברים אלו כתשובה לשאלת היחס בין הבירור הנדרש לענין חמץ לבין בדיקת הטרפות, וכך שאלתו:

"וא"ת כי איתיה למשכיר קמן אמאי שיילינן ליה ולא סמכינן אחזקה מ"ש מבהמה דאיתא קמן ואפ"ה לא בדקינן לה בכולהו טריפות אלא מוקמינן לה אחזקתה

והשיב:

"וי"ל דשאני בהמה שהיא בחזקת כשירה משנולדה, אבל בית כל השנה בחזקת שאינו בדוק הוא".

במקום רוב אין צורך לערוך בירור מעמיק אם הרוב מסייע להנחה שהמצב נותר על כנו, אולם אם הרוב מביא להנחה שאירע שינוי מצב- בזאת לא ניתן להסתמך עליו בלבד ויש צורך בבירור.

ד] רוב מחמת טבע / מנהג- הב"ח (יו"ד יח, טז) מבדיל בין המקרים באופן אחר- על רוב המושתת על טבע העולם, על הנהגת ה' את הבריאה- ניתן לסמוך גם ללא הצורך בבירור. אולם על רוב המושתת על מנהג בני אדם- לא ניתן לסמוך ללא הצורך בבירור. וכך כתב:

"דדבר פשוט הוא דאין לסמוך על חזקת הסכין שבדקוה לפני שחיטה כיון שהסכין לפנינו דאין סומכין על החזקה או על הרוב אלא בחזקה ורוב הקבוע מצד טבע העולם אבל חזקה ורוב שהוא מצד מנהג והמנהג עשוי להשתנות אין סומכין עליו כיון שאפשר לעמוד עליו בבדיקה כשהוא לפנינו שמא נשתנה ממנהגו ולפיכך בסכין נמי דאפשר דבעור נפגם צריך לבדוק אחר השחיטה אם הוא לפנינו".

בבדיקת חמץ הדיון הוא האם האדם בדק או לא, וכן לגבי שוחט- הדיון הוא האם למד הלכות שחיטה או לא- במקרים אלו דורשים אנו לברר במקום שאפשר. אולם כאשר הדיון הוא על הטרפות- על השאלה כיצד נבראה בהמה זו- יכולים אנו לסמוך ולהניח שנבראה על דרך רוב הבהמות, והיא אינה טריפה.

ה] התעלמות / אי בדיקה- נוסח נוסף לחילוק מופיע ברשב"א- המחלק בין דבר הניכר למול עיניו של האדם- שאז אי בירורו כמוהו כהתעלמות, לבין דבר הדורש חיפוש ועיון, כך כתב לחלק בין בדיקת הסירכות לבדיקת יתר הטרפות:

"ועוד טעם אחר, בדבר שהוא קרוב ומזומן לראותו כגון הריאה שאם יש בה סירכא מיד תראה לעינים בפתיחת הבהמה אם אינו בודק נראה כמעלים עינו מן האיסור".

[נציין, שהרב משה פיינשטיין רצה לחדש בעקבות זאת שעל האדם לערוך בדיקות המדוברות בציבור הואיל ואי עשייתן כמוה כהתעלמות מקיומן.

מצינו שלהתנהגותו של האדם ישנה השלכה על הגדרת הדבר כנדרש לבירור- כדוגמא נציין לגמ' בע"ז (ל, ב)

"רבי אליעזר אומר אוכל אדם ענבים ותאנים בלילה ואינו חושש משום שנאמר (תהלים קטז, ו) שומר פתאים ה'"].

חובת ביצוע בדיקות- עתה נשוב וננסה לבדוק לאור השיטות השונות האם ישנה חובה לבצע בדיקות לבירור או לא, סיכמנו את הדברים בטבלה:

 

 

יח' טריפות

בדיקות אדם

ר"ן

לא מצוי

תלוי אם מדובר על חשש מצוי או לא

פרי חדש

טירחה

תלוי במחיר [מהווה נגזרת להגדרת טירחה]

בית יוסף

חזקת היתר

לא צריך

ב"ח

לא מעשה אדם

לא צריך

רשב"א

אינם ניכרים, בשונה מריאה

תלוי בדעת בני אדם

 

*מהי הגדרת 'מצוי' לדעת הר"ן?

הריב"ש אומר שמצוי היינו קרוב לחמישים אחוז.

המשכנות יעקב אומר, שמצוי היינו קרוב לעשרה אחוז

שבט הלוי אומר שהמדד להגדרת מצוי אינו מספר אחוזים, אלא מיעוט המצוי בכל העולם.

 

הרב דוד זנו (רב המושב שלווה במאמרו בספר אסיא טו ה'תשע"ו עמ' 365-376) כות, שיש הבדל בין בדיקות שנועדו לשלול חשש סכנת נפשות- אותן יש לברר ולעשות ככל הניתן, לבדיקות שאינן במקום חשש פיקוח נפש, שבהן החיוב פחות יותר:

"לפי זה ברור לכאורה, שיש חובה לערוך את כל הבדיקות וכל החיסונים הנצרכים למניעת חששות של פיקו"נ, ובדיקות אלו בודאי צריכות להיכלל בסל הבריאות המינימלי שכל אזרחי המדינה זכאים לו, ואי אפשר להתעלם מהחובה הזו".